שנת 1979 שלח הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון הצעת פיתוח חדשנית אל חתן פרס ביטחון ישראל דוד לסקוב: רשת שתשבית לאויבים את המטוסים, הטנקים והטילים. הרשת, עשוית חוטי ניילון חזקים, תשוגר באמצעות גז או מטוסים, ותוצב במאוזן לקרקע בעזרת מצנחים קטנים. זה היה פטנט אחד מיני רבים שהמציא מוסינזון, והוא אף רשם אותו על שמו בישראל ובארצות הברית. ניצול גלי הים להפקת חשמל, “קקנוע” לאיסוף צרכים, חניון אקונומי, שאיבת מים מתוקים מתוך מצולות האוקיינוס ועוד ועוד.

ספר ביוגרפי חדש חושף את סיפור חייו הלא-מוכר והמפתיע של יגאל מוסינזון
הסופר אלי עמיר: "בתוך המשבר אני מחפש את הפרחים"

הוא היה דייר קבע בכותרות העיתונים: "יגאל מוסינזון מגיש את מחזהו החדש להבימה", "תביעה נגד יגאל מוסינזון על הפרת הבטחת נישואין", "הוצא צו עיקול זמני על ביתו של יגאל מוסינזון בעקבות תביעה אזרחית", "יגאל מוסינזון עשה תאונה: כשראיתי שאני לא מת – הופתעתי", "צריך להפוך את הסמים לחוקיים. אחרי שהקדשתי את כרך מספר 40 של חסמבה להפחדה מסמים, אני חושב שמי שרוצה להתאבד - בבקשה. אבל שלא יצטרך לרצוח ולבצע פשעים מתועבים כדי להשיג את הסם".

חסמבה (צילום: מוטי קמחי)
חסמבה (צילום: מוטי קמחי)

זהו צד אחד של מוסינזון, מהסופרים והמחזאים הפוריים בישראל. כמו ארתור רמבו שנדד ברגל על פני כל אירופה וסחר בנשק באפריקה, וג'וזף קונראד שהיה רב חובל, כך גם מוסינזון אסף חוויות והעבירן למילים: איש קיבוץ שנפלט מהמערכת הקנאית, חבר במושב עובדים, נוטר ואיש פלמ"ח, איש ההגנה שנכלא ברפיח בשבת השחורה, חיים באמריקה וחזרה ארצה, היכרות עם עולם הפשע מבפנים בהיותו קצין משטרה ואף ניסיון לצוד את לאון דגרל, פוליטיקאי בלגי ששיתף פעולה עם הנאצים והפך למכחיש שואה, מעצר בספרד וגירוש מן המדינה. "איש התנועה לעומת איש הספסל. מהמעטים בספרות הארץ שבחרו את המציאות כאוניברסיטה ואת הניסיון כבית יוצר", תיאר אותו הסופר והעיתונאי שלמה טנאי.


"המציאות והדמיון התערבבו"


מוסינזון נולד להוריו אשר ודבורה ב־1917 בעין גנים כשהאנגלים הגיעו לארץ. הוריו העניקו לו את השם יגאל מפני שהאמינו שהאנגלים יביאו את הגאולה. כשהיה פעוט המשפחה עברה לתל אביב, שבה הייתה לאמו חנות צעצועים, הראשונה ברחוב בוגרשוב. תל אביב שלו הייתה עיר קטנה של "חולות זהובים, גמלים של ערבים שהביאו זיפזיף, תנים ורעש של מוטורים מהפרדסים, ובמוצאי שבת תזמורת מכבי האש מנגנת".

ילד שובב, שהעדיף לטפס על העץ ולצפות בנסיעתה של הרכבת למצרים מלשבת בכיתה. לאחר פרידת הוריו למד בבית אלפא, שם רעה צאן בין שועלים, רקפות ונרקיסים, בכפר הנוער בן שמן ובנהלל. כשהיה בן 20, לאחר תקופה של עבודה בטורייה בנתניה, הצטרף לעבודות חקלאות ומחצבה בקיבוץ נען. שם עברה עליו מלחמת השחרור ושם החל לכתוב.

חסמבה (צילום: מוטי קמחי)
חסמבה (צילום: מוטי קמחי)

ב־1946 פרסם את קובץ הסיפורים הקצרים "אפורים כשק", שעליו כתב חוקר הספרות ברוך קורצווייל כי "למוסינזון כישרונות והוא סופר בעל סגנון מזהיר. הוא רואה ומרגיש דברים שלא באופן רגיל". למסיבה שערכו בנען עם הופעת הספר הגיעו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי. שנתיים לאחר מכן פרסם רומן אקטואלי ראשון, "מי אמר שהוא שחור", על משברי פנים וחוץ במושב עובדים בימי המאורעות, ואז הגיע "דרך גבר" (1953). אלמלא פרסמו, ייתכן שהיה נשאר בנען עד סוף ימיו, אבל מוסינזון העז לגעת בחומר נפץ.

הוא אומנם כתב את הספר מתוך אהבה לקיבוץ אבל העמדה הביקורתית שנקט כלפי התנועה וכלפי היחס אל ניצולי השואה, צידודו במחתרות הפורשות על רקע הסזון – זה כבר היה בלתי נסלח, מה גם שסיפור המסגרת שלו היה משולש רומנטי בקיבוץ. מאותו רגע, הפך, כהגדרתו, למצורע בקרב התנועה. טרגדיה יוונית. גם ב"אפורים כשק", בסיפורו "כבשים", נתן ביטוי ליחס של הקיבוץ לאמנים. הוא שמע סיפור על צייר באיילת השחר שהיה צריך צבעים ובהיעדר כאלה בקיבוץ מכר לערבים כבשה בתמורה, וגורש.

"כן, אני, גנב אני, ואתם הכרחתם אותי להיעשות גנב", שם בפי גיבורו את המילים. מוסינזון נאלץ לעזוב את הקיבוץ. בין לבין, ב־1943 התנדב לפלמ"ח, נעצר על ידי הבריטים וישב במחנות מעצר ברפיח ובלטרון. הוא שירת כקצין תרבות בחטיבת גבעתי במלחמת העצמאות ועבר ב־1950 לבית שערים. הוא שימש כדובר משטרת ישראל ותיאטרון הבימה וייסד את תיאטרון "סדן".

את דרכו הספרותית החל בכתב העת "ילקוט הרעים" לצד אמיר גלבע ובנימין גלאי, משה שמיר, נתן שחם, דן בן אמוץ וע' הלל, ובהמשך פרסם רומנים שחלקם תורגמו לשפות שונות ("דרך גבר", "הדרך ליריחו", "יהודה איש קריות, או חטאיו של גרימוס הקדוש") וכתב 20 מחזות שעובדו לקולנוע, בהם "בערבות הנגב", שנכתב על רקע חוויותיו מקרבות חטיבת גבעתי בקיבוץ נגבה, "אלדוראדו" ו"קזבלן", תסכיתים ומונולוגים.

המפיק והבמאי אבי וייסבלאי, יוצר הסרט התיעודי "סוד מוחלט בהחלט", אומר שהביוגרפיה נוכחת ביצירתו של מוסינזון. "אני חושב שזה גם מלכתחילה מה שנתן לו את ההשראה לכתוב. כשאתה חי חיים כאלה, אתה כל הזמן מספר לעצמך סיפורים, וממשיך בלספר אותם לאחרים", אומר וייסבלאי. "המציאות והדמיון התערבבו והיה בזה משהו יפה. הוא ידע לתת עוד נופך למציאות ולתבל אותה במרכיבים מרתקים שיכלו לקדם ולהפוך אותה למשהו טוב יותר, בדרך יצירתית ומשמחת יותר, כזו שהסוף הכתוב יהיה טוב יותר מהסוף האמיתי".


ההבטחה לבן


 בשנות ילדותו בשכונת שפאק בתל אביב נטמנו זרעי חסמבה. מוסינזון הילד עמד בראש "מרץ", חבורת ילדים חובבת הרפתקאות שתתגלגל בהמשך לסדרת ספרים. "ראשיתה של סדרת חסמבה קשורה בזיכרוני בשני ילדים רכים: האחד הילד ירון לונדון, והשני בני עידו ז"ל, שנפל בחושניא ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. כל חייל היה אי פעם ילד קטן, וילדים קטנים אוהבים סיפורים.

והנה, בני עידו מבקש שאקרא באוזניו שוב ושוב את סיפורי 'טרזן', עד שנמאס עליי הדבר, וברגע מסוים אמרתי: 'עידו, גמרנו עם טרזן'. מספיק 'טרזן'. אני בעצמי אכתוב לך סיפור לילדים. כעבור יומיים בלבד פונה אליי הזאטוט עידו בזו הלשון: 'אבא, אתה מבטיח ולא מקיים', ומנפנף אצבע מאשימה כנגדי. 'מה הבטחתי?', שאלתי. 'אתה לא זוכר?', שאל הילד. 'אני לא מבין על מה אתה מדבר!'. 'הבטחת שתכתוב לי ספר, לא?'. הרימותי את הזאטוט אל על, חיבקתיו בזרועותיי והתנצלתי ארוכות".

באותם ימים היה מוסינזון חבר קיבוץ נען, ובאישור המזכירות זכה לשנת חופשת לימודים בתל אביב. הוא התגורר בביתו של השחקן בצלאל לונדון שהשתתף בשתי קומדיות שמוסינזון כתב והוצגו בתיאטרון "המטאטא", וכיוון שרצה לשמח את ירון, בנו הזאטוט של השחקן החביב עליו, העניק למפקדה הראשון של חבורת הנועזים את השם ירון. השאר היסטוריה. 44 ספרים, שני סרטי קולנוע, סדרת טלוויזיה וגם מהדורות מודפסות חדשות.

מאשתו הראשונה לאה, נולדו לו שני ילדים. אורי שנפטר בינקותו, ואביטל. מאשתו השנייה, אסתר, נולדו בניו עידו ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים וחומי. מאשתו השלישית, דוריס, נולד בנו יוני. מאשתו הרביעית חנה, שמסרה את ארכיונו מלא האוצרות למכון גנזים, נולדו רנן וגילי.
מוטי זעירא, היסטוריון, סופר ומחבר "חסמבה בערבות הנגב, יגאל מוסינזון: סיפור חיים" (הקיבוץ המאוחד), אומר שסיפור חייו ססגוני ובעל תפניות יותר מכל עלילת חסמבה, מופרכת ככל שתהיה.

"היה בו יצר הרפתקנות, אי־שקט בלתי נלאה, חריצות, ותעוזה. ההצלחה שלו עם חסמבה האפילה על הישגיו האחרים. לא רק שהוא היה המחזאי הכי חדשן ופורה בארץ בשנות החמישים והשישים, היה לו החוש לשים יד על הסיפורים הכי לוהטים, ולהכניס בהם דרמה, בין שזה מחזה על קאפואים יהודים שחיים בארץ ישראל בשם בדוי ומועלים למשפט, ובין שזה נושא הפער העדתי - 'קזבלן' ו'אלדורדו'.

יש לו זכויות יסוד בספרות הישראלית. מוסינזון היה מראשוני דור הפלמ"ח שעלו לבמה באמצע שנות הארבעים עם מחזות שבמרכזם הישראלי החדש. קובץ הסיפורים 'אפורים כשק' היה אירוע ספרותי חשוב שבישר את עליית דור הצברים על במת הספרות העברית עם השפה המיוחדת, הסלנג והנושאים שבהם הוא טיפל. כבר לא סופרי הגולה שעלו לארץ. מוסינזון היה הראשון מסופרי דור הפלמ"ח שיצא לו קובץ סיפורים משלו, הרבה לפני משה שמיר, ס. יזהר, אהרן מגד ואחרים".

וייסבלאי רואה במוסינזון "איש שנשאר ילד בדרך שבה היה סקרן לגבי העולם, לא ויתר לעצמו, וגם רצה לכתוב עוד דברים ולהתנסות. אדם שהספיק בשנות חייו לעבור, לספר ולחיות עולם של מציאות ודמיון שנמהלו זה בזה, כמו סיפור חברותו עם מרילין מונרו. מצד שני הוא הצליח לכתוב ברמה ספרותית מאוד גבוהה. מה שיפה בו הוא שכל הזמן הוא התייחס בביקורת למציאות, גם כלפי הקיבוץ, כלפי הצבא, גם כלפי היחס בין אשכנזים למזרחים.

למשל, מחזהו 'שברו את הכלים' שעלה ב־1968 בתיאטרון 'האהל' עסק בניגודים בין הציבור החילוני לציבור הדתי וקרא לאחווה. "שברנו את הכלים אך לא קיבלנו כלים חברתיים חדשים ונוצרה ריקנות בלב. אין מנוס משמירה על הכלל של בית הלל: 'ואהבת לרעך כמוך'". וייסבלאי, כמו זעירא, מזהה במוסינזון אדם סתגלן. "הוא לא פחד לבקר וביקש לתקן ולעשות את הדברים טובים יותר, ומצד שני אמר: לפעמים אוותר מעט על הצד הספרותי ואנעץ את חוד החנית שלי בבועת המציאות.

אולי זה מה שגרם בסופו של דבר לכך שנדחק מהמיליה הספרותי לשוליים, אבל הוא ידע להמציא את עצמו מחדש", אומר וייסבלאי. "הכתיבה הייתה צורך מאוד משמעותי שלו. לאחר חמש שנות שהות בארצות הברית, בעקבות התכתבות עם אבא חושי שכתב לו: 'אנחנו צריכים אנשי ספרות ותרבות שיחיו את חיפה', הוא חזר ארצה, התיישב שם והכיר את חנה, אשתו האחרונה. זו דוגמה לכך שכאשר מישהו העריך אותו, הדבר מיד עורר אותו להיות חלק ממשהו".


 קץ המסע


“אני מחכה לבן שלי... תמיד הוא בונה. תמיד הוא עסוק, מסכן. נסעתי שלוש שעות מהמושבה כדי לראות את הבן שלי. שמחתי שהוא נתן לי רשות לבוא… אמרתי שאחכה לו פה… הו, הנה הוא עובר… עכשיו הוא ייעצר לרגע ויגיד ‘שלום, אמא. שמח לראות אותך’, הוא הלך ואפילו לא זיכה אותי במבט אחד… הוא פשוט עסוק… יש לו דאגות. המכוניות שלו תמיד עושות לו דאגות… והפרדסים… והסכרים שהוא בונה באפריקה… פשוט אין לו זמן לבקר את אמא שלו במושב זקנים במושבה הרחוקה.

כל הדרך עמדתי באוטובוס. אין לי טענות. הגעתי בשלום לתחנה המרכזית. לא יכולתי להגיד לצעירים שיָשבו שיקומו – מפני שהם מגינים על המולדת וזקוקים להרבה כוח… אני יודעת. העצמות שלהם עוד צריכות לגדול… סוף כל סוף בגילי אף אחד לא יקרא לי לשרת בצבא ההגנה לישראל… (מחייכת) זקנה שוטה. אז עמדתי כל הדרך ויהודים טובים צעקו סביבי באידיש ובעיראקית ובטורקית… והיה כל כך צפוף שהרגשתי על עורי ועצמותיי שעם ישראל באמת חי.

יגאל מוסינזון (צילום: אלי דסה)
יגאל מוסינזון (צילום: אלי דסה)

כשדוחפים באוטובוס אז מרגישים שזה כבר לא העם היהודי החלוש… פה דוחפים כך שיודעים מיד שהתפתח אצלנו עם שרירי – כמו כל הגויים”.
("סבתא", מונולוג מאת יגאל מוסינזון) "מוסינזון חיפש במה שיוכל להעלות בה נקודות מבט מעניינות על המציאות שיכולות לשפר את החברה", אומר וייסבלאי.

"לראיה, גם מפלגת הגמלאים שהיה בין מקימיה ב־1988 ואכזבתו מהיחס לקשישים מצד אחד, ומצד שני העובדה שהמשיך עד יומו האחרון לכתוב את ספרי 'חסמבה' וגם כשהעלילות לפעמים חזרו מעט על עצמן הוא תמיד הרגיש שיש לו עוד מסר להעביר ועוד דבר לכתוב. הוא לא כתב בחלל ריק, עובדה שהיה ויש לזה קהל. זו סדרה על־זמנית.

מבחינתי הוא סמל ספרותי שברבות השנים נדחק הצדה בצל התהליכים הקפיטליסטיים. גם כשהתיישב בתל אביב וניהל חיי משפחה סדורים, לא הפסיק לחשוב. ילד שלא מתבגר וממשיך שוב ושוב להמציא את עצמו מחדש, לחשוב יצירתי לגבי העתיד ושואף לשפר את ההווה". "דמות ססגונית וצבעונית למרות שכאדם הוא היה די פשוט.

לא ישב בבתי הקפה או היה בוהמיין במובן שאנו רגילים לחשוב עליו. זה חלק מהפרדוקסים והסתירות שיש בתוכו", ממשיך זעירא. "קיבוצניק כזה, וזה חלק מהקסם שלו. ההישגים וחשיבותו הספרותית נשכחו או הוסתרו לנוכח ההצלחה מחד בקרב הציבור ומאידך, הבוז שהוא זכה לו מקהילת הספרות גבוהת המצח אחרי שחסמבה התפרסמה.

כל הישגיו והציפיות שיהיה קול אותנטי של מחזאות ישראלית צעירה וחדשה שהיו הישגים ברורים שלו, הוזזו הצדה. זה הפריע לו תקופה מסוימת ואחרי זה היה מבסוט מלהיות סופר חסמבה ולכתוב טורים ב'לאישה', 'את' וכדומה. הוא התאים לישראל הצעירה עם אתוס הילדים בסיפורי הגבורה, המחזות הריאליסטיים, אבל בשנות השישים האווירה הזו השתנתה.

בתיאטרון הישראלי הופיע האבסורד, עם צלילים ומחזאים חדשים, והריאליזם, שבו יש דיאלוג בין שחקנים ונשמע כמו ישראליות טובה, כבר לא כל כך היה אטרקציה. במוזיקה, בספרות, הנושאים הלאומיים נדחקו תחת המפגש עם המערב. מוסינזון מצדו שקע בדברים אחרים כמו פיתוח המצאות והשקיע את עצמו בלימודים".

לפני שלושים שנה, ב־1 במאי 1994, הלך לעולמו. מי כמו מוסינזון יכול היה לתאר את תהפוכות החיים – והסוף הידוע: "החיים הם אילמים וחירשים ורבי־תעלומות והבימה עליה מתרחשת הטרגי־קומדיה שאין לה סוף, במה מסתובבת היא, כדי להרחיק מסיפור המעשה את המונוטוניות. כן. העולם שחיינו בו אתמול, איננו אותו עולם בו אנו חיים היום.

אין אדם מתרחץ פעמיים באותו הנהר, אמר הרקליטוס החכם. אחדים מאיתנו זוחלים, אחרים רוכבים על סוסים, יש כאלו שנוסעים במכוניות פאר או במטוסים אלא שהחיפזון הוא מיותר. החיפזון אין בו כל הכרח, מובטחני שכולנו נגיע לאותו מקום עצמו, בסופו של דבר. בקץ המסע. כן. ככה" ("קץ המסע", תסכית מאת יגאל מוסינזון).