המשורר מבארי ניצל מהשבת השחורה, אך איבד את שכניו וחבריו

בבוקר ה-7 באוקטובר נרצחו מרבית שכניו של המשורר ישראל נטע מבארי. "כל השורה שלי והשורה שמעליה בשכונת הזיתים, כולם מתים. רק ששה שרדו", הוא אומר.

נטע לא ראה את המוות בעיניים. באותה שבת שחורה הוא התארח בביתו של בנו כרמל, בכרמל וכהרגלו הספורטיבי יצא מוקדם בבוקר לרכיבה על אופניו. בעת שדיווש בעליה מנשר הציפו את הוואטסאפ שלו התראות על טילים בעוטף עזה. דקות אחר כך בתו דרור היתה על הקו כשבישרה לו בוכיה על ניתוק השיחה עם האם אדריאן, גרושתו של נטע ואם ארבעת ילדיו ולהם גם שבעה נכדים.

כפי הנראה אדריאן נחטפה מביתה בקיבוץ. ורק כעבור שלושה ימים נמצאה גופתה למטה על הכביש. "אנחנו משערים שהיא נחטפה ונרצחה באכזריות. היה לה אופי לוחמני והיא כנראה לא שיתפה פעולה עם חוטפיה" אומר נטע.

ביתו של ישראל נטע נשרף על כל תכולתו עם הספרייה הייחודית והספרים הרבים שצבר במהלך חמישים שנים,  מימי לימודיו במקרא ולשון ומשנות השבעים ואיתם עלה באש גם אוסף יצירות האמנות הגדול שקישטו את קירות ביתו.

"לא פשוט לבנות הכל מחדש בבית שהיו בו חיים שלמים, עם הספרים שישנתי עליהם ויצירות האמנות שצברתי לאורך השנים. ועדיין זה רק בטון. נבנה בית מבטון חדש" הוא מתנחם.

..."מַהוּ בַּיִת שָׂרוּף לְעֻמַּת אֶקְסִית שְׂרוּפָה. מִי יַשְׁקֶה אֶת הָעֲצִיצִים שֶׁל הָאֶקְסִית הַשְּׂרוּפָה. מִי יִפְתַּח אֶת הַמַּמְטֵרוֹת בַּדֶּשֶׁא הַגָּדוֹל וּמִי יִסְגֹּר, אוּלַי הַחַיָּל הַדּוֹס. אוֹי הַחֻרְבָּן וְהַפּוּדְרָה"(מתוך "מחשבות מים המוות" ישראל נטע)

בשבועות הראשונים שלאחר הטבח היה נטע פליט ברחבי הארץ, ואז חזר הביתה לבארי ויצר לעצמו בית חדש, במקום זה שנשרף עד היסוד.  שולחן ארוחת הבוקר בחדר האוכל בקיבוץ  הוא  אולי תחליף לטיפול פסיכולוגי. כאן הוא פוגש את חבריו, וכאן הוא חסר את אלה שאיכלסו את השולחן ונרצחו. "בכל מפגש כזה אנחנו בוכים או צוחקים. צוחקים הרבה, מבדיחות של הומור שחור. שחור מאד".

לפני שנים הוא יצא לפנסיה מוקדמת "הייתי פנסיונר מאושר". בעקבות האסון חזר לתפקידו כאיש המחשבים של הקיבוץ ונרתם ביחד עם רבים מחבריו הוותיקים למאמץ השיקום. "בינתיים משפחות עם ילדים לא חוזרות לקיבוץ. אני מאמין שהרוב כן יחזרו לבארי. אבל המשבר עוד לפנינו, שכן אנחנו הולכים לתקופה של שנתיים בקיבוץ חצרים, מי יודע איזו דינמיקה תהייה שם".

מה שאירע בשבת השחורה, לתפיסתו של ישראל נטע, הוא פוגרום שפגע קשות ברקמה החברתית של הקיבוץ והאיזור. בין פרהוד לבאבי יאר. "האירוע הוא היתוך גרעיני של הרוע המוחלט שפגש את המחדל הנורא".

ישראל נטע 68 , היה בן חצי שנה כשהוריו ושתי אחיותיו הגיעו לקיבוץ בארי ומאז הוא כאן. "כבן המקום יש לי תחושה של ילידיות וזכויות של ילידיות". האם איילה הגיעה מ"לב המאפלייה בירושלים העתיקה" והאב אמנון (אטו) היה פליט מאירופה. השניים נפגשו בנוער העובד בהמשך נמנו עם מקימי קיבוץ גזר ומשם המשיכו לבארי.

כשהיה בן חמישים פרסם את ספר שיריו הראשון "צפון דרום מערב" (הוצאת כרמל, 2006) שזיכה אותו בפרס יהודה עמיחי. גם עכשיו המשורר  רואה בו את הטוב בארבעת הספרים שפרסם עד כה. "יש בו שירים על הנוף ועל הלס אדמת המקום. כתבתי על פרפרים וציפורים ועצים. שירה שמחברת עם תחושת הילידיות שלי".

"בַּפְיוֹרְדִּים שֶׁל הַחִטָּה כְּבָר נִזְרַק מְעַט זָהָב. בְּרוּם הַגִּבְעָה: שְׁלוֹשָׁה עֲצֵי אֵשֶׁל עַתִּיקִים, כְּלוֹמַר, לֹא מַמָּשׁ עַתִּיקִים, אוּלַי מֵרֵאשִׁית הַמֵּאָה, אוֹ מַשֶּׁהוּ. שׁוּרַת בְּרוֹשִׁים נִצֶּבֶת לְאֹרֶךְ פַּרְדֵּס נִפְקָד, כֶּתֶם חַרְצִיּוֹת פּוֹרֵץ הֵיכָן שֶׁהַמַּרְסֵס הֶחְמִיץ כַּמָּה מֶטְרִים. כִּמְעַט שָׁקֵט. בָּאָזְנַיִם עוֹד מִתְנַגְּנִים אַמְדּוּרְסְקִי הַבֵּן וְגוּרְיוֹן הַזָּקֵן. כִּמְעַט לְלֹא קוֹל, הַזָּקֵן. שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים. עַרְשֵׂךְ רַעֲנַנָּה. אָיֹם כַּנִּדְגָּלוֹת. סוֹפְסוֹף הֵבַנְתִּי מָה הִתְכַּוֵּן עֲקִיבָא: קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי מְנַסֶּה לְהָבִין אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הַזֶּה וְהִנֵּה אַמְדּוּרְסְקִי הַבֵּן מְדַבֵּר אֵלַי. אֵיזוֹ מַחְשָׁבָה נִקְוֵית לִי: אֵלִיעַז אֲהוּבִי, הַתְּפִלָּה מִתְאָרֶכֶת הוּא אוֹמֵר, צֵא צֵא מֵהַבֵּית כְּנֶסֶת שֶׁלְּךָ, תַּהֲפֹךְ לָהֶם סַפְסָלִים. רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר ב' כְּאִלּוּ. צֵא הַשָּׂדֶה אֲהוּבִי, פַּרְפָּרִים לוֹחֲשִׁים אֵלַי, עֲקִיבָא מְרַקֵּד עִם אֵם הַחָגְלָה, שִׁכּוֹרָה מֵרֹב אֹשֶׁר. צֵא הַשָּׂדֶה אֲהוּבִי הֲרֵי עוֹד חָמֵשׁ דַּקּוֹת וְזֶה נִגְמָר, שֶׁמָּא לֹא תַּסְפִּיק לְהָבִין. וּמִיָּד אַחַר כָּךְ עֶרֶב שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים. שָׁרִים הַדּוּדָאִים אֶל תּוֹךְ הָאֻנּוֹת שֶׁלִּי, הַשְּׂמָאלִית, וְהַיְּמָנִית, וְהָעוֹרְקִים, נֵצֵא נָא אֶל הַבֻּסְתָּן מֹר בְּשָׂמִים וּלְבוֹנָה. צֵא הַשָּׂדֶה אֲהוּבי" ("האלכסון של אמש" ישראל נטע).

בימים שלאחר הטבח הוא כתב מעט שירים ("אני משורר לא פעיל") בעיקר כתב הספדים לחבריו הנרצחים, כמנהג הקיבוץ להספיד את המתים ולספר את קורות חייהם.  "אמרתי בעבר ש'אני האסון', ולכן אני לא יכול לכתוב שירה". בין היתר כתב נטע  את "רקויאם ל-232" זה הכביש הראשי שנוסע לאורך העוטף מניצנים ועד כרם שלום. "כביש דמים עליו גררו מאות אנשים. הצלקות עדיין על האספלט".

"232 פורח. ליד כל סיבוב, תחת כל אקליפטוס, פורחת מצבה, גלעדית מאולתרת עשויה דגל ופח או בטון או פגוש יונדאי חבוט. חרף נפשו למען התורה והארץ והעם... וכמה קילומטר הלאה כבר יצקו על הלס לצד הכביש בטון מזוין היטב, לך תדמיין איזה מוזליאום יקום כאן. ועוד דגל, ועוד פרחי חרסינה ונרות נשמה סולאריים ו'לא נשכח'... שלא לדבר על המיגוניות בצמתים, הכבשנים שלנו, קדושי אושוויץ שלנו, ירויים, מפוצצים, משוספי מאצ'טות, שרופים, מכוסים בסטיקרים עםישראלחי עםישראלחי..." (רקווייאם 232" ישראל נטע).

המשורר ישראל נטע ישתתף בפסטיבל השירה מטולה, שיתקיים השנה בירושלים בבית הקונפדרציה, במשכנות שאננים ובתיאטרון החאן. הפסטיבל בניהולו של אפי בניה, מנכ"ל בית הקונפדרציה יתקיים ב28-30 באוגוסט.

נטע הוזמן לקחת חלק בשני פאנלים. באירוע הנעילה של הפסטיבל  (יום שישי 30.8 ב-113:00 במשכנות שאננים) יקרא משיריו, ביחד עם משוררי הקיבוצים מהדרום בהם רות סבט מקיבוץ מגן, יפתח אלוני ויותם אמיתי מקיבוץ גבולות ואשכר אלדן כהן שתקרא משיריו של אביה המשורר אנדד אלדן  מבארי ששרד את הטבח בגיל מאה.

ביום חמישי 29.8 ב-10:30 בבית הקונפדרציה ישתתף נטע בפאנל "עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה" לצד משוררי הציונות הדתית, סיון הר שפי, אלחנן ניר, ובכל סרלואי. "שמו אותי עם הדוסים. הדתיות מבחינתי היא כאבי הפנטום של אמא שלי. אני מאמין שמהאנשים הרציניים האלה תבוא הגאולה. הם לא רק משוררים, מדובר באנשים רציניים אלה הדתיים החדשים" הוא אומר.