חצי השנה האחרונה הייתה גדושת הפתעות נעימות לסופר יוסי סוכרי.

היא החלה בזכייה בפרס ברנר, המשיכה בפרס המכון הישראלי לתרגום בוושינגטון, ודילגה בחן לפרס היצירה לסופרים ומשוררים עבריים ע״ש לוי אשכול (הידוע גם כפרס ראש הממשלה). כל הפרסים נפרסו בפניו על ספרו ״בנגאזי - ברגן-בלזן״.

״יצירה שהיא נדבך חשוב בספרות העברית״, נימקו חברי ועדת פרס ברנר. חברי פרס היצירה הלכו רחוק יותר והפליגו בשבחיו במילים: ״בשביל סוכרי, הפרוזה היא ישות מגייסת, צו שחובה למלא אחריו, מה שהופך את עמדתו ככותב לעד״.

מצד אחד הרבה נחת. אבל את הנחת הזו מפר צחוק רועם של סוכרי, שנזכר בערב עיון שנערך בתל אביב. במהלך דיונים גבוהי מצח, הציגה אותו המנחה במילים: ״יוסי סוכרי, סופר אינטלקטואל מזרחי״.

״התפוצצתי מצחוק״, הוא אומר. ״תחשבי למשל שדויד גרוסמן היה שם והיו מציגים אותו במילים: 'דויד גרוסמן, סופר אינטלקטואל אשכנזי'״.

עד כמה זה באמת הצחיק אותך?

״מאוד הצחיק. הכרתי בחיים שלי הרבה מאוד אינטלקטואלים, שהציניות שלהם הקפיאה בסופו של דבר את נפשותיהם. אין בי גרם של ציניות. זה דוחה אותי. בקיץ ביקרתי בבואנוס איירס, פגשתי שם מלא אינטלקטואלים והרגשתי נוח בחברתם. בד בבד לכך שיש להם כושר אנליטי חריג במבריקותו, הם חמימים. אני לא מתחבר לקור השכלתני של חלק ממכרי. הרגשתי שם בבית״.

איך אתה מרגיש פה?

״אני לא מרגיש בבית בקרב אנשים שאמורים להיות בני המיליה הטבעי שלי. תמיד נעתי בין הפילוסופיה לספרות, ואני מנהל בראש דיאלוג עם סופרים שהם בעלי אוריינטציה פילוסופית. יש סופרים ישראלים מצוינים, אבל אני לא כל כך קשור להווייה הזאת. תמיד חייתי עם הפנים החוצה״.

חריג בנוף האשכנזי

כשסוכרי היה בן 9, עקרה משפחתו מפרדס כץ והתמקמה בצפון תל אביב. "זאת הייתה סביבה מאוד הומוגנית מבחינה כלכלית ומוצא אתני, והמשפחה שלי הייתה חריגה בנוף הזה. כשאתה גדל בשכונה שכולה אשכנזית ואתה מזרחי, אתה מרגיש סוג מסוים של חריגות", הוא משחזר.

אחר כך הגיע פרק הבליינות במועדוני הפינגווין, ליקוויד וקולנוע דן התל אביביים. מפגש ראשון עם ספריו של אלבר קאמי, הודות למוכרת קשובה אחת בחנות הספרים "מסדה", פתח את הצוהר לעולם של סוכרי (56, נשוי בשנית ואב ל-4), המלמד כיום בבצלאל, במכללה למנהל ובסם שפיגל, ומעביר סדנת כתיבה עם הסופר ניר ברעם, לעולם שנע בין הפילוסופיה לספרות.

"לא הלכתי לבית הספר. הייתי בורח כל הזמן ומוצא את עצמי בספריות ציבוריות, נע בין מגרש הכדורסל לספריה. לא הרגשתי כל כך שייך, ולכן הקשר שלי לספרות העברית הוא די רופף. אחד המבקרים כתב שהכתיבה שלי כאילו לא מכאן, כאילו אני מושפע מספרות אירופית, ואולי יש בזה משהו. אני לא מצליח להרגיש מושרש כאן, למרות שנולדתי כאן״.

איד היית מגדיר את כתיבתך?

״הספרות שלי היא ספרות מסתכנת. אני לא הולך על בטוח. הספרים שלי מרגיזים חלק מהאנשים וחשפתי גם את עצמי. חשפתי גם דברים שלא היו חשופים, ולא כתבו עליהם בספרה התרבותית-ציבו-רית-ספרותית-ישראלית. שמתי אותם על השולחן בצורה מאוד חדה וברורה, ספרותית ואוניברסלית, אבל ללא כחל ושרק, וידעתי שאני יכול לשלם מחיר״.

והיה מחיר?

״אני נוגע בנושאים שכואבים לאנשים והם מבקשים להסיר אותם מעל סדר היום. בפעם הראשונה עלתה שואת יהודי לוב בספרות העברית, והיו מי שהרגישו שאני נוגע להם במשהו קדוש, אבל מה לעשות שהדברים אכן התרחשו וחלק מהמשפחה שלי נספתה בשואה? אנשים לא תמיד יודעים לעשות את ההבחנה בין התנגדות שלהם לשיפוט הספרותי, אבל לשמחתי הרבה זכיתי להבנה מצד המבקרים היותר מתוחכמים״.

מיהם אותם ״אנשים״?

״לא אנשים ספציפיים. יש קבוצות של אנשים שחשבו שהשואה זה עניין צרוף רק של יהודי אשכנז. פתאום באתי ונראה להם שאני נוגע בקודש הקודשים. אני יכול להבין את האינסטינקט הראשוני, אבל כשחושבים לעומק, אי אפשר להימנע מהשאלה למה החשיבות של יהודי צפון אפריקה פחותה מזו של יהודי אשכנז. אני כל פעם המום עד כמה אנשים לא יודעים על שואת יהודי צפון אפריקה. אני לא מדבר על אנשים לא משכילים, אלא על כאלה שלפחות בעיני עצמם מהווים את חוד החנית של האינטליגנציה הישראלית. זה פשוט מצחיק אותי״.

ולחלל הזה מתפרצת פתאום ההכרה והממסד מחבק אותך. שערורייה.

״זכיתי להכרה כל הזמן, אבל הכל התנקז עכשיו, 13 שנה אחרי שהתחלתי לכתוב. הספרים הראשונים שלי היו אולי יותר חתרניים, אבל זכו להכרה מיד. מי שיגיד לך שההכרה לא מסבה לו עונג, יוליך אותך שולל, אבל הפרסים הם לא דבר שצריך לעניין אותי כיוצר בכלל. כיוצר אני צריך להתייחס למה שמפריע לי מבפנים ומה שמטריד אותי. אני לא שייך לזן הסופרים שכותבים רק מתוקף העובדה שהם סופרים".

|אני אכתוב רק כשדברים מטרידים אותי באופן ממשי. פרסים זה נחמד וכיף, אבל לא משנה את העמדות שלי כהוא זה. זה לא משנה את הרצון שלי לכתוב על מה שלא מכירים. זה שהממסד מחבק זה טוב ויפה, אבל כבר לפני חמש-שש שנים היה ערב ספרותי לספרים שלי. פרופ' גבריאל מוקד, פרופ' אריאל הירשפלד ופרופ' חביבה פדיה דיברו עליהם עוד לפני ש׳בנגאזי' יצא. אני חי בשלום עם הספרים שלי״.

״בנגאזי - ברגךבלזן״ (״ספריה לעם״/״עם עובד״), ספרו הרביעי של סוכרי, הוא רומן ראשון בעברית, המגולל את סיפורם העלום של יהודי לוב בשואה, החל בכיבוש הגרמני של לוב ב-1941 וכלה בשחרור מחנה הריכוז ברגךבלזן ב-1945. בני משפחת חג׳ג', מהנ-כבדות בקהילת יהודי בנגאזי, נעקרים כרבבות מיהודי לוב, נלקחים ממדבר סהרה הלוהט, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה, ונשלחים ברכבות אל גרמניה המושלגת, להיכלא ולמות במחנה הריכוז ברגן-בלזן.