הכל טוב אצל מגי. כלומר, הכל זוועה, תודה שהתעניינתם. כמו שחברה חדשה שלה מסבירה לה, “היא מעולם לא הרגישה טוב יותר, למעט בימים שהיא מעולם לא הרגישה רע יותר".
לציון 50 שנה למותו של דוד בן-גוריון: משנתו של "הזקן" בהוצאה מחודשת
פרשת המרגל המצרי והאירועים שבהם ניצל מוות: הרומן החדש של אהוד דיסקין
מגי מוצאת את עצמה פרודה על סף גרושה בגיל 29 (אזהרת קלקלן: היא תספיק להגיע גם לגיל 30, ותקבל בין היתר מסרון ברכה מרגש ממכון “כל שעווה לטובה" להסרת שיער בלייזר, שמאחל לה “שהיום יעבור הכי חלק שאפשר"), אחרי נישואים שנמשכו 608 ימים. זה הופך אותה לסוג של סלבריטאית זוטרה, אבל גם מגנט לעלבונות כמו זה שקיבלה באיזו אפליקציית היכרויות: “את לא נראית צעירה, אל תיעלבי, אבל את נראית מאוד צעירה יחסית לגרושה". מגי מרגישה מקוללת, מחוּללת, סחבה מהלכת וחתיכת כישלון. זה יעבור לה. או לא. בוסית מבוגרת וחכמה שלה, שהספיקה לכהן גם כגרושה וגם כאלמנה, מסבירה לה שבסופו של דבר לומדים להסתובב בעולם עם לב שבור, וזה כמו ללכת לעבודה עם כאב שיניים. לא נעים, אבל אפשרי. ו"זה בסדר גם לא להיות בסדר", כדברי חברה אחרת, שגם נאנחת, “אני שונאת להיות אקסית. זה כל כך אקראי".
מגי מבינה שאי אפשר בלי קלישאות במקרה שלה (“את לא שבורה רק כי מישהו ניסה לשבור אותך"), ועדיין מעדיפה מדיטציית תיעוב של הגרוש (“הנה גבר שהבטיח לאהוב אותך ושיקר. הנה גבר שגנב את החתולה שלך") על פני “להיות במודעות לעלים על האדמה, לריחות ולצלילים ברחוב", נמנעת ככל יכולתה מטיפול פסיכולוגי, ומבכרת טיפולים קוסמטיים, שאולי ימציאו לה בסופו של דבר גם “חומר קילוף לאישיות". כל מכריה ויקיריה חוששים שאין מנוס מלהכיר בעובדה שהיא עוברת התמוטטות עצבים.
חברים מנסים להכיר לה אחים ואחיות לחוויית הגירושים (“לפעמים הרגשתי שהם עורמים את כל הגופות בעגלה אחת, כדי שלא כל הכפר יידבק במגיפה"). הכפר הספציפי במקרה הזה הוא טורונטו, מקום קטן מדי להתגרש בו, מתברר, כי כולם איכשהו מכירים את כולם ונתקלים בכולם כל הזמן, אבל לפחות אנחנו לומדים בדרך על ההבדלים שבין הווסט אנד והאיסט אנד של העיר.
מגי מחפשת (בערך) דירה חדשה ונטולת זיכרונות מהגרוש, שלכבודו הייתה שואבת אבק כדי שיוכלו לעשות סקס על השטיח. במהלך החיפושים שואלים אותה מיליון שאלות מייבשות. “רציתי מקום שאוכל להחליט בו מה אהיה בהמשך, אבל כל בעל בית פוטנציאלי או שותף פוטנציאלי רצה לדעת מה אני עכשיו". במסעותיה היא רואה דירות כגון זו שנראית “כמו התא השני באיכותו בכלא סקנדינבי הומני במיוחד", או בבניין ש"עורר חשד שגר בו מתופף", ומגלה בין היתר שלכל הגברים הפנויים בטורונטו אין וילונות.
מגי היא מרצה לא בכירה לתיאטרון אזוטרי, עמוקה לפרקים (בין היתר בוכה שוב ושוב משירה של אליזבת בישופ, “אומנות אחת", שטוען כי “האומנות לאבד אינה קשה ללמידה" ונרעדת מטקסט קדמון שבו עץ ערמון שילדים טלטלו אומר, “אני נושא בצער את פירות השמדתי"), אבל מודה באומץ ש"הפעילות היחידה שאי פעם עניינה אותי באמת הייתה לשבת עם החברים שלי באור מחמיא, לאכול ולדבר על מי רוצה לנשק אותנו, ומה אנחנו לובשים בזמן שהם רוצים".
מבחינה פוליטית, היא מסבירה, “אני מזדהה עם השמאל, ועד עכשיו זה התבטא בעיקר בחתימה על עצומות, ובתרומה של סכומים קטנים לאנשים שעובדים יותר קשה ממני בניסיון לפתור בעיות, או השתתפות בהפגנות בניסיון לתמוך באנשים שאלה הבעיות שלהם". ובגוגל היא מחפשת דברים כמו: ג'וני מיטשל חיה? ניקול קידמן מתגרשת? דיכאון וגינלי - יש דבר כזה? וכמובן “אימוני כושר בפחות מעשר דקות".
החברים של מגי כוללים בין היתר מישהי שטוענת כי בכתה רק פעם אחת בחיים, כשמקדונלד'ס הפסיקו לייצר פיצות, וביחד הם תוהים אם היו מסכימים לשכב עם סטאלין הצעיר ואם כדאי לאמץ חיית מחמד (מגי גורסת במורבידיות אופיינית ש"גור כלבים הוא בעצם מקדמה על הלוויה עתידית לכלב בוגר"), ומאבחנים מיני טיפוסים לפי התמונות שלהם באינסטגרם (“הוא רווק בסדר גודל של החומה הסינית. רואים את זה מהחלל"). התפוסים המונוגמיים שבהם מעיינים באפליקציות ההיכרויות שלה “כמו כתבי מלחמה, שמחובתם לחקור את הזוועה ללא משוא פנים".
הפנטזיות שלה כוללות רומן עם הארי סטיילס, שמתאהב בה אחרי שהעמידה פנים שהיא לא יודעת מיהו (ושאחראי לאחת הבדיחות המצטיינות בספר, גסה מכדי להביא כאן) ושמיכת פוך מושלמת, “שתחתיה אנמנם בזמן שהבצק לפוקאצ'ה יתפח בחדר השני", וגם הופעה על במה מול קהל משתאה עם מיטב להיטיה.
“'חשבנו שכל הכאב שלה יהיה לשווא', לוחש חבר אחד למשנהו. ‘ותראו מה היא עשתה ממנו. היא כמו נורה אפרון, אם נורה אפרון הייתה שרה כמו אדל".
מוניקה הייזי - קומיקאית, מסאית ותסריטאית קנדית שחיה בלונדון, ובין היתר תרמה מכישרונה לסדרה החביבה והמוערכת יתר על המידה “שיט'ס קריק" - אכן מבריקה לא פחות מהיוצרת של “נדודי שינה בסיאטל" ו"אני שונאת את הצוואר שלי", אבל היא גם הרבה יותר מזה. כשם ש"שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק", שכתבה תסריטאית סיטקומים אחרת, גייל פארנט, ביטא את הבלבול המיני והכללי של נשים בשנות ה־70, כך “הכול טוב" מנסח להפליא את כל הבלגן של להיות אישה צעירה יחסית, ואדם בכלל, בזמננו הנוכחי, המופרע שבזמנים.
מגי יוצאת גם עם נשים, כולל אחת עם “ציצים קטנים של מארי אנטואנט", ועם גבר שפגשה בערב הטלת גרזינים, לא פחות, שנראה לה “כמו מישהו שחושב שיש גן עדן" ומחלץ חץ מקרסולה, אבל לא בדיוק את החץ של קופידון. תראו מה מוניקה הייזי עשתה מהכאב שלה, ומזה של כל מי שלבו נשבר אי פעם. הספר שלה כל כך מרענן וכל כך חכם ומצחיק, שלא יכולתי להתאפק וכבר באמצע הקריאה סימסתי עליו המלצות נמרצות לחברים שמתבצרים עם המזגנים שלהם ומתפללים להקלה קיומית מכל סוג. אז הנה לכם, יש גן עדן.
מוניקה הייזי, “הכול טוב", תרגום: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה דביר, 304 עמ'