מולי מלצר, "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות", ידיעות ספרים / ספרי עליית הגג, 230 עמ'
כי גם במלחמה צודקת
חלקה אחת ישנה למת,
והחיים צודקים בין כה וכה:
בבית מחכים לי שאבוא.
צודק או לא, אם מישהו מפסיד - זה רק אתה:
ראשי הממשלות יוצאים בלי אף שריטה.
כשנגמר הכל, הם שסופדים לעם:
אני רוצה לחיות ולהספיד אותם
(מתוך "את ואני והמלחמה הבאה" מאת חנוך לוין)
חנוך לוין ידע תמיד לומר כמעט כל דבר באופן מדויק, קולע, אכזרי ונפלא יותר מכל אחד אחר. הוא הקדים את זמנו עוד לפני שהיה ביטוי כזה, "הקדים את זמנו". הציטוט מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", שמופיע ב"חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות", יכול להתאים, למרבה הצער, גם למלחמה הנוכחית.
בקברט המקסים של ד"ר רועי הורוביץ "פזמון לקרואסון - והמבין לוין", מובאות בין היתר השורות של לוין הצעיר, הפוליטי והזועם מאוד: "אני אינני חול אשר על שפת הים, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם".
אבל הבטחות אחרות צריך לקיים, והספר של מולי מלצר עושה זאת באופן חלקי ביותר. "בלי פסיכולוגיה" - הוא מנסה להסביר את סלידתו של לוין מהענף של זיגמונד פרויד, ובתוך כך מדבר לא מעט על פסיכולוגיה, והנה נותרנו עם פסיכולוגיה יותר מאשר בלי, ו"בלי שטויות" - כבר משתמע מן הכותרת שלוין האמין שפסיכולוגיה זה שטויות, אבל החיבור הזה, שנקרא "בין מסה לממואר" ובאותה מידה היה יכול להיקרא "בין חסה לדג מלוח", שופע בעיניי בעיקר שטויות, ומפר הבטחה גורפת נוספת, שמופיעה על גב העטיפה: "הספר הזה הוא ספר חובה לכל מי שמתעניין בחנוך לוין - וגם למי שלא בדיוק יודע איך לקבל אותו".
הספר הזה הוא אפילו לא ספר חובה לחברים של מולי מלצר, ועל אחת כמה וכמה לא לכל השאר. הוא לא יחדש דבר וחצי דבר למי שמתעניין בחנוך לוין, וישאיר באדישותם את האחרים. ההזמנה לקרוא את חנוך לוין, שמלצר מציע ומעודד, טריוויאלית ככל שתהיה, מבורכת כמובן, אבל היא פחות או יותר הדבר החיובי היחיד שאפשר למצוא ב־230 העמודים האלה.
מלצר עבד עם לוין על כתביו של המחזאי והיוצר, והמשיך ללוות את עזבונו גם אחרי מותו, והיה מיודד עם האיש בחייו. "והנה נחלץ מתוכי הספר הזה, פקק עיקש שלבסוף נכנע". חבל שנכנע (לקראת חגיגות ה־80 להולדתו של לוין, כנראה). העולם זקוק תמיד לעוד ספר על חנוך לוין, אבל הספר של מלצר הוא פשוט לא הספר הנכון.
מלצר פחות או יותר מתהדר בעובדה שספרו איננו חיבור אקדמי. בין השורות אפשר להבין שגם האקדמיה כולה היא סוג של שטויות בעיניו, ובאותו גב עטיפה מובטחת "כתיבה שווה לכל נפש, ללא מינוח אקדמי מעיק", כלומר אקדמיה היא גם מועקה, רחמנא ליצלן (מוזר, כי עורך הספר, ד"ר יהודה מלצר, מגיע משם). מולי מלצר מסביר, שוב במידה של גאווה, ש"לא קראתי באופן שיטתי את כל מה שנכתב על לוין עד היום (...) ולכן גם אין לי אפשרות להתחייב בשאלה אם כן או לא קדם לי מישהו בעניין מן העניינים הנדונים כאן (ואם קדם, לא אריב איתו על הקרדיט)". זו כמובן היתממות. קדמו לו רבים ומצוינים, וכמה מהם כבר ניסחו את "העניינים הנדונים כאן", כמו שלילת הפרדיגמה הפסיכולוגית, היעדר הסאב־טקסט במחזותיו או ההבחנה שלדמויות הלוויניות אין עבר, באופן מוצלח בהרבה.
אחד מהם למשל היה מנחם פרי, העורך והמו"ל הקבוע של לוין במשך עשורים, שההתעלמות המוחלטת של מלצר ממנו (אולי כי פרי בא מאותו עולם אקדמי משוקץ?) תמוהה במקרה הטוב. מלצר נשמע לאורך כל הספר כמו תלמיד שמסכם ערכים בוויקיפדיה. זו רמת העומק של ההתייחסות שלו לפרויד, צ'כוב והמיתולוגיה היוונית, בין היתר.
אם הספר מיועד להדיוטות, מלצר נדמה רוב הזמן לאחד מהם, ולא למי שהיה מקורב ללוין ולכתיבתו. כשהוא ניגש ללוין להחמיא לו על בימוי "הילד חולם", יש במחמאה שלו משהו מתנשא ומעליב מצד אחד (כאילו לא ידע שלוין כה מוכשר בבימוי, שיוכל לעשות תיאטרון מחשמל גם מסצינה שבה שני אנשים מדברים זה עם זה) ומתרפס כאחרון המעריצים מצד שני. ותגובתו של לוין? "תודה". מה למדנו מהאנקדוטה הזאת? שום דבר. אם כבר, אפשר רק להתגרד במבוכה.
הערך המוסף שהיכרותו האינטימית של מלצר עם לוין הייתה יכולה להעניק לספר, שואף בפועל לאפס. עובדות קטנוניות שדחוף למלצר לציין, כמו למשל שהכיר את נורית יערי ("המומחית העולמית ליצירתו של לוין" - עוד אחת שאמרה הכל לפניו והרבה יותר טוב) עשר שנים לפני לוין, נכנסות אוטומטית לקטגוריית השטויות שהספר הבטיח להימנע מהן.
אפיזודה שנמרחת על פני עמודים שלמים, ושבה מחליף מלצר את זהותו של הנזיר הטיבטי ב"הלוויה חורפית" לכבוד העלאת המחזה בסין? שטויות במיץ עגבניות. מלצר לעדותו בסך הכל השתמש בגוגל, וכך הציל לדעתו את האירוע ומנע משבר דיפלומטי חמור עם סין; בדיעבד (כולל התודות והמחמאות המורעפות עליו משתי שחקניות), זה סיפור על מולי מלצר ולא על חנוך לוין (אולי זה החלק של ה"ממואר"), שאינו תורם מאום ומלהיב אך ורק את מלצר עצמו. "אני חייב לומר (שוב?!) משהו אישי", הוא כותב במקום אחר. אולי תחליט? זה אישי או לא אישי?
"אין מה לומר, לוין במיטבו", הוא כותב אפרופו מונולוג ב"הזונה מאוהיו". אז אם אין מה לומר, למה אתה אומר בכל זאת, מר מלצר? התרומה העצומה והייחודית של לוין לשפה העברית זוכה אצל מלצר לדוגמאות כמו: לוין נמנע מביטויים שגורים ו"צירופים משופשפים" וכתב "אומץ" ולא "אומץ לב" ו"גועל" במקום "גועל נפש". ברצינות? זה הכל? שטויות.
הגישה הכאילו מצטנעת של האיש מאחורי הקלעים, שמסתופף לכאורה בצלו של הגאון הגדול, מזכירה במשהו את הממואר של עסקן התיאטרון נעם סמל, "כניסת אמנים", שמרוב "קטונתי" ו"רק עברתי בסביבה במקרה" יוצא שהוא המציא לבדו את התרבות המודרנית כולה, פחות או יותר; גם מלצר כביכול ממעיט בחשיבותו, ובכל זאת (וגם באמצעות אותה מחיקת קרדיט מכוערת של אנשים כמו מנחם פרי), אפשר לקבל את הרושם שבלעדיו דברים לא היו קורים כמו שקרו, ושבניגוד למצג העקרוני, הוא חשוב בהחלט גם בעיני עצמו.
אפרופו סמל, ברומן החדש "תיאטרליה" מנסה עדו סתר לתאר את עולמם של מנהל אומנותי ומנהל כללי של תיאטרון ישראלי. זה לא עובד, והתוצאה בהירה יותר מחיוורון. אין לנו מזל, אם כך, עם הבציר האחרון של ספרי תיאטרון מקומיים. אבל תמיד יהיה לנו חנוך לוין, וזאת נחמה לא קטנה.