בצהרי יום הכיפורים ההוא, החיילת תיקי וידס יצאה מהמקלחת בבסיס בלוזה שבסיני. כשהמגבת עדיין כרוכה על צווארה והיא מקפצת על חול המדבר הלוהט שצרב את כפות רגליה היחפות בניסיון למצוא פינת צל, חתכו את השמיים שני מטוסים. “מטוסים ביום הכיפורים?", תהו וידס וחבריה החיילים השאננים. שני המטוסים המצריים היוו את אות הפתיחה למתקפה המצרית במלחמת יום הכיפורים.
ברגעים הראשונים, תיקי וידס הקשרית מבלוזה, הבסיס המרוחק כ־30 קילומטר ממעוזי התעלה, לא שיערה כיצד ייראו 60 השעות הבאות בחדר הקשר, כשהקול הנשי שלה היה היחיד כמעט שענה לקריאות המצוקה ולבקשות העזרה של מעוזי התעלה המותקפים. “מאז שום דבר כבר לא היה כשהיה", היא אומרת.
לפני כ־20 שנים הפרה וידס שתיקה בת 30 שנים כשפרסמה את הספר “קולות שתמיד איתי. שישים שעות במלחמת יום כיפור" (הוצאת “מעריב"), שבו גוללה את אירועי שלושת הימים הראשונים למלחמה כבדת הדמים שניהלו אנשי המעוזים והטנקיסטים בגזרה הצפונית, שאותה היא מכנה "מלחמת יחידים" ובה היא הייתה בלשון החיילים “צינור אספקת החמצן", עד שהמעוז האחרון בגזרה הצפונית, מילאנו ב’, התפנה, בהוראתה. “ליוויתי בקולי את החיילים במעוזים ואת הטנקיסטים, ברגעים ובשעות של ייאוש ותקווה, גבורה ואומץ לב, פחד ובלבול. גם אני הייתי בחוסר אונים, אבל הוא לא ריפה את ידיי", היא משחזרת.
למה נדרשו לך 30 שנים עד שכתבת את הספר?
“ב־30 השנים הראשונות היום־יום שלי לא עסק במלחמה. הייתי שקועה בעבודתי כתסריטאית ובמאית ובגידול משפחה. כנראה אלה מנגנוני הדחקה שהגנו עליי. בשנת ה־30 התעורר עניין גובר במלחמה. נערכו סיורי גבורה, מפגשים, כנסים, וכשראיתי שסיפור המעוזים וגדוד 9 נפקד או מושתק, זה קומם אותי. בנוסף יצא אז מכרז מטעם קרן מקור לקולנוע שקרא ליוצרים לשלוח יצירות על המלחמה. הבן שלי שראה את ההודעה אמר, ‘אמא, למה שלא תכתבי את הסיפור שלך מהמלחמה?’. התיישבתי לכתוב תסריט וסיימתי אותו כספר".
דרשת את עלבונכם?
“גם היום, 50 שנים אחרי, אני מתקוממת כשהדיווח על המעוזים מסתכם בסיפורים על קולות הזעקה הנואשים של הלוחמים. שמעתי אותם במעוזים אורקל, לחצנית, מפרקת, מילאנו ב’ ואחרים, כשהמצרים שחטו ושרפו אותם בלהביורים. הם הדפו בגופם את המתקפה, לחמו בגבורה לחיים או למוות, מול אלפי מצרים. אמרו שהם לא היו לוחמים קרביים ומקצועיים, בעיניי זה מחזק את הגבורה שלהם. הם נלחמו כמעט בלי ציוד, עם נשק שלא הכירו. מפות לא היו לטנקיסטים שנשלחו מבית הספר לשריון וזו הייתה להם הפעם הראשונה בסיני. הם נעו בחושך מצרים, לא הכירו את כבישי הפלסטיק שנסללו מעל ביצות המלח. חלקם לחמו בצום עם המון יוזמה, תעוזה ומוטיבציה, וקיבלו החלטות כשהפיקוד הבכיר לא העביר פקודות. כשאני שומעת עכשיו את ‘סיפורי גולדה’ בסרט ועם חשיפת היומנים שכתב המזכיר שלה שעושים לה תיקון, אני המומה. היה מחדל".
“חייבת להיות שם"
וידס הירושלמית התגייסה לצה"ל ב־7.7.1972. כשפרצה המלחמה היה לה פז"ם של שנה ויותר כקשרית בבלוזה המופקדת על הגזרה הצפונית: “רצו שאלך לקורס קצינות, סירבתי ונשפטתי, אבל בגלל מחסור בכוח אדם לא נשלחתי לכלא. כשקצין מיון הבין שפקידה אני לא אהיה, שאל אם ארצה להיות קשרית. היה לי זיכרון קלוש מהקשריות במלחמת העצמאות, ואמרתי: ‘בסדר’".
בשיחות עם וידס, וגם מקריאת ספרה שיצא לאחרונה במהדורה שלישית, מצטיירת דמות של צעירה עצמאית, דעתנית, קצת "חצופה", שניחנה ברוח לחימה, ויעידו על כך תגובותיה האסרטיביות להטרדות המיניות שחוותה, “לא ידעתי אז שאני מוטרדת מינית", והמעבר המפתיע משירות נינוח ברוח השאנטי של "גבעת חלפון", היישר אל תוך מלחמה איומה ובתפקוד הרואי.
“לא חשבתי על מה שקרה לנו כעל הפתעה. בכל מאודי הרגשתי שאין על מי לסמוך. בתוך הבלבול וההמולה יכולתי לשאוב תקווה ואומץ מחיילי המעוזים שהופקרו", היא אומרת.
מקומן של החיילות, של הנשים במלחמה, נפקד?
“זה נעשה במודע. לפני שפרצה המלחמה הייתה הערכה שצפויה תקרית ב־18:00. הבנות כונסו בבוקר באמפיתיאטרון של בלוזה, ושם הודיע לנו המח"ט שבזמן ‘התקרית’ על הבנות לרדת לבונקר בנות. התרעמתי. מה זו הפקודה המטומטמת הזאת? אומנם לא היינו לוחמות, אבל האם אין לנו תפקידים? אין צפ"טיות, חובשות, מרכזניות וקשריות? מדוע בנות, שהיו בהן חובשות, לא יכולות לסייע בתאג"ד הגדול שקלט אלפי פצועים? או לגלגל תחבושות, לקחת מהחיילים מספרי טלפון ולהתקשר למשפחות המודאגות? אבל המח"ט פקד: ‘אתן שבו בבונקר, אנחנו נילחם’".
פעמיים הפרה וידס את פקודת המח"ט. פעם אחת כשישבה רק חצי שעה בבונקר הבנות וחזרה למשמרת שלה כקשרית. ובשנייה, כשסירבה ביום ראשון להתפנות מהבסיס עם כל החיילות. “תתפנו בעצמכם", הטיחה לעברם. “אי אפשר היה להוציא אותי. עמוק בתוכי הבנתי שאני חייבת להיות שם, אף אחד לא דיבר עם המעוזים. הייתי הקול היחיד שהחיילים שמעו".
לא פחדת שהמצרים יגיעו עד אלייך?
“בטח שפחדתי. כל הקו נכבש על ידי המצרים, ולא נשאר כוח שיעצור אותם. חששתי שהם ייכנסו דרך פתח החירום לחדר הקשר בחמ"ל. הפחד גבר כשנודע שהמצרים הנחיתו כוחות קומנדו מאחורי הבסיס (שלבסוף חוסלו על ידי כוחותינו). פמפמו לנו שהסודנים הענקים בכוח המצרי עלולים להיכנס לבסיס. היו רגעי פחד. אבל בכל רגע ורגע ריחפה מעלינו שאלה של חיים ומוות. הייתי צריכה להיות ערנית ודרוכה, כי ריכזתי כמה רשתות קשר. לא חשבתי על התפקוד שלי. במצבים כאלה כל אחד פועל לפי מהותו ויכולתו, פחדיו ורגשותיו. אין זמן לחשוב, צריך לפעול".
רגעי אימה
“... תיקי לא הייתה סתם ‘קשרית’... היא ניהלה את הקרב במשך שתי יממות… היא הייתה קרן אור באפלה כשכל הקודקודים הגדולים נדמו ונכנסו לפאניקה". (עופר קוך, לוחם פלוגה י’, מתוך אחרית הספר "קולות שתמיד איתי"). אחד האירועים הדרמטיים התרחש בליל ה־7 באוקטובר, ובו הורתה הקשרית תיקי וידס למפקד "מילאנו ב’", סא"ל יענקלה טרוסטלר, להתפנות מהמעוז.
גילוי נאות: אחי הבכור, מאיר קדוש ז"ל, היה אחד החיילים ב"מילאנו ב’" והגיע אליו כיממה לפני שפרצה המלחמה.
על סמך מה הורית על נטישת מעוז מילאנו ב’?
“כל המעוזים בגזרה הצפונית נפלו ונכבשו, חוץ מ'מילאנו'. החיילים נותרו שם להילחם על חייהם, כשאלפי מצרים עולים עליהם עם להביורים. מה נשאר להם לעשות? למות. לא ידעתי לתת פקודות נסיגה, רק אמרתי ‘צאו משם’. כשהבנתי שההיערכות ליציאה תיארך חצי שעה חשבתי שהם השתגעו. לא עלה בדעתי שצריך לאתר את כל הלוחמים בעמדות, לשרוף מסמכים, להצטייד במים ועוד. רק חזרתי ואמרתי, ‘קחו את הרגליים וצאו משם’. אלה היו רגעי אימה בלתי נתפסים".
“ביום ראשון ה־7.10 בעשר בלילה קיבלתי הוראה בקול נשי המורה לנו לסגת. לא מפקד נתן את ההנחיה, אלא קשרית, בקולה הנשי הנוסך ביטחון. קולה יישאר עמי לעד". (סא"ל יענקלה טרוסטלר, המפקד של מעוז מילאנו ב’ גדוד 68 החטיבה הירושלמית, מתוך אחרית הספר "קולות שתמיד איתי")
43 חיילים עזבו באותו לילה את מעוז מילאנו ב’ ונעו בעיר קנטרה הסמוכה. בדרך עלו על מארב מצרי והכוח התפצל לשניים. 24 חיילים המשיכו עם המפקד טרוסטלר. לפנות בוקר הם נופפו עם טלית לעבר הטנקים הישראליים ונאספו בשלום. 19 חיילים נותרו מאחור, חלקם פצועים. שניים נהרגו במארב בדרך, השאר נכנסו לאחד הבתים בקנטרה, ואותרו על ידי המצרים. שמונה נלקחו בשבי, תשעה חיילים נהרגו, בהם אחי מאיר קדוש ז"ל. “זה שאחיך היה ב'מילאנו ב’' ונהרג בבית בקנטרה, לא יוצא לי מהראש", אומרת לי וידס.
“ידעתי שאסור לבכות"
בבוקרו של ה־8 באוקטובר, כשקו המעוזים כבר לא היה קיים, מתפנה וידס מהבסיס בבלוזה. בימים הבאים היא נודדת עם חיילות נוספות בין בתי החולים, לבקר פצועים ולפקוד את בתי המשפחות השכולות ומשפחות הנעדרים ברחבי הארץ. “נסענו בטרמפים בלילות חשוכים של האפלה. ידעתי שאסור לי לבכות. באתי לתמוך במשפחה האבלה ולא להיות מנוחמת. לא היינו לוחמות אבל הגדלנו ראש בתפקיד שלנו, זו הייתה ‘מלחמת היחידים' שלנו".
בתוך סערת המלחמה, סער ורגש גם הלב הצעיר של וידס. ניצני ההתאהבות שהחלו ללבלב לפני המלחמה התעצמו במהלכה והתכסו בדאגה אמיתית לשלומו של "דניאל" (שם בדוי ככל השמות בספר) עד שנודע לה בקשר שהוא פצוע ומאושפז בבית חולים. “הקשר הרומנטי עם ‘דניאל’ נמשך עוד זמן מה. אבל המלחמה גרמה לתחושה של ניתוק רגשי והתכנסות בעצמנו", משתפת וידס, ובאותה נשימה מספרת שבתקופה הזאת היא קיבלה שמונה(!) הצעות נישואים מגברים ששירתו איתה: “לא התייחסתי להצעות ברצינות. אני משערת שהבחורים הושפעו מהעובדה שבבלוזה היה אמפיתיאטרון, ולאחר המלחמה נערכו בו חתונות רבות של מילואימניקים שהביאו את נערותיהם מהעורף".
לימים, במהלך לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, פגשה את בעלה לעתיד, אבי וידס, צלם ובמאי. השניים מתגוררים בתל ברוך, נשואים 40 שנה והורים לשלושה בנים. וידס בנתה לעצמה קריירה ככותבת תסריטים וקלטות לילדים ויצרה פרסומות ותשדירי שירות ועוד. בשנים האחרונות היא מתמקדת בכתיבת סדרה של ספרים לילדים העוסקים ברגשות, בהם “לשים את הכעס בקופסה", “עלבון לא בא בחשבון", “מה מפחיד את הפחד", “ברית החסינות" ועוד.
המלחמה השפיעה על האמהות שלך?
“אני לא חרדתית, אני אמא משחררת. אני לא הטיפוס שנכנס ללחץ וכשאני נתקלת בבעיה כמו במלחמה אני מחפשת פתרון. עם זאת, אין ספק שהמלחמה השפיעה ועיצבה אותנו כיחידים וכעם. הבנים שלי לא ממהרים להפוך אותי לסבתא. הם אומרים לי: ‘את נאבקת מול המציאות המושחתת, ואת רוצה שנביא ילדים לעולם הזה?’".
שלושת בניה של הקשרית לשעבר מכירים היטב את אמם הלוחמת מאז, ובמיוחד בימים האלה. וידס היא אחת הפעילות המובילות והמתמידות במחאה נגד ההפיכה המשטרית, כהגדרתה. “לא התחלתי את המחאה שלי בקפלן", היא מדגישה מחאה שהחלה נגד מתווה הגז, “הבטיחו לנו מיליארדים לבריאות, לחינוך, ומרוב מיליארדים לא רואים את הנוף"; מחאת היחידים נגד השחיתות הממשלתית, ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט, בלפור, ועתה היא מוחה ופעילה בקפלן. “כבר שבע שנים שאני ברחובות", היא אומרת.
את רואה קשר בין מלחמת יום הכיפורים למחאה?
“האם נלחמתי ביום הכיפורים כדי שממשלה מושחתת תאבת בצע ושליטה תדרדר את המדינה? קיים קשר ישיר בין שני האירועים האלה. מי שלוקח אחריות ומשתתף במחאה, עושה זאת מתוך אכפתיות ודאגה למדינה ופועל גם בלי פקודות והוראות מדויקות. אנחנו דור נחוש".