ביאליק שיבח את פועלו של הפרופסור הנכבד, מתלמידיו של פרויד. תוך כדי כך הזכיר את האגדה התלמודית על ר' יהושע בן לוי שעלה בידו לשלוף את המאכלת מידי מלאך המוות. בזכות זה לא לקח המלאך את נפשו ונאנס להותיר אותו בחיים.
את דבריו חתם חיים נחמן בקריאה לרופאים שיתחילו לבנות את "המכונות הרפואיים בשביל הפקולטה המדיצינית" בכוחות עצמם. רופאים עלו בזה אחר זה וריפדו את האורח בברכות ובמחמאות. הם זקוקים לו כפוסק אחרון "במקרים של מחלות עצבים קשות", הם מאחלים לו שיתערה בארץ, שיכה בה שורשים "וימצא בתוכנו סיפוק רפואי וחברות".
תלוי מאיזה צד בוחנים את הסיפור. אחרי הערב המלבב במעון הדוגמאי יבואו ימים של הסתה וצער, של "אינטריגות גלותיות קטנטנות". כשייאלץ פפנהיים להשתקע כאן, יטענו שאינו כשיר למשרה פסיכיאטרית רמה משום שנמצא רבב בעברו היהודי. אבל לימינו ניצבו גדולי רוח של העת ההיא. הם טענו שהעניין ההוא, הכתם הטורדני שהעיב על הביוגרפיה היהודית שלו, סודר מזמן, שלגמרי ברור שאין לוותר על שירותיו של מומחה בקליבר כזה, של פיגורה כל כך בולטת בעולם רפואת הנפש. ביאליק, טשרניחובסקי והרב קוק הם מהשמות הבולטים שיביא הלפרין למאבק על טיהור שמו של פפנהיים.
הוא היה פסיכיאטר וג'נטלמן, סוציאליסט נלהב וחילוני אדוק, חף מזיקה לציונות, אך בעל ייחוס יהודי נחשב. דודו, שלמה פפנהיים, כתב בתחילת המאה ה־19 את "אגדת ארבע כוסות". "המאמר הזה", סיפר לקוראיו, "יסדתיהו לתנחומת עצמי, אחרי אשר מתו עלי שלושה ילדים זכרים ואחר מתה עלי אשתי אהובתי בלדתה...". דוד אחר, ר' זאב פפנהיים, היה מפעילי אגודת ישראל. מצד אמו היה הפרופסור מנכדיו של הגאון ר' צבי הירש חיות, מן הרבנים המעטים בגליציה שהיו מקורבים בגלוי לתנועת ההשכלה ולרעיונותיה.
כמה מילים על מקום הראיון. בית הכלא טרזיינשטאדט, טרזין בצ'כית, נקרא על שם הקיסרית מריה־תרזה. 25 שנה לאחר שפפנהיים פגש בין כתליו את מחולל מלחמת העולם הראשונה יהיה בית הסוהר למחנה הריכוז טרזיינשטאדט, גיא הריגה של יהודים מצ'כוסלובקיה, מגרמניה, מאוסטריה, מהולנד ומדנמרק. בשיאו הוחזקו במחנה 160 אלף יהודים, 120 אלף מהם הושמדו.
פרינציפ: "המלחמה התרחשה ללא קשר למה שעשיתי. הייתי איש עקרונות, רציתי לנקום את נקמת בני עמי (השלטון המרכזי בווינה דיכא את הסרבים, שתבעו עצמאות - מ"ח). הקרבתי את חיי למען עמי. לא תיארתי לעצמי שתפרוץ מלחמה כזאת, לכן איני יכול לקחת אחריות על הקטסטרופה". מה היו הרעיונות שהניעו אותך למעשה כזה? "נקמה ואהבה. כל הצעירים בזמן הזה היו בעלי מזג מהפכני".
"אנחנו הצעירים רצינו לאחד את עמי הדרום הסלאבי. סרבים, קרואטים וסלובנים, אבל לא תחת אוסטריה. רצינו להקים רפובליקה, או משהו מהסוג הזה. חשבנו שאם נקשה על אוסטריה תפרוץ מהפכה. ניסינו להכשיר את הקרקע למהפכה, אבל כלום לא קרה. היו כבר ניסיונות קודמים להתנקש. כל הצעירים המעורבים היו גיבורים. אני לא רציתי להיות גיבור, רק ביקשתי למות למען הרעיון שלי".
"מאז הרצח אני חושב שמהפכה חברתית יכולה להוביל שינוי באירופה". בכלא חלה גברילו פרינציפ בשחפת ואחת מזרועותיו נקטעה. הוא מת בתאו ב־28 באפריל 1918. בתום המלחמה יצא פפנהיים לרוסיה ונשאר בה שנה. על פי מקורבו של הרב קוק, נשלח מטעם ממשלת אוסטריה לדון בחילופי שבויים. "ובהיותו מחוץ לחייו הרגילים, ובהיותו נמצא בפעם הראשונה במגע עם המוני יהודים, נתעוררו בו רגשי חרטה על המעשה שעשה. בשובו לווינה נפרד מאשתו, שב אל הקהילה היהודית ולקח אישה יהודייה".
הקריירה שלו עלתה על מסלול ההמראה. פסיכיאטר ראשי בבית החולים הראשון לילדים בווינה, ראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים ליינץ־וינה, פרופסור במחלקה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת וינה, וממייסדי קבוצת העבודה למען בריאות הנפש בבירת אוסטריה. בין 1907 ל־1935 פרסם יותר מ־60 מאמרים על אפילפסיה, דלקת קרום המוח, נוירוזות מלחמה, והתעניין מאוד בפסיכואנליזה.
היה מבאי ביתו של פרויד והשתייך למעגל תלמידיו ומעריציו. מסיבה לא ברורה הוא מוזכר לעתים רחוקות בספרות המקצועית. אבל בראשית שנות ה־30 נודע שמו גם בארץ ישראל. כדי לזכות לישועתו אנשים עלו אליו לווינה. בהם היו בת הרב קוק, בת הרב שלמה הכהן אהרונסון, הרב האשכנזי הראשון בתל אביב, ויחיאל הלפרין.
נוסף לפועלו החינוכי ייזכר הלפרין כסופר ומשורר ילדים. בין שיריו "היורה" ("גשם, גשם משמיים") ו"שיר ערש" ("נומי, נומי, ילדתי"). הוא היה אביהם של ארבעה: אוריאל (לימים המשורר יונתן רטוש), גמליאל (לימים הבלשן צבי רין), עוזיאל (לימים הבלשן עוזי אורנן) ומרים (לימים הסופרת מירי דור). ב"גנזים", ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם בבית אריאלה בניהולה של הסופרת אדיבה גפן, כינסו את כתבי הלפרין. לאוקיינוס יצירתו צללה מתנדבת המכון, קרובת משפחתי אהודה גאבר.
אהודה חרשה את מה שמכונה "הכספת של הספרות העברית". קיבצה מסמכים עלומים, עלתה על התכתבויות נסתרות, ועל הדרך גילתה את הסיפור הלא־ייאמן על ייסורי מרטין פפנהיים בארץ הקודש. ואת החברות העמוקה בינו לבין יחיאל הלפרין. "לפני שלושה חודשים חליתי פתאום במחלה קשה ומסוכנת", אומר הלפרין באחד המסמכים שכתב בראשית שנות ה־30, "הרופאים שלחוני באופן תכוף לשם ניתוח בווינה". רופאיו בתל אביב ציידו אותו במכתב לפרופ' פפנהיים.
בידי הלפרין היו עוד חוות דעות, דיאגנוזות, ספרייה שלמה הביא איתו. אבל התברר שלא נזקק לה. "המלומד האירופי הגדול, במשך כל ימי שהותי בווינה - כשני חודשים - לא הסיר את שימת ליבו ממני והיה לא רק כרופא נאמן ורחמן אלא גם הדריכני וניהלני בחוכמתו, כאב נאמן את בנו יחידו. הוא הוא אשר הכניסני למחלקה הכירורגית של בית החולים העירוני בתנאים נוחים ובתשלומים אפשריים. וגם דיבר עליי טובות בפני המנתח הגדול.
בכל הבדיקות אשר נעשו בי בבית החולים לפני הניתוח היה משתתף תמיד בעצמו, אם כי למחלקה הכירורגית אין לו כל שייכות רשמית. הוא התנדב להיות נוכח גם בשעת הניתוח. גם לאחר הניתוח, כשהייתי מוטל במיטה מבלי תנועה במשך 14 יום, היה מכתת רגליו מרחוק וניגש יום יום אל מיטתי. שואל לשלומי, חוקר ודורש עליי מפי מנהל המחלקה... ומביא לי תמיד עם בואו ישע ונחמה...". את הנאמנות הזאת יחיאל הלפרין לעולם לא ישכח. בטוח לא תיאר לעצמו שכעבור זמן קצר להפליא יידרש להוכיח שלא שכח.
ב־30 בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון. 53 ימים לאחר שמונה לקנצלר התקבל חוק ההסמכה. הרייכסטאג העביר לממשלתו את סמכויות החקיקה המלאות. רפובליקת ויימאר החריבה את עצמה לדעת, גרמניה הנאצית קמה מהביבים. אדי הרעל ריחפו לאוסטריה. שלפו מהמאורות את קלגסי וינה. הנאצים האוסטרים הפכו צווחניים יותר.
שיתוף הפעולה עם מקביליהם בגרמניה התהדק והלך. ההתרחשויות באוסטריה היו מבוא לעידן האימה האירופי. בדרך למלחמת העולם השנייה יטבחו טייסי הלופטוואפה את הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד ועל אוסטריה יגזור היטלר סיפוח שייקרא "אנשלוס". עוד לפני האיחוד הכפוי הבין פפנהיים ששוב אין זה ביתו. הוא לא היה ציוני, כאמור, אך אולי בכל זאת החשיב את ארץ ישראל כאופציה סבירה לימי סגריר. בפלשתינה לא יהיה לגמרי זר. מטופליו ודאי לא שכחו אותו. בעזרתם יגשש את דרכו וייצור חיים חדשים.
בקיץ 1933 הודיע שהוא מגיע לביקור. יחיאל הלפרין לא ידע את נפשו. אבל כאיש מעשה הבין שמעבר להתלהבות סוחפת, הוא חייב לחבר את אורחו למוקדי הכוח היישוביים: "לכבוד ה' ראש עיריית ת"א מאיר דיזינגוף, וסגן ראש העירייה וראש הוועד המנהל של בית חולים העירוני 'הדסה', ה' ישראל רוקח. "היום יגיע באניה 'איטליה' מטרייסט החוקר והמלומד המפורסם ה' מרטין פפנהיים, פרופסור לתורת מחלות העצבים באוניברסיטה שבווינה. ספריו ומחקריו העמוקים... הקנו לו שם גדול בין כל אנשי המדע באירופה ובאמריקה. הפרופסור פפנהיים הוא נצר מגזע רבנים גדולים שבהונגריה והוא ידוע כעסקן ציבורי בחוגי הסוציאל דמוקרטים שבווינה.
עם השעות שחולפות ההתרגשות בעיר גוברת. פפנהיים הוא הראשון. פרופסור לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה שיתור את הארץ כדי להשתקע בה. בעקבות עליית היטלר יגיעו עוד פסיכיאטרים מגרמניה ומאוסטריה. הם יביאו את התפיסה האויגנית להשבחת החברה האנושית. על פיה יש למנוע נישואים, להפסיק הריון או לטפל בהלם חשמלי ואפילו בלובוטומיה (ניתוח לניתוק הקשר בין האונות הקדמיות במוח, שגורם לשינויים קיצוניים באישיות) בפגועי נפש ובכל מי שנעים על הספקטרום שבין אלכוהוליזם עמוק למאניה דפרסיה.
אחד הפתרונות המרכזיים שהציעו הפסיכיאטרים האויגניים היה הנדסה חברתית של הציבור בארץ, 'היגיינה רוחנית' קראו לזה. עד שבא לארץ, ייצג פפנהיים את הסניף האוסטרי ב"ליגה הבינלאומית להיגיינה רוחנית". עם הד"ר מרדכי ברכיהו הקים את הסניף הארצישראלי של האגודה. אחד מטיעוניהם בזכות האויגניקה היה התועלת הכלכלית שתצמח מכך ליישוב. פעילות האגודה לפי פפנהיים, כפי שצוטט ב"עד נפש" מאת רקפת זלשיק, נועדה להקטין את ההוצאות הבלתי פרודוקטיביות להחזקתם של הבלתי מוכשרים. "אלה המכבידים על תקציב האומה, ולהפנות את המשאבים לשמירה על בריאות האוכלוסייה העובדת".
לצדה של כל מפלגה עמד ארגון צבאי למחצה. ה"שוצבונד" (בשמה המלא: הליגה הרפובליקנית להגנה) לשמאל הדמוקרטי, וה"היימווהר" (משמר הבית) לימין השמרני. השפל הכלכלי ועליית הנאצים בגרמניה הזניקו את היחסים בין השניים למתח מחשמל. 12 בפברואר 1934, 6 בבוקר. כוח משטרה בפיקודו של קצין מה"היימווהר" פושט על מטה הסוציאל־דמוקרטים בלינץ. הם מחפשים נשק. אבל חברי "שוצבונד" שבשטח מגיבים בירי.
התנגשויות הדמים מתפשטות לעוד ערים. החמורות שבהן בווינה, כשלוחמי השמאל נערכים בשיכוני הפועלים. כאנשי "הקומונה הפריזאית" 63 שנים קודם, הם מתבצרים מאחורי בריקדות. גם הטבח יהיה דומה. בהוראת הקנצלר דולפוס, איש המפלגה הנוצרית־סוציאלית, הצבא ממטיר פגזים על מתחם המורדים ומטביע אותם בענני גז רעיל. לאחר ארבעה ימי כתישה הם נכנעים. מלחמת האזרחים באוסטריה עלתה בחייהם של המוני לוחמים ואזרחים. המספר המדויק אינו ידוע, יש אומרים שהגיע לאלפיים.
לאחר ניצחון הפשיסטים, המפלגה הסוציאל־דמוקרטיה בווינה והאיגודים המקצועיים שבשליטתה הוצאו אל מחוץ לחוק. מנהיגים רבים ברחו לצ'כוסלובקיה. אחרים סיימו את חייהם מול כיתת יורים או בלולאת חבל התלייה. סגן הסוציאליסטים־דמוקרטים הריץ שדר דחוף לפפנהיים בארץ: "אל תחזור". הפרופסור המכובד, נשמה סוציאליסטית ידועה, הטיל עוגן בתל אביב.
המשורר הלאומי נרתם אך הלפרין עדיין על קוצים. לבקשתו, ביאליק מצייד אותו במכתב שכנוע לרב אברהם יצחק הכהן קוק. הראי"ה הוא הרב הראשי האשכנזי הראשון, פוסק מקובל והוגה דעות חשוב. והוא גם אביה של אחת מבנותיו שטופלה אצל פפנהיים. במוצאי אחת השבתות עולה הלפרין עם המכתב לירושלים. הוא מוצא דלת נעולה אך לא מתייאש. "יואיל להודיעני, אם אמצא את כבוד תורתו בפנסיון מחר בין שעה שמונה ותשע בערב - ואבוא אליו באופן מיוחד".
באחת מישיבותיה דנה מועצת עיריית תל אביב במצבו הקשה של בית החולים לחולי נפש בבני ברק. "האין זה מפליא", שאל החבר שושני, "שבו בזמן שבבית החולים העירוני בת"א מוציאה העירייה 80 לא"י לשנה לחולה, הרי לבית חולי הרוח היא נותנת רק 15 לא"י לשנה?". אבל הדובר מנסה להרגיע, גם את עצמו. המצב קשה אך לא בלתי פתיר. "העובדה שההנהלה הרפואית של עכשיו קיבלה רופא נוסף (ד"ר גלעדי) ואת הפרופסור פפנהיים כיועץ מוכיחה שהיא הולכת בדרך להסרת המכשולים ולהבראת המוסד".
גם הוא פרופסור למקצוע הפסיכיאטריה. שאינו נופל בדרגתו מן הפרופסור שנתמנה. יש מתבוללים שהם מתבוללים בעלי כישרונות כל כך, היודעים להתאים עצמם לכל התנאים ולעומתם יש אנשים אחרים שאולי נעשו ציונים כבר בנעוריהם מפני שאין להם הכישרון הזה. יתכן שאנשים אלה חסרים אותה הגמישות והזריזות שהוא הדבר החשוב ביותר כאן בארץ כדי לכבוש את הצדדים המעוניינים. מן הראוי שהוועדה תברר גם את המסיבות (כך במקור - מ"ח) שבהן נתקבל הפרופסור היועץ...".
ישראל רוקח, ראש העיר לאחר מות דיזנגוף, טוען לעומתו שבית החולים פועל כהלכה ובעזרת העירייה, "ותודות לכך נעלמו מחוצות ת"א חולי רוח". לא ברור אם רוקח הצליח להרגיע את רוזנבליט אך ודאי שלא את יחיאל הלפרין המסור. "סימיאטיצקי (אריה לייב, סופר, עורך, מתרגם ומורה - מ"ח) יקירי, הדברים שדיבר פליקס רוזנבליט... דברים אלה יש בהם לפי דעתי משום שערורייה ומשום התנפלות גסה על אדם פרטי. כנראה 'כוננו' כאן את המכונה כראוי, עלינו לטכס עצה ולהחליט את אשר עלינו לעשות.
מאליך תבין כי לו רק עמדתי על רגליי, הייתי כבר בא אל ביתך בעניין זה, זה כמה וכמה פעמים אבל לאסוננו הגדול עודני כבול אל המיטה ו'הבעל דבר' (הכוונה לפפנהיים - מ"ח) בעצמו ג'נטלמן הוא יותר מדי ואירופי יותר מדי כדי שיוכל לטפל באינטריגות יהודיות קטנטנות וגלותיות. יקירי שלי אתה מוכרח עוד היום אם יש לך רק אי־איזה אפשרות עוד לפני הצהריים לסור אליי ונתייעץ שנינו ונחליט את אשר נעשה. אגב מלבד פליקס רוזנבליט, יש למצוא גישה אל ה' דב הוז (מראשי תנועת העבודה וממייסדי ההגנה - מ"ח)".
"על דרגתו האנושית והיהודית של אדם גדול זה הביעו את דעתם לא אחת הרב א. י. קוק זצ"ל, ח.נ. ביאליק ז"ל, ומ. דיזנגוף ז"ל. והנה הגיעה אלינו שמועה, כי נמצאו אנשים, אשר מלאם ליבם לבדוק בציציותיו של אדם גדול זה ולהטיל פסול בכהונתו. מתוך הכרת האחריות הגדולה שבדבר, אנו פונים אליכם בבקשה ובאזהרה: אל תטו אוזן קשבת לדברים שאין להם שחר, ואל תתנו את שם היישוב היהודי בארץ לשמצה.
הוא הוזמן, למשל, להתייעצויות בעניין "הטיפול בילדים פסיכופתיים". שימש גם יועץ פסיכיאטרי למחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי והיה בין המרצים בקורסים למחנכים במועדונים לילד. אבל ב־1938 פוטר פפנהיים מבית החולים לחולי נפש בבני ברק. ולא רק ממנו. ב־12 במרץ צעדו מגפי העור של הוורמכט בחוצות וינה. אוסטריה איבדה את עצמאותה והייתה למחוז ברייך השלישי. ב־22 באפריל נמחק פפנהיים מרשימת המרצים באוניברסיטת וינה. היטלר לא הטיל ספק ביהדותו.
התרעות פיקוד העורף