ליאור 43, אמא לשלושה, עובדת בתחום המחשבים
בעלה של ליאור הרחיק אותה ממשפחתה ומחבריה, התמכר לסמים ולאלכוהול והפעיל נגדה טרור נפשי וכלכלי. בהתחלה סירבה להיכנס למקלט לנפגעות אלימות, כי לא חשבה שהיא מתאימה לכך. בדיעבד, המקלט נתן לה את החיים בחזרה
זכיתי בחיים שלי במתנה. אני ההוכחה שאפשר להתחיל בחיים חדשים. אני מקווה שהסיפור שלי ייתן תקווה לנשים אחרות. זה קשה, כי מי שנמצאת במצב הזה מדחיקה ובדרך כלל הודפת את מי שמנסה לעזור.
גדלתי כבת בכורה בין שלושה אחים. אבי היה מנהל פרויקט עירוני וחבר מועצה בעירייה, אמא שלי עבדה בבנק 42 שנה. גרנו בווילה. לא היינו מיליונרים אבל לא חסר לי כלום. היתה לי ילדות מאושרת. הייתי תלמידה ממוצעת ומקובלת בחברה, בלי שום בעיות. גם הנעורים עברו עליי בטוב, הבית תמיד היה פתוח לחברים, יצאתי וביליתי.
אחרי שירות מרתק בתפקיד פיקודי עברתי לגור בתל אביב עם ידידים, למדתי ועשיתי תואר במדעי ההתנהגות. בגיל 25 התחתנתי בפעם הראשונה, ואחרי שנה התגרשתי. לא היתה בינינו התאמה. זה היה יותר כמו חבר וחברה, אבל דרך הרבנות. לא היו ילדים, לא היה רכוש. זה היה וזה נגמר.
עבדתי בשירות לקוחות ובגיל 30 הכרתי באינטרנט את מי שנהיה האבא של ילדיי. מה משך אותי אליו? אין לי הסבר ואני גם לא יודעת איך לא ראיתי את הנורות האדומות שדלקו מההתחלה. הוא מבוגר ממני בעשר שנים, גרוש ואב לילדה שחיה בחו"ל עם אמה. עצמאי שעבד בשיפוצים, עם כיסים שתמיד מפוצצים בכסף. יצאנו חצי שנה לפני שהתחתנו. הוא אהב לבלות ולצחוק. היינו מבלים עם החבר'ה ועושים "על האש" עם המשפחה שלי. הכרתי את המשפחה שלו. הם אהבו אותי והתייחסו אליי יפה.
התחתנו, נכנסתי להיריון, והוא הציע לי להפסיק לעבוד. אמר שהוא מרוויח המון ולא חסר לנו כלום. לא היה לו חשבון בנק, אבל כל הזמן היו לו סכומי כסף גבוהים במזומן, 300 אלף שקל למשל. קנינו כל מה שרצינו, היה שפע. אמרתי לעצמי שהוא צודק. היריון ראשון, מה רע לי להתפנק בבית? לפני הלידה הלכנו לחנות למוצרי תינוקות והוא אמר שאקנה הכול, והכי יקר. אני זוכרת את עצמי מתלהבת. קונה מיטה, עגלה, מוצצים, חיתולים. בלי חשבון. ועל הכול הוא שילם במזומן.
אחרי הלידה של הבת שלנו רציתי לחזור לעבוד, אבל הוא שוב אמר שאין סיבה ונשארתי בבית. לא הרגשתי חוסר. כשהייתי מבקשת כסף לקנות משהו הוא תמיד נתן לי.
לאט לאט הוא התחיל להרחיק אותי מהמשפחה ומהחברים שלי. היה שוטף לי את המוח. אומר שהאחים שלי לא מתייחסים אליי יפה, שהם נגדי, שהם מזלזלים בי. הוא רב מריבה קשה עם אחי, כי כביכול אחי אמר עליי משהו, ואמר לי: "אני מגן עלייך מאח שלך, מאיך שהוא מדבר עלייך". גם עם אחותי היה סכסוך: היא באה אלינו כשהתינוקת נולדה, אמרה משהו שלא מצא חן בעיניו, הוא נתן לה מכה בראש עם כפכף ואמר שזה בצחוק. אחותי השתוללה, היה ברוגז מטורף וכל המשפחה התנתקה ממני.
גם מהחברות הוא הרחיק אותי. היה אומר שהן מקנאות בי, שאני לא צריכה אותן. היה אומר לי: "בשביל מה את צריכה אנשים אחרים? בואי נעשה על האש שנינו, בואי לים רק אנחנו עם אוהל". זה הקסים אותי. נראה לי רומנטי. את המשפחה שלו המשכנו לפגוש בשבתות ובחגים; את שלי לא. הוא אמר לי שהמשפחה שלו אוהבת אותי ושהמשפחה שלי נטשה אותי. היום אני יודעת שזו אלימות פסיכולוגית. זה כמו מנהיג כת שעושה שטיפות מוח, ואת מוצאת את עצמך חושבת שאולי את באמת לא בסדר ושיש משהו במה שהוא אומר.
נכנסתי להיריון שני כשהגדולה היתה בת ארבעה חודשים. נולד לנו בן, והאחים שלי לא הגיעו לברית. רק אמי הגיעה (אבי נפטר שנים קודם לכן). זה היה קשה מאוד.
אחרי שהבן נולד הוא הפסיק לעבוד. כל השנים הוא עבד בשיפוצים עבור מישהו שהיה קונה דירות בתל אביב ומפצל אותן להשכרה. אבל העסקים ההם נגמרו, ובן הזוג שלי נשאר בלי עבודה ולא הצליח למצוא עבודה אחרת. הכסף נגמר והוא התחיל לשתות יותר ויותר. הגיע ל־20-30 פחיות בירה ליום וגם התחיל לעשן גראס. כבר לא היה עם מי לדבר. נכנסנו לחובות מטורפים. נוצר לו חוב לביטוח לאומי בגלל מזונות שלא שילם לבת הגדולה מנישואיו הקודמים. לא היה לנו איך לשלם חשבונות חשמל, מים וארנונה. היה לנו חוב לבעל הבית שאיים לזרוק אותנו מהדירה ששכרנו.
הלכתי בבכי לאמא שלי וביקשתי עזרה. כעובדת בנק הגיעה לה הלוואה של 40 אלף שקל בתנאים טובים. היא נתנה לו את הכול. הוא שילם לבעל הדירה, אבל בדיעבד הבנתי שאת החובות הוא לא שילם.
למה נתתי לו את הכסף? כי הוא אמר לי שאני בזבזנית ולא יודעת לנהל כספים ושרק הוא יודע ומבין
חזרתי לעבוד, בתמיכה טכנית בחברה גדולה. את שני הילדים הכנסתי למשפחתון. זה עלה 6,000 שקל לחודש והתחיל בלגן כי לא היה לי איך לשלם. בבושה גדולה התקשרתי לאחות של אמי. היא ובעלה אנשים אמידים. לא דיברתי איתם המון זמן אבל לא היתה לי ברירה: לא היה לי כסף לחיתולים ולסימילאק. בכיתי בכי תמרורים. הם נתנו לי 50 אלף שקל במזומן. שילמתי את החוב למשפחתון ואת שאר הכסף נתתי לו.
למה נתתי לו את הכסף? כי הוא אמר לי שאני בזבזנית ולא יודעת לנהל כספים ושרק הוא יודע ומבין. המילים חלחלו לי למוח. הייתי בטוחה שהכול אמת ושהוא צודק. היינו יושבים בשקט בסלון והוא היה אומר שאני חולת נפש שצריכה טיפול ושהוא אומר את זה לטובתי כי הוא אוהב אותי. הכול בתחכום גדול.
כשבעל הדירה הודיע שאנחנו צריכים לצאת כי לא שילמנו, פניתי לאמי בבקשה לתת לנו להיכנס ליחידת דיור שהיא השכירה אצלה בחצר. אמרתי לה שאחרת נהיה ברחוב עם שני הקטנים. האחים שלי התנגדו בכל תוקף שאיכנס לשם יחד איתו. אמרו שהם לא סומכים עליו; שהם פוחדים שהוא ישתלט על המקום. כעסתי עליהם מאוד. לא הבנתי למה הם מדברים כך.
אמי אפשרה לנו לגור ביחידת הדיור, כמובן בלי שנשלם לה. היה בה חדר שינה אחד וכך גרנו ארבעתנו. הוא עבד און אנד אוף: כל פעם היה מביא הרבה כסף ואז שוב לא עובד. אני הכנסתי בערך עשרת אלפים שקל בחודש וכל המשכורת שלי היתה עוברת אליו. שמחתי ללכת לעבודה. נהניתי לקום בבוקר, להתלבש, להתאפר, להיות עם אנשים.
הוא היה מטריף אותי שאני חייבת לעזוב את העבודה. נהייתי יותר מדי עצמאית בשבילו וזה לא מצא חן בעיניו
ואז הגיעה הנפילה הגדולה. התחילו לו כאבים בגב וחבר נתן לו מדבקה משככת כאב, שכנראה היה בה חומר ממכר. כשסיים ביקש עוד ועוד. הוא התחיל להיעלם בלילות, והבנתי שהוא מחפש קוק. ברגע שהתחיל להסניף הוא נהיה אובססיבי בקשר אליי. הוא התחיל לעקוב אחריי לעבודה, לבדוק אם אני נמצאת ליד גברים. יום אחד הוא התחיל להשתולל: "אמרו לי שרואים אותך עם גבר במסעדה". אמרתי לו שזה אחי, שעבד קרוב אליי והייתי פוגשת אותו לצהריים. הוא לא האמין לי.
הוא היה מטריף אותי שאני חייבת לעזוב את העבודה. נהייתי יותר מדי עצמאית בשבילו וזה לא מצא חן בעיניו. הוא היה משתולל כשהמנהל היה מתקשר אליי. מנע ממני ללכת לתורנויות. בסוף זה הצליח לו. לא יכולתי להתרכז יותר בעבודה והתפטרתי אחרי ארבע ומשהו שנים.
בבית לא היה אוכל. המקרר והמזווה היו ריקים לחלוטין
ואז גיליתי שאני בהיריון. אמי וחמותי אמרו לי לעשות הפלה ולמזלי לא הקשבתי להן. הקטנה שלי היום בת חמש, ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה.
הוא היה צועק עליי, מקלל ומאיים: "את נמצאת מילימטר מלחטוף; עוד מילה אחת ואת חוטפת; חבל, זה ייגמר ברע". פחדתי מאוד. הוא גבוה ורחב כתפיים, אם הוא היה מרביץ לי לא הייתי שורדת.
עכשיו הוא כבר סירב לתת לי כסף. התחננתי: בבית לא היה אוכל. המקרר והמזווה היו ריקים לחלוטין. הוא היה מוציא 200 שקל ומחתים אותי בפנקס שקיבלתי את הסכום בתאריך הזה והזה. בסכום הזה הייתי צריכה לקנות הכול. נניח כדי להכין שניצלים לילדים הייתי צריכה גם פירורי לחם וגם ביצים וגם שמן, כי בבית לא היה כלום. אם הייתי קונה סבון הוא היה צורח עליי למה קניתי את זה כשאמרתי שאני צריכה כסף לאוכל. הייתי מבקשת נדבות מהמשפחה. שבוע אחד הלכתי לאמא שלו לבקש נייר טואלט, שבוע אחרי זה לאמא שלי לבקש אבקת כביסה. אמא שלי שמעה את הצעקות, כי גרנו לידה, אבל לא העזה להתערב. אם מישהו היה שואל משהו הייתי הודפת ואומרת שהכול טוב. פחדתי.
הייתי הולכת לקניות ברגל, בכל מזג אוויר, עם שני ילדים בני שבע וחמש ועם בטן, ואחר כך כשהתינוקת נולדה – גם איתה. אנשים ריחמו עליי והציעו לי טרמפ כדי שלא אסחוב, אבל אני לא הסכמתי כי פחדתי שהוא ידע וישתולל.
בתקופות שבהן הוא היה עובד הייתי מחכה שיתמוטט משתייה ומסמים ולוקחת לו שטרות מהכיס. הייתי לוקחת כל פעם 200 שקל, רואה שהוא לא שם לב ולוקחת עוד. הייתי מבקשת מסבתא שלי כסף. היא היתה האדם הכי קרוב אליי והאדם היחיד שסיפרתי לו הכול. היא היתה אומרת לי: "קחי, אבל אל תיתני לו". היא נתנה לי אורז, שמן, קנתה בשבילי עוף בסופר. יום אחד באתי והיא שאלה אותי אם אני צריכה משהו. ביקשתי שמפו והיא נתנה לי את השמפו האישי שלה, המותחל. איכשהו דווקא זה שבר אותה. באותה שבת היא הלכה לדודה שלי וסיפרה לה בבכי על מצבי. המשפחה שלי עשתה מגבית, וביום ראשון בבוקר הגיעה אליי בת דודתי עם קניות באלפיים-שלושת אלפים שקל: אוכל, חיתולים, מגבונים וסימילאק.
התפללתי שימות. השתדלתי להיות כמה שפחות בבית. הייתי לוקחת את הילדים לטייל בעיר ברגל והיינו חוזרים הביתה כשהם התעייפו, רק להתקלח ולישון. זה לא עזר לי. הילדים היו עדים לזוועות. הוא לא קילל אותם ישירות, אבל הם ראו איך הוא מתייחס אליי. הבת שלי היתה נכנסת מתחת לשולחן כתיבה, הבן שלי היה מתכסה בשמיכה במיטה, והקטנה היתה בידיים שלי – מגן אנושי.
כשהגדולה היתה בערך בת תשע היא החליטה שלא מוצא חן בעיניה שהוא צועק עליי ואני שותקת. היא לא ידעה שאני שותקת כדי שהמצב לא יסלים. היא היתה אומרת לו: "אתה מפלצת, חרא, תעוף מפה", והוא היה רודף אחריה. הייתי נעמדת ביניהם שלא ירביץ לה.
יום אחד אמו הגיעה אלינו לקידוש וראתה אותו רץ אחרי הילדה. היא אמרה לו שהיא תתקשר למשטרה והוא דחף אותה ולקח ממנה את הטלפון. היא לקחה אותי הצדה ואמרה לי: "לא מעניין אותי שאתם רבים, אבל עד הנכדים שלי. זה פשע נגד הילדים, ואם את לא תלכי לרווחה, אני אלך". הלכתי לרווחה וסיפרתי להם את סיפור חיי.
מהרווחה הציעו לי לפנות למשטרה ולמקלט לנשים נפגעות אלימות. סירבתי בתוקף. לא חשבתי שאני אישה מוכה. מבחינתי אישה מוכה זאת אישה שמסתובבת עם פנס בעין, ואני לא קיבלתי מכות אף פעם.
ביקשתי שיעזרו לי להתגרש, והם הפנו אותי לטיפול. עבדתי אז בהוסטל כאם בית, ניקיתי שירותים ורצפות, ופעם בשבוע הייתי יוצאת מהעבודה לפני הזמן והולכת לטיפול.
המטפלת הציעה לי לגייס לעזרה את המשפחה שלי. לא האמנתי שזה יעבוד אבל היא שכנעה אותי. בעצתה ובעידודה פתחתי קבוצת ואטסאפ של בני ובנות המשפחה הקרובה, כולל הדודים, והופתעתי כי התגובות היו מדהימות. הם אמרו שיהיו איתי ויתמכו בי. זה נתן לי המון כוח.
עם הביטחון שקיבלתי מהם באתי לבן הזוג שלי ואמרתי שאני רוצה להתגרש. הוא שאל אם צמחו לי ביצים ומי שוטף לי את המוח. לעג לי: "איך תסתדרי בלעדי? אפילו קופסת סיגריות את לא יכולה לקנות לבד". כשקלט שאני רצינית אמר שירצח אותי ואת הילדים ויתאבד. שתמות נפשו עם פלשתים. התקשרתי לרווחה ומייד הגיעה מונית למקלט.
להיות במקלט היה עבורי זכות גדולה. הילדים ואני היינו שם תשעה חודשים. אלה היו החודשים הכי קשים והכי משמעותיים בחיי. מקלט זה לא קייטנה, זה סיוט, אבל אני מודה לצוות על כל דמעה שירדה לי שם. להיות במקלט זה להיות בקומונה עם עוד משפחות, עם המון ילדים, כשיש המון חוקים ואת צריכה לעשות הרבה דברים, ולוקח לך זמן להבין איפה את. אבל זה היה שווה כל רגע. עברנו שיקום אישי ומשפחתי ויצאנו מגובשים ומחוזקים, עם כלים להתמודד בחוץ.
כשיצאתי מהמקלט פחדתי, כי לא ידעתי איך אסתדר עם כסף. הייתי בת 41 שלא יודעת איך משלמים חשבונות
במקלט הרגשתי מיליונרית. ירד לי מהראש הלחץ איך לקנות אוכל. פתאום לא הייתי צריכה לדאוג והיה נייר טואלט, שמפו, שלוש ארוחות ביום ואפילו ארוחת ארבע. שמונה טונות ירדו לי מהראש. היו שם מחסני בגדים מטורפים, תרומות של אנשים, והכול חדש: בגדי ים, סנדלים, מה לא. התחלתי גם לקבל קצבה מביטוח לאומי: פתאום לקבל 3,500 שקל כשיש לך הכול? וואו. יכולתי לפנק את הילדים. לקנות להם גלידה. זה היה מדהים.
כל הזמן אומרים לי שאני לא טַייפ קאסט למקלט, אני משכילה, לא קיבלתי מכות, אבל היום אני יודעת שאין דבר כזה. פגשתי במקלט נשים מרשימות עם מקצועות רציניים וקריירות.
עורכת הדין של המקלט ייצגה אותי בבית הדין בגירושים. קיבלתי משמורת מלאה על הילדים. הוא פנה לרווחה ואחרי שהם בדקו את הנושא הוא קיבל את הזכות לראות את הילדים. פעמיים בשבוע הוא לוקח את הילד אליו, ולפעמים גם הקטנה מצטרפת. הבת הגדולה לא רוצה ללכת אליו.
כשיצאתי מהמקלט פחדתי, כי לא ידעתי איך אסתדר עם כסף. הייתי בת 41 שלא יודעת איך משלמים חשבונות, והייתי צריכה ללמוד הכול מהתחלה. אמא חתמה לי ערבות על שכירות לדירה, עזרה לי כשלמדתי, ועוזרת לי גם היום. אני גרה ליד האחים שלי וגם הם עוזרים לי המון. אני יודעת שהם לא ייתנו לי ליפול.
דרך המקלט קיבלתי מלגת לימודים, למדתי ניהול רשתות מערכות מידע ואני עובדת בתחום ומפרנסת בעצמי את הילדים. הוא לא משלם מזונות, אבל לא חסר להם דבר. יש להם מה שיש לכולם בסביבתם, ואני אפילו מחזיקה רכב.
בהתחלה הוא עוד ניסה לשגע אותי, היה מסתובב מסביב לבית, אבל זה עבר. היום יש לי זוגיות טובה, אני מצליחה בעבודה, והוא מפחד ממני יותר משאני מפחדת ממנו.
השקת הספר הירושלמית תתקיים באלול ספרותי ביום ראשון 10.3.2024 בשעה 19:30 בכתובת בית רשות הרבים, רבינוביץ' 33, ירושלים. הכניסה חופשית. הציבור מוזמן www.ruach-nashit.org.il