"מפקד נפת עזה ישב במשרדו טרוד מאוד. הוא פיקד על חמש תחנות משטרה ברחבי רצועת עזה, מרפיח בדרום ועד עזה בצפון, עם כ־800 שוטרים. עם תחילת המהומות בעזה נכנסו השוטרים הפלסטינים ששירתו תחתיו למשרדו. 'המפקד, ישחטו את כולנו, אנחנו לא יכולים להישאר כאן ולשרת משטרה של ישראל... אנחנו מתביישים ומפחדים ללכת עם מדים של שוטרי ישראל, אי אפשר יותר'.
"הוא הביט בהם מעט מופתע אך הבין אותם. תוך זמן קצר נותר ללא מאות שוטרים מקומיים שהתפטרו; בעודו מתחיל את השיחה כיצד לגייס מאות שוטרים, לשמור על התחנות וביטחון שוטריו, ניסה אחד הקצינים לסמן לו בידו: 'יש מישהי שמתעקשת לדבר איתך... היא אומרת שהיא יהודייה... מדברת עברית'".
כתיבת הספר החלה בתקופת הקורונה. "אנשי משטרה נתקלים לאורך השירות שלהם באירועים חריגים שלא עוזבים אותם", לוי מסביר. "בקורונה חיפשתי מה לעשות, אמרתי לעצמי 'בוא נכתוב', וזה מה שיצא".
הספר מגולל את סיפורה של שרה (שם בדוי), צעירה יהודייה שהתאהבה בבחור עזתי וברחה איתו לעזה. כעבור 19 שנים היא הגיעה ללוי עם שלושה מילדיה וביקשה לחזור לישראל. "אנחנו נתקלים בתופעה הזו, של יהודיות שמתחתנות עם גבר ערבי ועוברות לגור איתו באזור הנגב, ביהודה ושומרון וכמו בסיפור המדובר, גם בעזה", לוי מפרט. "הסיפור הזה באמת ליווה אותי לאורך שנים. אנחנו, אנשי המשטרה, הצבא, העובדים הסוציאליים, נפגשים עם דברים חריגים והם נשארים איתנו. אתה לא מגיע הביתה ושוכח מהם".
"פתאום, הגיחה לתוך המפקדה אישה עם שלושה ילדים, נעצרה בכניסה ואמרה שהיא רוצה להיפגש עם המפקד. אמרתי שיבדקו אותה ואת ילדיה, שיראו שהיא לא מחבלת. ואז נכנסה אליי אישה ערבייה, הסירה מעליה את השמלה ואת הרעלה, ואתה רואה מולך בחורה בג'ינס שמתחילה לדבר עברית רהוטה".
"באינתיפאדה היא הבינה את הסכנה. הבחורה ראתה שבעלה הוא איש חמאס ושגם ילדיה הולכים לכיוון הזה, והחליטה להציל מה שהיא יכולה. המזל שלה היה שהיא דיברה ערבית מהבית, אז היא יכלה לתקשר יותר בקלות עם הסביבה בעזה. אבל בסופו של דבר היא החליטה לחזור הביתה".
העזתית שמדברת עברית
"דמעות היו בעיניה, היא חיבקה את ילדיה...'את אוהבת אותו?', הסתקרן.
"היא הביטה עם דמעות בעיניה. 'כל חיי אהבתי אותו, אבל עכשיו אני חייבת לדאוג לילדים שלי, הם לא יכולים לחיות בעזה, יודעים שאני יהודייה, עדיף שלא אהיה כאן', אמרה. 'אתה לא מבין מה עברנו כאן, פארוק ואני, כמה כוח היה לאהבה שלנו, אבל הילדים עכשיו יותר חשובים'.
"'ומה על הגדולים, לא תתגעגעי אליהם?', שאל.
"'הלב שלי לא יודע איפה להיקבר היום, ביפו או בשאטי. לילדים שנשארו יש רק אבא ערבי, עזתי. אין אמא יהודייה, לכן לא תהיה להם בעיה. הם ממש ערבים לכל דבר, עזתים, לא אכפת להם מישראל, הם לא רואים את עצמם יהודים בכלל'".
את התיאורים בספר של מה שקרה לשרה ולמשפחתה אחרי החזרה מרצועת עזה לישראל, לוי כבר בדה מדמיונו. "רציתי לבדוק מה קרה איתה אחרי שחזרה, אבל לא בדקתי. לפעמים אני מעדיף לא לדעת, כי אני עלול להתאכזב", הוא מודה.
"זה הסיפור שלהם, הבחירה שלהם. היא החליטה לשנות את דרכה, עזרתי לה בצעד הראשון, אני את שלי עשיתי. מכאן, שאלוהים יעזור לה. חוץ מזה, במשטרה אירוע רודף אירוע. אתה מסיים את הסיפור איתה ואז מגיע סיפור אחר. אבל אם היא הייתה יוצרת קשר, הייתי בהחלט נפגש איתה".
בספר, שאותו אפשר להשיג בהוצאה ובקרוב גם בחנויות ספרים, לוי מנסה גם להעביר מסר. אנחנו, לדבריו, "שני עמים שנמצאים בארץ אחת וחייבים למצוא איזושהי דרך לחיות".
"כולי מצולק"
ועל אף הביקורת, לוי מעדיף להצביע על הצד החיובי בעבודת המשטרה: "כשאתה רואה את פעילות שוטרי המחוז הדרומי באסון של ה־7 באוקטובר, אתה כל כך גאה שהיית המפקד שלהם, שהשרשת בהם יכולת, אמונה והקרבה. השוטרים האלו היו בחזית ונתנו את נשמתם. כשמסתכלים על זה, הכל מתגמד".
התרעות פיקוד העורף