בצהרי יום הכיפורים ההוא, החיילת תיקי וידס יצאה מהמקלחת בבסיס בלוזה שבסיני. כשהמגבת עדיין כרוכה על צווארה והיא מקפצת על חול המדבר הלוהט שצרב את כפות רגליה היחפות בניסיון למצוא פינת צל, חתכו את השמיים שני מטוסים. “מטוסים ביום הכיפורים?", תהו וידס וחבריה החיילים השאננים. שני המטוסים המצריים היוו את אות הפתיחה למתקפה המצרית במלחמת יום הכיפורים.
ברגעים הראשונים, תיקי וידס הקשרית מבלוזה, הבסיס המרוחק כ־30 קילומטר ממעוזי התעלה, לא שיערה כיצד ייראו 60 השעות הבאות בחדר הקשר, כשהקול הנשי שלה היה היחיד כמעט שענה לקריאות המצוקה ולבקשות העזרה של מעוזי התעלה המותקפים. “מאז שום דבר כבר לא היה כשהיה", היא אומרת.
לפני כ־20 שנים הפרה וידס שתיקה בת 30 שנים כשפרסמה את הספר “קולות שתמיד איתי. שישים שעות במלחמת יום כיפור" (הוצאת “מעריב"), שבו גוללה את אירועי שלושת הימים הראשונים למלחמה כבדת הדמים שניהלו אנשי המעוזים והטנקיסטים בגזרה הצפונית, שאותה היא מכנה "מלחמת יחידים" ובה היא הייתה בלשון החיילים “צינור אספקת החמצן", עד שהמעוז האחרון בגזרה הצפונית, מילאנו ב’, התפנה, בהוראתה. “ליוויתי בקולי את החיילים במעוזים ואת הטנקיסטים, ברגעים ובשעות של ייאוש ותקווה, גבורה ואומץ לב, פחד ובלבול. גם אני הייתי בחוסר אונים, אבל הוא לא ריפה את ידיי", היא משחזרת.
“חייבת להיות שם"
וידס הירושלמית התגייסה לצה"ל ב־7.7.1972. כשפרצה המלחמה היה לה פז"ם של שנה ויותר כקשרית בבלוזה המופקדת על הגזרה הצפונית: “רצו שאלך לקורס קצינות, סירבתי ונשפטתי, אבל בגלל מחסור בכוח אדם לא נשלחתי לכלא. כשקצין מיון הבין שפקידה אני לא אהיה, שאל אם ארצה להיות קשרית. היה לי זיכרון קלוש מהקשריות במלחמת העצמאות, ואמרתי: ‘בסדר’".
בשיחות עם וידס, וגם מקריאת ספרה שיצא לאחרונה במהדורה שלישית, מצטיירת דמות של צעירה עצמאית, דעתנית, קצת "חצופה", שניחנה ברוח לחימה, ויעידו על כך תגובותיה האסרטיביות להטרדות המיניות שחוותה, “לא ידעתי אז שאני מוטרדת מינית", והמעבר המפתיע משירות נינוח ברוח השאנטי של "גבעת חלפון", היישר אל תוך מלחמה איומה ובתפקוד הרואי.
“לא חשבתי על מה שקרה לנו כעל הפתעה. בכל מאודי הרגשתי שאין על מי לסמוך. בתוך הבלבול וההמולה יכולתי לשאוב תקווה ואומץ מחיילי המעוזים שהופקרו", היא אומרת.
פעמיים הפרה וידס את פקודת המח"ט. פעם אחת כשישבה רק חצי שעה בבונקר הבנות וחזרה למשמרת שלה כקשרית. ובשנייה, כשסירבה ביום ראשון להתפנות מהבסיס עם כל החיילות. “תתפנו בעצמכם", הטיחה לעברם. “אי אפשר היה להוציא אותי. עמוק בתוכי הבנתי שאני חייבת להיות שם, אף אחד לא דיבר עם המעוזים. הייתי הקול היחיד שהחיילים שמעו".
רגעי אימה
“... תיקי לא הייתה סתם ‘קשרית’... היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות… היא הייתה קרן אור באפלה כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה". (עופר קוך, לוחם פלוגה י’, מתוך אחרית הספר "קולות שתמיד איתי"). אחד האירועים הדרמטיים התרחש בליל ה־7 באוקטובר, ובו הורתה הקשרית תיקי וידס למפקד "מילאנו ב’", סא"ל יענקלה טרוסטלר, להתפנות מהמעוז.
גילוי נאות: אחי הבכור, מאיר קדוש ז"ל, היה אחד החיילים ב"מילאנו ב’" והגיע אליו כיממה לפני שפרצה המלחמה.
“ביום ראשון ה־7.10 בעשר בלילה קיבלתי הוראה בקול נשי המורה לנו לסגת. לא מפקד נתן את ההנחיה, אלא קשרית, בקולה הנשי הנוסך ביטחון. קולה יישאר עמי לעד". (סא"ל יענקלה טרוסטלר, המפקד של מעוז מילאנו ב’ גדוד 68 החטיבה הירושלמית, מתוך אחרית הספר "קולות שתמיד איתי")
43 חיילים עזבו באותו לילה את מעוז מילאנו ב’ ונעו בעיר קנטרה הסמוכה. בדרך עלו על מארב מצרי והכוח התפצל לשניים. 24 חיילים המשיכו עם המפקד טרוסטלר. לפנות בוקר הם נופפו עם טלית לעבר הטנקים הישראליים ונאספו בשלום. 19 חיילים נותרו מאחור, חלקם פצועים. שניים נהרגו במארב בדרך, השאר נכנסו לאחד הבתים בקנטרה, ואותרו על ידי המצרים. שמונה נלקחו בשבי, תשעה חיילים נהרגו, בהם אחי מאיר קדוש ז"ל. “זה שאחיך היה ב'מילאנו ב’' ונהרג בבית בקנטרה, לא יוצא לי מהראש", אומרת לי וידס.
“ידעתי שאסור לבכות"
בבוקרו של ה־8 באוקטובר, כשקו המעוזים כבר לא היה קיים, מתפנה וידס מהבסיס בבלוזה. בימים הבאים היא נודדת עם חיילות נוספות בין בתי החולים, לבקר פצועים ולפקוד את בתי המשפחות השכולות ומשפחות הנעדרים ברחבי הארץ. “נסענו בטרמפים בלילות חשוכים של האפלה. ידעתי שאסור לי לבכות. באתי לתמוך במשפחה האבלה ולא להיות מנוחמת. לא היינו לוחמות אבל הגדלנו ראש בתפקיד שלנו, זו הייתה ‘מלחמת היחידים' שלנו".
בתוך סערת המלחמה, סער ורגש גם הלב הצעיר של וידס. ניצני ההתאהבות שהחלו ללבלב לפני המלחמה התעצמו במהלכה והתכסו בדאגה אמיתית לשלומו של "דניאל" (שם בדוי ככל השמות בספר) עד שנודע לה בקשר שהוא פצוע ומאושפז בבית חולים. “הקשר הרומנטי עם ‘דניאל’ נמשך עוד זמן מה. אבל המלחמה גרמה לתחושה של ניתוק רגשי והתכנסות בעצמנו", משתפת וידס, ובאותה נשימה מספרת שבתקופה הזאת היא קיבלה שמונה(!) הצעות נישואים מגברים ששירתו איתה: “לא התייחסתי להצעות ברצינות. אני משערת שהבחורים הושפעו מהעובדה שבבלוזה היה אמפיתיאטרון, ולאחר המלחמה נערכו בו חתונות רבות של מילואימניקים שהביאו את נערותיהם מהעורף".
לימים, במהלך לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, פגשה את בעלה לעתיד, אבי וידס, צלם ובמאי. השניים מתגוררים בתל ברוך, נשואים 40 שנה והורים לשלושה בנים. וידס בנתה לעצמה קריירה ככותבת תסריטים וקלטות לילדים ויצרה פרסומות ותשדירי שירות ועוד. בשנים האחרונות היא מתמקדת בכתיבת סדרה של ספרים לילדים העוסקים ברגשות, בהם “לשים את הכעס בקופסה", “עלבון לא בא בחשבון", “מה מפחיד את הפחד", “ברית החסינות" ועוד.
שלושת בניה של הקשרית לשעבר מכירים היטב את אמם הלוחמת מאז, ובמיוחד בימים האלה. וידס היא אחת הפעילות המובילות והמתמידות במחאה נגד ההפיכה המשטרית, כהגדרתה. “לא התחלתי את המחאה שלי בקפלן", היא מדגישה מחאה שהחלה נגד מתווה הגז, “הבטיחו לנו מיליארדים לבריאות, לחינוך, ומרוב מיליארדים לא רואים את הנוף"; מחאת היחידים נגד השחיתות הממשלתית, ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט, בלפור, ועתה היא מוחה ופעילה בקפלן. “כבר שבע שנים שאני ברחובות", היא אומרת.
התרעות פיקוד העורף