שמו של קובץ השירים "אני נטע זר" מהדהד לשמה של הכותבת אותו, נטע פלודרמן, כמו היה שמה מגדיר אותה מעבר להיותה אדם, אישה וישראלית. משום שהשורש נ.ט.ע טומן בחובו זיכרון כמעט קולקטיבי ומיתולוגי לארצישראליות. "כך הולכים השותלים", ובידיהם הנטעים אותם ינטעו באדמת ארץ הקודם. נטעם שיגדלו ויצמחו, ישגשגו לפרח או לשתיל או לעץ.
שם הספר כמו שם הכותבת מהדהדים לתוכנם של רוב השירים שבאסופה. נכון, אלו הם שירי אהבה לאהוב שמלטף ומנשק ומנחם ומאכזב והולך ועוזב ומעביר את הכותבת את כל השיעורים שיש לחיים להעביר. אבל ההדהוד של נטע אינו לאהבה, אלא להיפוך שלו. לשחרור, לחופש, או אולי לכמיהה אליהם.
משום שמתחת ל- 180 עמודי הספר, אותו איירה מטר מסילאתי, רוחש המתח בין להישאר ללעזוב, להיות או ללכת, להדליק את האור או להשאיר את החושך, לדגול בזרות או לברך את ההיכרות. לתחושתי זהו נסיונה של הכותבת להתמודד עם העולם, שבו-בעת הוא זר עבורה ומוכר לה, או אולי היא היתה רוצה שיהפוך למוכר יותר בתוך הזרות שאופפת אותה ומציפה את כל הווייתה.
הקובץ נפתח בהרבה כאב ובדמעות שמציפים את הקוראת. לרגע מבליחה תקווה, שחולפת במהרה והפחד והדמעות חולשים כמעט על כל שיר ושיר. הלב מתכווץ. ההצפה הזאת נשמעת מייאשת אבל הכותבת אינה מוותרת על ההתמודדות מול העולם ואיתו. היא נלחמת על קיומה, נלחמת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת, נאבקת כדי להבין. וכדי לשרוד.
"נטע זר" הוא לב של ארטישוק בתקופה אלימה. רך ורגיש ופועם ודורש הקפדה ושמירה כדי שישרוד. לב של אישה צעירה שמסתובבת בעולם ומחפשת בו פינה של נחמה.
אירוע ההשקה של הספר נערך ב-Rooms מתחם אקרו - תל אביב.
התרעות פיקוד העורף