ספורט מספק את הבריחה הגדולה ביותר מטרדות העולם. מבעיות אישיות ולאומיות ובוודאי ממלחמות. לכן הופתעתי במסעי המחקרי לגלות כי כדורגלנים היו שותפים למרד. בית"ר היתה תנועה צבאית־חינוכית־ספורטיבית, ערבוב נדיר של עט, חרב וכדור. כאוהד ואוהב כדורגל, התרגשתי מסיפוריהם של כוכבי כדורגל ענקיים שבחרו להילחם תוך סיכון הקריירה שלהם ואף סיכון חייהם.
הספורט הישראלי צמח מתוך הפוליטיקה. זרם התרומות האדיר שקיבלה התנועה הציונית חולק על ידי מוסדותיה לשלל צרכים: תנועות נוער, קופות חולים, ארגונים צבאיים, עיתונים והוצאות לאור, וגם קבוצות ספורט. מועדון הספורט הראשון בארץ היה מכבי. שורשיו בציונים הכלליים (הליברלים), שהקימו גם את קופות חולים מכבי ומאוחדת, ואת תנועת הנוער מכבי הצעיר.
תנועת העבודה, או בשמה דאז מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא״י), ואחיותיה הסוציאליסטיות ייסדו בארץ את ההסתדרות, שהקימה את קופת חולים כללית, את תנועות הנוער השומר הצעיר והנוער העובד ואת מועדון הספורט הפועל.
התנועה הרוויזיוניסטית הקימה את מפלגת הצה"ר וממנה נולדו הסתדרות העובדים הלאומית, קופת חולים לאומית ותנועת הנוער וזרוע הספורט שנשאו אותו שם: בית״ר.
היריבות בין הזרמים בציונות התבטאה היטב במסלול חייהם של המשתייכים לכל אחד מהצדדים. לרוב שחקן הפועל התחיל כחניך בשומר הצעיר או בנוער העובד והיה חבר ההסתדרות, קופת חולים כללית ומפא״י ובהמשך פעיל בהגנה או בפלמ״ח. שחקן בית״ר התחיל בדרך כלל בתנועת הנוער בית״ר, המשיך לחברות בתנועה הפוליטית של ז׳בוטינסקי, היה חבר הסתדרות העובדים הלאומית וקופת חולים לאומית והיה ללוחם באצ״ל או בלח״י. כך, כל משחק של בית״ר והפועל גרר רגשות עזים משני הצדדים (עד היום). לא פעם הידרדר המצב לאלימות ביציעים וגם על המגרש. בשל השורשים המשותפים היו קבוצות הכדורגל של בית״ר מחוברות למחתרת לאורך כל המרד.
בית"ר "אצ"ל" ירושלים
בגיל 18 הסיר דוד הורן את דגל צלב הקרס הנאצי מהקונסוליה הגרמנית בירושלים. זה היה ב־ 1934 והמעשה נחשב קיצוני. הורן הצטרף להגנה לאומית/אצ"ל ובהמשך נעצר וישב בשלל בתי כלא — בעכו, בירושלים, בלטרון — עד שהבריטים הגלו אותו בעשור הבא לאפריקה.
בגיל 20 הקים הורן עם שמואל קירשטיין ועם חברים אחרים מבית"ר קבוצת כדורגל בשם מנורה ירושלים. גם כאשר הוחלף שמה בהמשך לבית"ר ירושלים, נשאר סמלה כשהיה: המנורה.
אשר בנזימן, שחקן הכדורגל המוכשר והמבטיח של קבוצת מנורה ירושלים, היה הרוג אצ"ל הראשון במרד. "בילדותי, כל מה שרציתי זה להיות כמוהו", סיפר רובי ריבלין, שהיה קשור לבנזימן גם בקשרי משפחה. בנזימן נולד ב־ 1922 במאה שערים. הוא פרח ככדורגלן וניבאו לו גדולות על המגרש. הוא סייע לאחיו, שהיה חבר אצ"ל, בחלוקת כרוזים ושאף להצטרף לארגון בעצמו. ב־ 1941 עבר קורס מפקדים וקיבל את הכינוי "סמל אבשלום". משפחתו היתה דלת אמצעים, וכדי להתפרנס פתח בית מסחר לשעונים ולתכשיטים, שהיה גם מקום מסתור לנשק של הארגון.
לאחר הכרזת המרד של בגין, בנזימן שובץ למבצע הגדול הראשון של אצ"ל. הבולשת הבריטית היתה מרכז העצבים של השלטון, לכן תוכננה התקפה משולבת על ארבעה מטות שלה: בירושלים, בחיפה, בתל אביב וביפו. "סמל אבשלום" היה אחד מארבעת הלוחמים שהוטל עליהם לחדור למטה במגרש הרוסים המבוצר בירושלים.
בליל 23 במרס 1944 , לבושים במדים בריטיים ומצוידים בארבע חבילות שכל אחת מהן הכילה 20 קילוגרם חומר נפץ, טיפסו הארבעה על גדר המתחם. בנזימן היה הראשון שחדר לבניין. הוא נפצע קשה מאש שנורתה לעברו, אך הצליח להגיב ופגע ביורה, והלוחמים השלימו את הנחת המטענים. למרות פציעתו התעקש בנזימן לרוץ בכוחות עצמו בעת הנסיגה. רק כשהגיע לחוליה העורפית, התמוטט. לצד מפקד אצ"ל בירושלים, אליהו מרידור, היתה זוגתו־שותפתו רעננה, שבנזימן היה חברה לספסל הלימודים בגימנסיה. היא רצה להזעיק רופא, אך הניסיונות להצילו לא צלחו.
הצער על מותו של אשר בנזימן נמהל בגאווה על מבצע אדיר. החדירה הראשונה למתחם המבוצר והפגיעה בסמל שלטון מרכזי היממו את הבריטים. שמו של "סמל אבשלום" נחקק בקרב לוחמי אצ"ל כאות ומופת לגבורה ולהקרבה.
לצדו באצ"ל לחמו עוד שחקני בית"ר, למשל אשר ברנבלום, קפטן הקבוצה ואלוף ישראל באגרוף משקל חצי בינוני. חיים קורפו שילב היטב בין כדורי כדורגל לכדורי נפץ. בין השאר פוצץ מוקש שחיסל שני קצינים בריטים שעינו לוחמי אצ"ל, ובהמשך הטמין מוקש במשרדי מס ההכנסה הבריטי. הוא נתפס, נשפט וישב בכלא לצד אחיו שמואל. גם דב מילמן וגרשון אברמוביץ׳ שיחקו כדורגל ולחמו במקביל. מנהל הקבוצה היה גוטמן רבינוביץ, שאיבד את רגלו בהמשך בקרב על הכותל (בנו, איתמר רבינוביץ, יהיה שנים אחר כך שגריר ישראל בארצות הברית).
לאורך המרד, הממסד הספורטיבי היהודי נטה להחרים את בית"ר, לכן היא שיחקה בעיקר מול קבוצות בריטיות וערביות. כאשר הבולשת הבריטית אסרה על קבוצות בית"ר להמשיך לשחק, הן שינו את שמן לנורדיה. לאחר שהקבוצה הירושלמית רשמה הישג נהדר ועלתה לסיבוב השני של משחקי גביע ארץ ישראל, עצרו הבריטים את שחקניה בעת שחזרו ממשחק. הם בילו לילה במחנה המעצר בלטרון.
בית"ר ירושלים מעולם לא נפרדה מהמחתרת הצבאית ונשארה מזוהה עם יוצאיה גם בשנות המדינה. הקבוצה נהפכה לחלק מתנועת חרות־הליכוד ומגוש הימין. מכיוון שקבוצות הכדורגל של הפועל היו מחוברות למנגנונים של מפא"י, ששלטו בהתאחדות לכדורגל ותוקצבו בנדיבות, היתה בית"ר עם השנים לקבוצה של ישראל השנייה. היא היתה לסמל עבור שבטים ישראליים שחשו שהממסד המפא"יניקי ויורשיו מדירים אותם. היא הקבוצה שיש לה הכי הרבה אוהדים ברחבי הארץ, מקריית שמונה וטבריה ועד שדרות ואשקלון.
ב־1960 עלה על המגרש במדי בית"ר נער בן 16 ששמו הרטיט לבבות: אודי רובוביץ׳, בנו של לוחם לח"י נתן רובוביץ׳ ואחיינו של אלכסנדר רובוביץ׳, שבעת שהפיץ כרוזים של לח"י, במאי 1947 , נחטף ונרצח על ידי קצין בריטי. הרצח זעזע את ירושלים הקטנה ואת היישוב כולו. אודי רובוביץ׳ נהפך מיד לכוכב ענקי, אך ההתרגשות סביבו נבעה תחילה מהזיקה העמוקה שלו ושל הקבוצה אל המשפחה הלוחמת. בסוף אותו עשור הבקיע את השער שהעלה את בית"ר לליגה הבכירה והיה לקפטן הקבוצה.
סמל נוסף של בית"ר ירושלים היה ארצי בן יעקב, שגדל בבית"ר בנימינה עם חבריו מנחלת ז׳בוטינסקי בוים ואולמרט. בן יעקב היה כישרון גדול. הוא הבריק במיוחד כשהוסט מהעמדה המקורית ששיחק בה, של החלוץ המרכזי, לעמדת הקיצוני הימני... אחרי שפרש ממשחק היה לעורך דין ולחבר מרכז הליכוד. בשנות ה־ 70 , בצמוד לנסיקתו של הליכוד, ביססה בית"ר ירושלים את מעמדה בליגה הבכירה. כוכביה היו אורי מלמיליאן ודני נוימן. נוימן הוא בנו של צבי נוימן, לוחם ורופא אצ"ל שהיה לפרופסור נודע. נוימן האב היה נשיא כבוד של הקבוצה. בעונת 1975/6 , מול קהל שיא של 55 אלף צופים, ניצחה בית"ר את מכבי תל אביב בגמר גביע המדינה. זה היה התואר הראשון בהיסטוריה הבית"רית הירושלמית. בגין חגג את הזכייה עם השחקנים. רובי ריבלין, שעמד בראש המועדון עם אחיו לייזי, בכה מול המצלמות. כיו"ר המועדון נכנס ריבלין לנעליו של קודמו המיתולוגי חיים קורפו, וכמו קורפו פנה אף הוא לפוליטיקה. הצלחתו בהתמודדות לכנסת נבעה מהפופולריות שלו כמנהיג בית"ר ירושלים.
ביציע בית"ר במגרש ימק"א הנודע, אם כי הקטן והדל, ישבו כל השנים לוחמים ובני משפחותיהם: שמואל קירשטיין וגרשון אברמוביץ׳, עם בנו אהרון אברמוביץ׳. אליהו מרידור עם בניו סלי ודן מרידור. יעקב נחושתן ובנו עידו נחושתן. מומו הלוי, בנו של סגן מפקד המחתרת ח"ש הלוי ואביהם של הרמטכ"ל הרצי הלוי ומנכ"ל משרד התיירות אמיר הלוי. פעיל בית"ר אברהם גוטסמן ובנו דובי בראל.
משנות ה־ 70 היו היציעים של בית"ר ירושלים יציעי הממשלה והכנסת. זה התחיל בקורפו וביהושע מצא ונמשך בריבלין, אולמרט, מרידור, רוני בר־און, אביגדור ליברמן וניר ברקת. אם נכלול גם את בגין ונתניהו, שאהדו מרחוק, הרי שבין אוהדי בית"ר היו לפחות שבעה שרים, שלושה ראשי ממשלה ונשיא אחד. אין עוד קבוצה כזאת בישראל.
בית''ר "אצ"ל" תל אביב
בארץ ישראל של שנות ה־ 30 וה־ 40 נודעו אליעזר (לייזי) שפיגל, איציק שניאור ולוניה דבורין כשחקני כדורגל ענקיים. בדומה למקביליהם בקבוצה הירושלמית, גם הם היו יוצאי דופן: שילוב נדיר ומרגש של כדורגלני־על ביום ולוחמים נועזים בלילה.
שפיגל נולד במושבה פתח תקווה למשפחה שורשית והחל לשחק במכבי פתח תקווה, עד שבגיל 18 עבר לבית"ר תל אביב מסיבה אידיאולוגית. שם פגש את שניאור, שעלה בגיל שמונה מפולין עם משפחתו הציונית־רוויזיוניסטית והצטרף לתנועת הנוער בית"ר. בגיל 14 החל לשחק בקבוצת הנוער של בית"ר תל אביב,
וכעבור כשנתיים ערך את הופעת הבכורה שלו כבלם בבוגרים. דבורין הצטרף לבית"ר בנערותו. הוא היה בן בית במצודת זאב, שם פעלו גם תנועת הנוער וגם קבוצת הכדורגל. במשך שנים רבות היה מעמודי התווך של הקבוצה — ושל נבחרת ישראל.
לחבורה היתה צלע רביעית. נתן פנץ, חניך מכבי הצעיר, שהחל לשחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב. כבר בגיל 19 זכה עם קבוצת הבוגרים באליפות ראשונה ודחה הצעה לשחק בניו יורק תמורת סכומים דמיוניים. לא רק שפנץ העדיף להישאר בארץ ישראל על פני ההזדמנות לתהילת עולם, הוא המשיך לעשות את הבלתי ייאמן כשעבר לבית"ר תל אביב, הקבוצה הקטנה מהליגה השנייה, בגלל האידיאולוגיה.
עם הרביעייה הזאת בהרכב, בית"ר תל אביב עלתה לליגה הבכירה, וב־ 1940 זכתה בגביע המדינה. כעבור שנתיים זכתה בשנית, לאחר שניצחה את מכבי חיפה 1:12 . דבורין הבקיע שער אחד, ואילו שפיגל הפגין את משחק חייו והבקיע שמונה שערים. עד היום שיאו לא נשבר בארץ.
ב־ 27 באפריל 1940 אירחה נבחרת ארץ ישראל משחק ידידות עם מדינה ערבית שכנה: לבנון. המודעות שהכריזו על קיום המשחק הודבקו על לוחות המודעות רק בלילה שלפניו מחשש לתגובת ערביי הארץ ולבנון. למרות ההתראה הקצרה נהרו 10,000 אוהדים לאצטדיון המכביה שעל גדות הירקון. זה היה המשחק הראשון שבו זומנו לנבחרת שחקנים מבית"ר תל אביב. עד אז הם הוחרמו. הנבחרת ניצחה.1:5.
והיתה הפעילות במחתרת. שניאור לחם בין השאר בשוד רכבת הכסף בצהרי היום עם חברו לקבוצה נתן פנץ. כמה שעות לאחר המבצע כבר היה במגרש ושמר על מרכז ההגנה של קבוצתו. הוא הגיע לדרגה מקבילה למפקד פלוגה, ואז נעצר על ידי הבריטים.
שפיגל נעצר בשל פעילותו במחתרת ב־ 1943 וגורש לגלות באפריקה קצת אחרי הולדת בתו הבכורה, נילי. "שלחו אותו למחנה מעצר באריתריאה, ואמא שלי נשארה בבית לבדה עם תינוקת", שיתף בנו גיורא, שהמשיך בדרכי אביו והיה לאגדת כדורגל בעצמו.
בכל המסע הזה, מהמעצר ועד אפריקה, היה עם גיסו יוסף לוי. באריתריאה התאחדו השניים עם אחיו של יוסף, שלמה לב־עמי: משפחה לוחמת וגולה. גם בגלות לא הפסיק שפיגל לשחק כדורגל ו"הצטיין במשחקים של האסירים נגד הסוהרים", סיפר הבן גיורא. "המייג׳ור שם ממש אהב אותו, היה שולח לו סלסילת פירות לתא בכל יום שישי. הוא הציע לו לשחרר אותו כדי שייסע לאנגליה להיות שחקן מקצועני. אבא אמר לו שאין מצב. אמר, ׳תשחרר את כולם, וגם אותי׳". ב־ 1953 יצא שפיגל למשחקים באנגליה. בבית המלון שבו התאכסן הופתע כאשר זיהה את פקיד הקבלה. זה היה קפטן ג׳רי קליאו. אחד השומרים במחנה באפריקה. שפיגל התעשת, והשניים החליפו זיכרונות מהימים ההם.
דבורין התגייס ב־ 1940 למלחמה בנאצים. תוך כדי כך כיכב בנבחרת הבריגדה היהודית ואף קיבל הצעות לשחק בליגה האנגלית, אך בחר להישאר לשחק בארץ, בבית"ר, ולהילחם בשורות אצ"ל. שנים אחר כך, כשההגנה־פלמ"ח ירו על לוחמי אצ"ל בעת אירועי אלטלנה, זינק דבורין על בגין, נשכב עליו וגונן בגופו על המפקד מכדורים. בנו, עיתונאי הספורט דני דבורין, ששידר מאות משחקי כדורגל ומבצעי הצלה של שערים, אמר לי שהזינוק של אביו על בגין היה הזינוק האמיץ ביותר שביצע ככדורגלן.
הבריטים ידעו היטב על הקשר שבין אצ"ל לבין בית"ר תל אביב. לכן, כאשר הקבוצה הובילה את הטבלה בדרך לאליפות הראשונה, הם הוציאה אותה אל מחוץ לחוק שני מחזורים מסיום הליגה. הבית"רים לא ויתרו. עם אותם שחקנים הקימו קבוצה חדשה: נורדיה. כמו בירושלים. בעונת 1947/8 חזרה נורדיה להיקרא בית"ר תל אביב. היא הובילה את טבלת הליגה בפער גדול, עם רצף של 35 משחקים ללא הפסד, אולם האליפות שבה ונמנעה ממנה עקב פריצתה של מלחמת העצמאות.
הכוכב שנפל
ככוכב כדורגל צעיר, נתן פנץ תרם מאות לירות ואסף תרומות מידידים ומחברים לטובת משפחות של לוחמי מחתרת שהיו עצורים בארץ ובאפריקה. גם לאחר שזכה בשתי אליפויות ובשני גביעים והבריק בנבחרת ארץ ישראל, הוא העמיד את הציונות הבית"רית מעל לקריירה. הוא סיים קורס קצינים באצ"ל והשתתף במבצעים מסוכנים. אחרי פעולת רכבת הכסף ליד פרדס חנה, חזר לתל אביב (עם שניאור) כדי להשתתף במשחק והבקיע את שער הניצחון. הוא פרש מבית"ר תל אביב כשהקבוצה אולצה להסיר את סמל בית"ר.
ב־ 26 באפריל 1948 כבש פנץ את השער האחרון בחייו במשחק, כשהוא במדי מכבי תל אביב, מול הפועל תל אביב. יומיים אחר כך יצא לקרב על יפו, לאחר שהפציר במפקדיו לשתף אותו. גם כשנפצע, סירב לעזוב את מקומו במשוריין ולהתפנות לבית החולים. חברו של פנץ זאב גולדשטיין סיפר לבנו, אילן גולדשטיין, על הרגעים הגורליים. פגז בריטי פגע בזחל שלהם, ואז עוד פגז, והוא עף החוצה. גולדשטיין הצליח לשאת על גבו חבר פצוע. שאר אנשי הצוות נהרגו במקום. אחד מהם היה פנץ. אחיו של פנץ, שלחם גם הוא בקרב, כמו כמה אחים אחרים, נאלץ לחזות בגופתו של אחיו.
עשרות אלפי אנשים השתתפו בהלווייתו של כוכב הכדורגל הגיבור, ומאות אנשי אצ"ל ליוו את פנץ בדרכו האחרונה במדיהם ובנשקיהם הבוהקים ברחוב אלנבי. אך סיפורו של מי שהעדיף להילחם על יפו במקום לשחק כדורגל בלונדון נותר עלום במשך שנים. פנץ זכה להנצחה רק אחרי המהפך הפוליטי. ועדיין היה ראוי ששמו יינשא בפי כל ילד וילדה בארץ כשמותיהם של גיבורי עצמאות ישראל.
***
בשנות ה־ 40 לא חסרו אירועים דרמטיים. אחד הסוריאליסטיים שבהם היה הגלייתם של רבים מכדורגלני בית"ר תל אביב ובית"ר ירושלים מהארץ בידי הבריטים. רק אז גילה הציבור הארץ ישראלי, להפתעתו, שהכוכב הנערץ אליעזר שפיגל הוא גם לוחם אצ"ל. שפיגל, הורן, קורפו ואברמוביץ׳ היו בין 251 העצירים שנשלחו באוקטובר 1944 ב־ 13 מטוסי דקוטה אלפי קילומטרים מכאן. אל אפריקה.
פרק מתוך ״הבגינים״, ספרו החדש של גיל סמסונוב