הספר, שרואה אור בימים אלה, בוחן את היבטיו השונים של המשפט ומנתח את התנהגות מערכת המשפט מנקודות מבט שונות. הוא מתייחס לפער שבין המשפט בתיאוריה למשפט במציאות, ועוסק בשאלות הנוגעות לגבולות המשפט; לקשר בין המשפט לפוליטיקה, ולקשר בין משפט לתקשורת.
"הפער בין הדימוי האידיאלי של המשפט לבין המציאות הוא עתיק יומין ובולט בימינו כאשר אידיאלים משפטיים, בהם שלטון החוק וניטרליות שיפוטית, פוגשים מערכת משפט בעלת אידיאולוגיה ואינטרסים משלה", הוא כותב.
"הספק הגדול שאני רוצה לעורר הוא: האם זה אכן כך? הספרות שיצאה לאור אחרי מלחמת העולם השנייה דיברה על שלום עולמי באמצעות המשפט. דהיינו, שהמשפט הוא מנגנון שיביא לשלום בעולם. אבל עובדה שזה לא קרה ורחוק מלקרות".
פרידמן מתריע לאורך השנים כי הייתה ועודנה חסרה ההכרה במגבלות המשפט, והספק בעיניו קשור לעובדה שאנחנו נוטים לייחס למשפט כוחות־על, ובעקבות כך גם לאנשים שמייצגים את המשפט, כמו שופטים ועורכי דין: "הספר מבטא ומשקף את העובדה שיש פה ציפיות מוגזמות מהמשפט, שהמשפט לאמיתו של דבר מבוסס על כוח. בסופו של דבר, משפט זה מנגנון שבאמצעותו המדינה מפעילה כוח, והוא כפוף לאותן מגבלות שהן מגבלות הכוח".
פרידמן מסתייג מההנחה שהמשפט ניטרלי ואובייקטיבי: "בפועל נגלה שהמשפט נכנס לפוליטיקה, שהוא עוסק באלמנטים שהפוליטיקה עוסקת בהם. במקביל, הפוליטיקה נכנסה למשפט, ולכן המשפט איננו ניטרלי".
"היסטורית, התמונה הייתה שונה. כשחוקקו את החוקה האמריקאית, דיברו על הרשות השופטת כרשות הפחות מסוכנת, ולכאורה סימנו את הרשות המבצעת והרשות המחוקקת כיותר מסוכנות לאזרח, ולכן היה צורך להגביל אותן. אבל המציאות השתנתה לגמרי, ואנחנו רואים איזו השפעה אדירה יש לבית המשפט העליון האמריקאי על המציאות בארצות הברית".
האינטרסים לשימור הכוח
ב־2008, כשהיה שר המשפטים, פרסם פרידמן שני תזכירי חוק שבהם הציע שינוי משמעותי בשיטת מינוי שופטים ונשיאי בתי המשפט וסגניהם. כיום הרכב הוועדה לבחירת שופטים מונה תשעה חברים: שני עורכי דין, שני חברי כנסת, שלושה שופטים מבית המשפט העליון ושני שרים. כדי לבחור שופט לבתי משפט השלום והמחוזי די ברוב רגיל של חברי הוועדה, וכדי לבחור שופט לעליון יש צורך בהסכמה של לפחות שבעה מחברי הוועדה. "אף מדינה לא אימצה את השיטה הזאת", אומר פרידמן ולא מסתיר את מורת רוחו.
פרידמן הציע להרחיב את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ל־11 חברים. מספר שופטי העליון בוועדה יירד משלושה לשניים, ויתווספו לה שלושה חברים חדשים: שופט בדימוס (לאו דווקא מהעליון) ואיש ציבור מתחום המדע, הכלכלה, התרבות, החינוך או החברה - שימונו שניהם על ידי הממשלה; וכן איש אקדמיה שאינו משפטן, שימונה על ידי נשיאי האוניברסיטאות.
הוא מצביע על נקודה במערכת המשפט שבה ריכוז הכוח הוא הגדול ביותר – המשפט הפלילי: "אחד הדברים שדובר עליהם במסגרת הפרדת הרשויות, היה להגביל את הכוח הזה. זכות יסוד האזרח במדינה דמוקרטית היא לעמוד לדין מול מושבעים או בידי שופטים שהם עצמאים וניטרליים. אבל המערכת השיפוטית היא לא תמיד ניטרלית, יש לה אינטרסים בין היתר לשימור כוחה".
הביקורת לא אפקטיבית
ספרו של פרידמן עוסק גם בפער בין המשפט כפי שהוא כתוב ומתואר בחוקים לבין המשפט למעשה. "החוק שלנו, למשל, קבע בשעתו חסינות רחבה לחברי כנסת, ובעקבות זה לשרים ולראש הממשלה", הוא מסביר. "המציאות היא שבית המשפט למעשה צמצם את החסינות הזאת, ובפועל לחברי הכנסת אין חסינות ממשית בפני העמדה לדין, גם לא לראשי ממשלה".
"לעומת זאת, אין בחוק חסינות מיוחדת לעובדי המנגנון המשפטי, לפרקליטות, ליועץ המשפטי וכן הלאה, אבל במציאות יש להם חסינות, כי בפועל מי שמחליט על החסינות הם הפרקליטות והיועץ המשפטי, והאפשרות להעמיד פרקליט מחוז או יועץ משפטי לדין על מעשים כלשהם - זה בלתי אפשרי".
"בית המשפט לא יכול היה להרשות לעצמו לפסול את המינוי של בן גביר, כי אולי זה היה מוליך לבחירות שבמרכזן הייתה עומדת שאלת האקטיביזם השיפוטי, מה גם שבזמן מלחמה הוא לא רצה להביא לבחירות ושיאשימו אותו שהוא גורם לזה. כך הגענו למצב שמצד אחד בית המשפט פוסל חוק ששולל את עילת הסבירות, ומנגד כשהוא בא ליישם אותו, הוא אומר שהמינוי של דרעי לא היה סביר ושל בן גביר סביר".
"כדאי לציין שכיום המשפט הבינלאומי לא בנוי לסוג כזה של מלחמות בין מדינות לגופי טרור שכלל לא מכירים בו ורק משתמשים בו כדי להגן על עצמם. לכן נשאלת השאלה אם המשפט הבינלאומי לא צריך להתאים את עצמו בשאלות של מאבק בטרור ולוחמים לא חוקיים".
התרעות פיקוד העורף