רוני סומק, משורר, סופר ואמן ישראלי, התראיין היום (שבת) ל"מעריב", לקראת ספרו החדש "אש". הוא סיפר על איך תפסו אותו אירועי ה-7 באוקטובר, איך השפיעו על השירה שלו ולמה הוא מצליח להישאר עם הראש על הקרקע.
18 שנה לפטירתו: "שבת עברית" מצדיעה ליוסי בנאי
"שנאה חסרת תקדים באירוויזיון": התאגיד משיב אש לתקשורת העולמית
איך אתה מגדיר את עצמך?
"אני בונה גשרים. נולדתי בבגדד ובילדותי העולם נצבע בצבעי המזרח. שמעתי בבתי הקפה את שיריהם של אום כולתום ועבדול וואהב. מאוחר יותר אלביס פרסלי לקח אותי ל"שדה המוקשים" של הרוק'נרול. התפוצצתי מאושר ,ופתאום ראיתי שאני יכול להניח על אותו פטיפון גם את פריד אל אטרש וגם את דיוויד בואי.מאז אני מרגיש שהעולם שלי הוא לונה פארק רב יופי".
במשך שנות כתיבתך, אתה כבר יודע לזהות במה אתה טוב ובמה אתה פחות טוב?
"המגרש שבו אני יכול לבעוט הכי טוב הוא מגרש השירה. אני מאוהב בשורות הקצרות והמנוקדות. במושגים של אתלטיקה אני רץ 100 מטר. מקסימום 400 מטר משוכות. אני פחות טוב בכתיבת סיפורים. ניסיתי, ואפילו פרסמתי פעם סיפור והיו כאלה שאהבו אותו. אבל אני הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי שהייתי מוכן להחליף את כל המילים בעשר שורות של שיר. אבל מי יודע אולי בעתיד ארצה לרוץ גם מרתון".
קראת לספר "אש". אתה אמיץ ופחות מנומס. גרם לזה?
"הספר מתחיל בשירי אהבה ונגמר בשירי מלחמה. בשירי האהבה רציתי להתכתב עם שיר השירים ולהרגיש כי 'עזה כמוות אהבה', ובשירי המלחמה רציתי להבעיר את החרדה".
הוא מסביר כי לטעננתו אי אפשר להיות מנומס אחרי השבעה באוקטובר, ומספר: "קראתי על ראשים כרותים ותוך דקה כתבתי את השיר הבא":
אני הראש הכרות שאתם לא מכירים
"הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי בְּלוֹנְדִּינִי יוֹתֵר מֵהַחוֹל עָלָיו הוּא
מִתְגַּלְגֵּל.
עַל שְׂפָתַי מִצְטוֹפְפוֹת מִלִּים
חַדּוֹת כְּסַכִּין
שֶׁפָּגְשָׁה אֶת גְּרוֹנִי.
אַתֶּם הַמִּתְהַפְּנְטִים מֵעֵינַי, הָנִיחוּ זִ'יטוֹן
עַל גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת
הַמִּסְתַּחְרֵר מִתַּחַת לַגַּבּוֹת.
אַל תִּשְׁאֲלוּ לִשְׁמִי וְדַמְיְנוּ אֶת יָדַי
מְחַבְּקוֹת אֶת הַגּוּף שֶׁהָיָה כָּל כָּךְ יָפֶה
מִתַּחַת לְצַוָּארִי
וּמֻשְׁלָךְ עַכְשָׁו עַל בּוּשַׁת הָאֲדָמָה
כְּאִלּוּ הָיָה לֹא יוֹתֵר מִקְּלִפַּת בָּנָנָה.
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, כָּתַב הַמְּשׁוֹרֵר,
וַאֲנִי בְּקֹשִי דֻּגְמָנִית שֶׁל חֹשֶךְ.
לֹא יוֹתֵר."
"השיר תורגם ופורסם גם ב"ליברסיון" בצרפת והרגשתי שהצערה שלי חוצה את גבולות העברית", סיפר.
לשאלה במה הספר הנוכחי שונה מאחרים, הוא עונה: "הווליום גבוה יותר. גם באהבה וגם במלחמה.א ני מרגיש ששירים רבים נכתבו על נייר זכוכית. רציתי שהכול יהיה חד יותר, צועק יותר ויחד עם זאת לא לוותר על היופי במקום שצריך יופי".
מה היית רוצה שזה יעשה לקורא?
"הייתי רוצה שהקורא ירגיש שהוא מחזיק ספר הדומה לכפפת אגרוף. גם עם עור קשה שיכול לפוצץ פרצוף וגם עם ביטנה רכה שנעים להרגיש אותה על האצבעות".
"הנה, למשל, דוגמא לשיר אהבה שהוא מטאפורה לאותה ביטנה עליה אני מדבר", הוא מסביר:
קניתי לילה
קָנִיתִי לַיְלָה מֵהָאֶלֶף וְאֶחָד
שֶׁהָיוּ לְֹשַחְרֵזַאדַה.
הָיִיתִי אַלַדִּין וְעַלִי בַּאבַּא
כְּשֶׁלְּפֶתַע דָּלְקוּ כּוֹכָבִים כִּמְנוֹרַת קְסָמִים
וְאַרְבָּעִים שׁוֹדְדִים הִתְחַפְּשׂוּ לְעַנְנֵי חֹרֶף
רְעוּל פָּנִים.
הַיָּרֵחַ הִתְרַפֵּק אָז בְּאוֹר מָלֵא עַל כִּתְפֵי זוֹ
שֶׁבְּיָד אַחַת הֵסִיטָה שְׂעָרוֹת מֵעָרְפָּהּ
וּבַשְּׁנִיָּה רוֹקְנָה מִכִּיסַי
שְׁאֵרִיּוֹת חֲשֵׁכָה".
מה תפקידה של השירה בימים אלה?
"בסוף השרות הצבאי שלי פרצה מלחמת יום כיפור. הייתי אחד האנשים שקיבלו את הפצועים שהגיעו לבית החולים 'שערי צדק' בירושלים.
אז בין האלונקות הבנתי שאי אפשר להיות רק משורר של פרחים, ים ושקיעה. הרגשתי שאני דומה לאותו פסנתרן שהחליט להניח את הפסנתר שלו לא באולם קונצרטים, אלא בסלון של מערבון, במקום שבו יש ריח של אבק שריפה. יכול להיות שמישהו יקשיב וישלח לו כוסית ויסקי לפסנתר. אבל רוב האנשים אפילו לא יסתכלו עליו. ולכן ליתר ביטחון באחד המערבונים הוא תלה שלט וכתב עליו: אל תירו בי אני רק הפסנתרן. לכן אני בטוח שאי אפשר לסגור את החלון של החדר האטום. המשורר חייב לפתוח אותו ולתת למציאות להתערבב בשרותיו".
איך הצלחת להפוך לקונזוס וגם להישאר עניו?
"אני בן של תופרת והחיים לימדו אותי שאת חולצת הטריקו ואת חליפת המלך תופרים באותה מחט".