רענן שקד, “אושר לאנשים לא מאושרים", כנרת זמורה, 194 עמ’
אושר הוא עוגיית חמאה, משקה תוסס, חיוך של תינוק או קרן שמש בחורף, תלוי על איזה קופירייטר או מחבר כרטיסי ברכה נפלתם. לשאול מהו אושר זה בערך כמו לשאול מה זאת אהבה או את השאלה ההיא, נו, שילדה קטנה, יחידה ותמה בשמלה אדומה ושתי צמות עמדה ושאלה אי־אז, בימים אחרים.
אבל בניגוד לאותיות שעצרו את השורות בשיר של רותי ספרוני, ולכל הספרים וכל המחברות שחיפשו בין הכתובים ולא מצאו תשובה, “אושר לאנשים לא מאושרים" מוצא את עצמו בשוק שעולה על גדותיו בספרי הדרכה שמבטיחים לספק לכל דכפין את סוד האושר המוחלט והאולטימטיבי, ואת כל התשובות הנכונות לשאלות שאפילו לא ידענו שאנחנו רוצים לשאול. רענן שקד עושה מיד סדר, מסייג ומארגן למופת את הצהרת הכוונות שלו. כותרת המשנה של ספרו המקסים והרענן (התאפקתי ואז ויתרתי. לא נורא) היא: “איך להתחיל להיות מאושרים כשמפלס שמחת החיים שלכם נמוך כל כך".
שקד יודע שתקרת הפנאן והסבבה של ישראלית ממוצעת וישראלי מן השורה היא לא בליגות של הקפלה הסיסטינית; יותר בכיוון של תקרת בית הבובות של הילדה מהשיר. עובדה שרק התחדדה מאז 7 באוקטובר. “נדמה כאילו תקרת הזכוכית של האושר הישראלי ירדה למקום הנמוך בתולדותיה - חצי התורן לפחות - ולא חשוב כמה ננסה להרים ראש, די מהר ניחבט בה".
לפני הכל שקד מוריד את המילה “אושר" לרצפה ומבקש לא לבנות על הדבר האמורפי ההוא שבשבילו גיבורים עפים וכו'. תרגיעו, הוא פונה אלינו בלארי־דיווידית מדוברת וממהר לצטט את וודי אלן, שאמר “תמיד שנאתי את המציאות, אבל זה המקום היחיד שאפשר להשיג בו כנפי עוף".
שקד, שהיה ילד עצוב עוד לפני שהיו לו סיבות “אמיתיות" לכך, כלומר לפני שאביו נהרג בתאונת עבודה כשרענן היה בן 5 ולפני שאמו נכנסה הרוסה למיטה ומיאנה לצאת ממנה, בסך הכל מנסה לשתף אותנו במפעל חיים שלם של ניסיונות להיות קצת יותר שמח. הניסיונות שלו הצליחו, או כמעט הצליחו, זאת עבודה בתהליך, והתהליך מוכיח את עצמו עד כה - והוא כאן כדי לספר לנו מה מצא ואיך להגיע לשם יחד איתו.
גילוי נאות: אני שונא את המציאות אפילו יותר מוודי אלן (תמיד הייתי תחרותי. ואני לא משתגע אגב על כנפי עוף), ושונא בני אדם בניגוד להמלצות/אזהרות המפורשות של שקד (אפרופו התקפת זעם פוליטית למשל: “הבעיה שלכם היא אתם. זה השלב שבו אתם מזינים את עצמכם בשנאה, שמייצרת בתורה עוד שנאה, ואתם במעגל מרושע מתוצרת עצמית. התסמין העיקרי: תחושת פעפוע הרעל בגופכם"). נער הייתי (בשמלה אדומה ושתי צמות), וזקן זעוף ובלתי נסבל בעליל נהייתי, וספרים ששואפים לשנות את זה בי (לא ספציפית בי כמובן, ובכל זאת) באים לי לא טוב, ואני מאיץ בהם לחפש פראיירים אחרים ולעזוב אותי באמא שלהם.
אבל מצד שלישי וחמישי, כמה רגעי נחת (שימו לב איך שנמכתי עוד את האושר והשמחה, וירדתי לקומת המרתף בואכה החניון של הנחת) יש לבנאדם בחיים האלה? זאת שאלה רטורית כמובן, אבל אם כבר שאלתם, התשובה שלי היא: קרוב לאפס.
אושר בשבילי (והנה שוב עלינו לקומת הגג. סחרחורת!) זה טקסט של רענן שקד. עזבו תארים - כן כותב הטורים הלאומי שאחרי יאיר לפיד או לא - יום שישי, גם מול משהו שהוא שרבט בעמידה או מתוך שינה או תוך כדי תיקון סתימה בכיור, הוא אוטומטית יום שישי טוב יותר מבחינתי. וספר שלם - אדרבא.
הוא כבר פרסם ספר הדרכה אחר (למימוש החלום האמריקאי, פחות או יותר), קובץ סיפורים ואוסף טורים על אבהות. את הרומן שכולם (כלומר אני) אומרים לו שהוא חייב לכתוב שקד טרם כתב, וחבל מאוד, כזה בזבוז, כשטוראי יום שישי אחר מעיתון מתחרה הוציא זה עתה רומן שהוציא לי את החשק (המינימלי מלכתחילה כאמור) לחיות, וכל האריות וכל הנמרים עמדו שמוטי ראשים ולא מצאו תשובה, וכל התותחים וכל החיילים וכל הגדולים וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה, אבל בסדר, אוקיי, נחליק לו הפעם (לשקד, לא לשני, שאסכים לשלם לו כדי שלא יפרסם יותר דבר).
ג'וני מיטשל כנראה לא תאהב על הספר של שקד, בדיוק מהסיבות שאני כן אוהב אותו. הוא מסתכל לה באומץ אופייני בלבן של העיניים. לה ולאמא שלו ולזקנה החרפתית ולחיים עצמם, ואומר סוף־סוף את מה שאיש לפניו כמדומני לא העז לומר. שמופעי הקאמבק שלה, כקשישה חולה ורצוצה שמתאמצת להיות מה שהיא לא, הם מופע עצוב של תבוסה ולא להפך. “אם היה ניצחון בהופעה הזאת, זה היה ניצחון הזמן. הזמן עמד שם על הבמה ופשוט לעג לכולנו, אבל אנחנו לא שמנו לב; התרכזנו בלחפש שרידים לג'וני מיטשל". ואת המילים האלה שקד כותב מתוך אהבת אדם וג'וני מיטשל ואהבת חיים ולא להפך. ה"עזבו אותי באמא ש'כם" הוא ליטרלית מה שמיטשל מבקשת - כמו גם אמו הדמנטית של שקד, וכל אימותינו, בשלב זה או אחר. לחיות את החיים, או מה שנשאר מהם, כמו שהיא רוצה ולא כמו הציפיות שלנו ממנה. וזאת השורה התחתונה היפה של הספר כולו, המנוקד במפתיע בשירים של אמילי דיקנסון ואדגר אלן פו ובהצדעה כפולה למייק ווייט, היוצר של הסדרות המכוננות “מוארת" ו"הלוטוס הלבן".
סעו לנורווגיה או לאיטליה כדי לנשום קצת יופי, או אל תיסעו לשום מקום. כתבו את הרומן הישראלי הגדול או לכו לישון. אמצו כלב שעבר התעללות או ציירו כבשה. ווטאבר, כל עוד זה יעשה לכם טוב. לכם ולא בהכרח לזולתכם. לכם ולא רק ליקיריכם. הציבו את עצמכם קצת יותר גבוה בסולם העדיפויות של עצמכם, עם טיפה יותר אגואיזם (בקטע טוב!) וטיפה פחות אלטרואיזם, ומשם נתקדם, צעד־צעד. תנמיכו את הציפיות של אחרים מכם, ואל תשתוללו עם הציפיות שלכם מעצמכם ומחייכם. ותגידו תודה שאתם לא ג'וני מיטשל. כמשל וכג'וני מיטשל. ותלמדו מדדי כוחן, חברי מהצבא שאיבד בפתאומיות את מאור עיניו ומעולם לא ראה את שלושת ילדיו, שמרואיין בספר ומסביר בפשטות נפלאה שהחוכמה היא להתרכז במה שיש ולא במה שאין. אנשים שבעי רצון יותר (חזרנו אל קומת הקרקע) מרכיבים בדיעבד חברה שלמה, רגועה ובריאה יותר. שקד שותף גם לעיצוב העטיפה המוצלחת, שבה נראה לימון המבשר על בוא הלימונדה. שתו לרוויה וסעו בזהירות. יש 50% סיכוי שמשהו טוב מחכה לכם מעבר לפינה.