לפני שנתחיל לדבר אני רוצה לשאול שאלה אחת: איך הגענו למצב הזה ב־7 באוקטובר שעד שעה 13:30 הצבא לא הגיע לעוטף בכל הכוח?", אומר בקול נסער סלימאן שליבי. “היו שוטרים, חיילים ואזרחים שנרצחו, ילדים נשרפו, איפה כל הכוח שהיה לנו? אנחנו משדרים לכל העולם שאנחנו חזקים ומאוחדים. איפה כל זה נעלם בשנייה ב־7 באוקטובר, כשהמחבלים נכנסו לתוך שטח ישראל? של מי המחדל הזה? למה עדיין המלחמה קיימת? למה אותה ממשלה שבמשמרת שלה זה קרה עדיין בשלטון? אלו שאלות שאני כבר שנה שואל ועדיין לא מקבל את התשובה עליהן".
ב־7 באוקטובר נח שליבי (49), בדואי תושב הכפר ביר הדאג’ שבאזור הנגב הצפוני, הבעלים של חברת אבטחה באזור רמת הנגב, בביתו, כשבשעה 06:30 הוא שמע את מטח הרקטות. “בהתחלה חשבתי שהבומים האלה הם רעמים, חשבתי שזה גשם סוער שתקף אותנו באותה שבת", הוא אומר.
"קראתי בקבוצות הוואטסאפ הפנימיות שיש נפילות טילים ושיש בלגן אחד גדול. מהר מאוד התחילו להגיע תמונות וסרטונים של מחבלים שנכנסו לשדרות וליישובי העוטף, של רחפנים ושל נפילות רקטות. הבנתי שזה משהו גדול שעדיין אני לא יודע את רמת חומרתו. התקשרתי לכל גורמי הביטחון שאני מכיר, ואף אחד לא הבין באותם רגעים מה קרה. הבנתי שאנשים זקוקים לעזרה, אז הקמתי קבוצת וואטסאפ ותוך שעה וחצי היא התמלאה ביותר מ־600 מתנדבים מכל אזור הנגב שהתנדבו לעזור להציל אנשים. ביקשתי מכל מי שיש לו נשק חוקי או לא חוקי להגיע לאזור שבו יש צורך בהצלה ולעזור".
בסביבות 09:30 בבוקר התחיל שליבי, במקביל למתנדבים שגייס, במלאכת חילוץ האנשים הנתונים למתקפת המחבלים ביישובי העוטף. "כל הדרך עשינו את החילוצים תחת אש, ובדרך ראינו גופות, רכבים ירויים, כלי נשק זרוקים, התחלנו לקחת פצועים ולהעביר אותם לבתי החולים הקרובים. כולי צמרמורת עכשיו כשאני נזכר בזוועה הזו. שני אנשים שהצלתי שם היו שומר והבן שלו שמשרת בצה"ל, שהמחבלים תפסו אותם. השומר אמר למחבלים שהוא בדואי מוסלמי, המחבל ביקש מהם לדקלם בעל פה פסוק מהקוראן, ואחרי שהם עשו זאת – המחבלים שחררו אותם".
"למזלם הרע, כרטיס החוגר של הבן של השומר היה בטנדר שלהם, וכשהמחבלים נכנסו לטנדר הם ראו את החוגר והבינו שמדובר במישהו שמשרת בצה"ל. הם רצו לרצוח אותם, אבל הצלחתי לחלץ אותם כשהמחבלים יורים צרור לכיוון שלנו אבל למרבה המזל לא פוגעים בנו. ביום הראשון היה קשה לשכנע יהודים להימלט איתנו כי חשבו שאנחנו מחבלים בגלל המבטא".
את מעשי גבורתו של שליבי עיבדה לקומיקס המאיירת והקומיקסאית אלינה גורבן, לאחר שפגשה אותו, גמעה ממנו את סיפורו לפרטי פרטים והכירה אישית את האדם מאחורי הסיפור. "מלכתחילה רציתי לעשות סיפור על מישהו שהוא לא יהודי, והסיבה לזה הייתה כי אני מרגישה את הקרע בחברה שלנו שהמלחמה יוצרת, ומאז שהיא התחילה אני מרגישה תהיות לגבי המקום שלי בתוך זה כמהגרת, כמי שעלתה ארצה ממולדובה בגיל 6. אם אני מגדירה את עצמי כצמח, אז אני עציץ וסלימאן הוא עץ".
"אני יודעת כמה החברה הישראלית לא נותנת אותן זכויות לכולם ולכן היה חשוב לי להביא דווקא את הסיפור הזה בהקשר של גבורתו של סלימאן. היו הרבה בדואים שהצילו ישראלים ב־7 באוקטובר, ותמיד תהיתי איך זה ללכת לסכן את עצמך ולהציל אנשים כשאתה יודע שאתה חי באדמה לא מוגדרת והם חיים באדמה מאוד מוגדרת עם זכויות, ובכל זאת אתה נרתם ועושה הכל למען המדינה גם כשהמדינה לא עושה למענך, ומסלימאן קיבלתי בדיוק את המענה לכך. כשפגשתי את סלימאן הבנתי שאני צריכה לזנוח את דף השאלות וההערות שבניתי לעצמי לגבי הסיפור, נסחפתי לסיפור שלו והבנתי שרק דרך המילים שלו אספר את הסיפור שלו. הוא מאוד ריגש וטלטל אותי בכל מה שהוא אמר".
"כשאלינה פנתה אליי וסיפרה לי על הרעיון זה ריגש אותי. נפגשנו, סיפרתי לה את כל מה שיושב לי על הלב, ויצא קומיקס מאוד עוצמתי בעיניי", מציין שליבי. “בהמשך למה שאלינה אמרה על היחס אליי כאזרח בדואי בישראל – אני ישראלי בלב, ברגש, בנשמה ובדם, רק לא בתעודת הזהות לצערי. שם אני לא נחשב לאזרח ישראלי וזה כואב לי מאוד. כשיצאתי מהבית ב־7 באוקטובר ונכנסתי לשטח האש כדי להציל ישראלים, לא חשבתי על תעודת הזהות ולא חשבתי על הכאב הזה אלא הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה להציל כמה שיותר אנשים ולעשות את המקסימום למען המדינה שלי כי אין לנו ארץ אחרת. כואב לי שאני מוכן להקריב את חיי ואת חיי ילדיי בהגנה על המדינה אבל מצד שני המדינה לא מכירה בי כישראלי".
שליבי מבקש לסיים את הראיון במסר חשוב: “כולם דיברו בחודשים האחרונים על הביחד, על ‘יחד ננצח’ ועוד סיסמאות שמנסות לתת את ההרגשה של הביחד, ואנחנו, הבדואים, ואני אדבר בשם אחיי ואחיותיי לפזורה, מרגישים ישראלים לכל דבר. אנחנו לא צריכים להוכיח לשום גוף שאנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו. המדינה הזניחה אותנו, בגדה בנו, הפקירה אותנו. אנחנו מרגישים שהמדינה מזניחה אותנו בחינוך, בתרבות וביומיום. אנחנו מרגישים אזרחים סוג ד’, אם בכלל, וזה לא השתנה מאז ה־7 באוקטובר אלא רק החמיר. המדינה הזו הולכת לאבדון, במיוחד עם שרים כמו סמוטריץ’ ובן גביר שצריכים כבר ללכת הביתה. גם כשאני רואה שהיהודים רבים אחד עם השני, מפולגים בינם לבין עצמם, אני נגעל מזה. לא טוב לחיות במצב כזה. אם היהודים רבים אחד עם השני, והממשלה מפלגת בין יהודים ליהודים – מחר הם יפלגו גם אותנו, הבדואים. אני מרגיש שמבחינה חברתית, כל עוד הממשלה הזו עדיין בשלטון, אנחנו בדרך לתהום שאין דרך חזרה ממנה".
*הספר “היום שבו הכל השתנה" יושק ביום חמישי הקרוב (19.9) במסגרת סוף שבוע של אירועי "כתוב" של עיריית תל אביב־יפו בספריית בית אריאלה.
התרעות פיקוד העורף