הספר החדש של ארנה קזין, ״לטפס על ההר או איך לכתוב״, הוא בעל שם יומרני משהו ועטיפה אדומה זועקת. אבל מאחוריו עומדת בסך הכל פועלת שחורה של מלאכת הכתיבה, מזו העיתונאית ועד הספרותית. בספקטרום הזה, שלוקה באנדרלמוסיה כוללת, מאינספור ז׳אנרים, המחברת מנסה לעשות סדר.

״בשבע השנים האחרונות, לצד הכתיבה, אני מנחה כותבים וכותבות, סופרים וסופרות״, מסבירה קזין, סופרת ועיתונאית, מדוע נדרש מדריך הכתיבה על המדפים. ״תוך כדי עבודה, ולאחר שנים רבות של קריאת מדריכי כתיבה ומסות על כתיבה מאת סופרים וסופרות אהובים עלי - בעיקר באנגלית - חיברתי מדריך כתיבה, כזה שחיפשתי כאן ולא מצאתי״.

להקשיב, לשים לב
קזין טוענת כי ״לטפס על ההר או איך לכתוב״, בהוצאת ״אחוזת בית״, הוא מדריך על כתיבה מסוג שהיה חסר כאן. היא אומרת זאת כקוראת וככותבת. ״במיטבה, הדרכת כתיבה היא כולה קשב ותשומת לב, כולה נשמה״, היא אומרת.
היא מסבירה כי ״בשונה ממדריכי כתיבה שעוסקים בנוסחה או בשיטה לכתיבת מוצר ספרותי אפקטיבי - איך בונים דמות, איך מחזיקים עלילה - ׳לטפס על ההר׳ הוא מז׳אנר מדריכי ההשראה. הוא נועד לשמש בן לוויה לסופרות וסופרים בזמן הכתיבה, או בזמן ההפוגה בין כתיבה לכתיבה - ולא חשוב באיזה ז׳אנר הם כותבים״.
המחברת מוסיפה כי ״המדריך כולל עצות, רעיונות וציטוטים מאת גדולי הסופרים שכתבו על מלאכתם, במגוון היבטים של עבודה על כתב יד: איך להתגבר על מחסום כתיבה, איך להתמיד אחרי שמתפוגגת ההתלהבות של 40 העמודים הראשונים, איך לשפר, איך לתקן, ואפילו איך לסיים ולהיפרד״.
״אני מודה, ברגע שהיצירה רואה אור, איכשהו קשה לי לראות בה טיוטה שאפשר לתקן״, קזין אומרת. ״אני בוחרת לאהוב אותה כמו שהיא, כולל שגיאות ההקלדה שאולי נותרו למרות ההגהות הקפדניות״.

צילום: יח"צ 
 
אין חרטות אחרי כתיבה?
״דווקא עולה בדעתי עניין אחד שהייתי מתקנת. ביומן ׳אפס עד 12׳, שמתעד את שנת ההורות הראשונה שלי, כתבתי דבר מה ביחס לחבר שלא הזכרתי את שמו, אבל מי שהכיר אותנו עשוי היה לזהות במי מדובר. הוא נפגע מהדברים. אני מצטערת על כך. לו יכולתי, הייתי מוחקת את השורות האלו. אני חושבת שלמחברים בסוגות האישיות יש חובה לכתוב על החיים שלהם, ועל כל מי שמעורב בהם, בגילוי לב ובכנות. אבל הרשות הזאת באה עם מחיר. ובמקרה שמישהו יקר נפגע, זהו מחיר שלא הייתי רוצה לשלם״.
הסובבים משלמים מחיר בגין החשיפה. והמחבר?
״אני לא מרגישה שעצם החשיפה גובה מחיר. יש את אלה שמדברים על חשיפה במובן של חשפנות, התערטלות. הם משתמשים לפעמים במושג וידוי ומייחסים לכל זה נרקיסיזם, לכל הפחות. ויש את אלה שמדברים על כתיבה כזו במונחים של ׳גילוי׳, ׳חקירה׳. במקום חשפנות - כנות. במקום התערטלות - התבוננות עצמית. במקום נרקיסיזם - נדיבות. נדמה לי שלאורך ההיסטוריה, המחברים הגדולים לא הפסידו מהגילוי, מהחשיפה במובן הנדיב, ואנחנו הרווחנו. הרווחנו יצירות בעלות איכות ספרותית״.
עמדת התבוננות
קזין מסבירה כי היא כותבת מעמדת התבוננות: ״אני יודעת להיות רק המתבוננת. כלומר, לפעמים אני מצליחה ׳להיות ברגע׳, כמו שאומרים בניו-אייג׳, להיות נוכחת דווקא כשאני תופסת את הדברים כחומר לכתיבה. זו עמדה קיומית״.
כיצד היא באה לידי ביטוי?
״זה לא אירוע בודד ומובחן. העמדה הזאת נוכחת ברגעים רבים - בהלוויות, במסיבות, באסונות, בהתרגשויות, וגם בשגרה הקטנה. את שנת ההורות הראשונה שלי, למשל, חוויתי לא רק כאמא חדשה אלא גם כמתעדת של האמהות הזו על כל היבטיה, הפיזיים והרגשיים. העובדה הזו סייעה לי לא להיבהל כל כך, לא לאבד את עצמי. ברגעים רבים אני עומדת קצת בפנים, קצת מהצד, מדווחת לעצמי תוך כדי, רושמת לעצמי הערות, שומרת על עצמי, לא הולכת לבד״.
את כותבת ספר על איך לכתוב. זה בכלל תהליך נרכש?
״את שואלת אם אפשר ללמוד לכתוב? התשובה היא כן, בהחלט. אפשר ללמוד להתפתח בכתיבה. אפשר ללמוד לכתוב טוב יותר: מדויק יותר, כן יותר, אמין יותר. כשמתרגלים את הכתיבה, כשלומדים איך לכתוב מקריאה של יצירות אהובות, אז גם מתרחש הקסם של הכתיבה. הקסם הוא ברגעים האלה שבהם צצים תוך כדי כתיבה תמונות לשוניות, זיכרונות, רעיונות, משפטים יפים״.
זה מנוגד להנחה שכתיבה היא כישרון ייחודי.
״הכישרון אינו כותב יצירות בעלות ערך. סופרת בעלת כישרון, שרותמת את כישרונה לעבודה קפדנית, ללמידה, למאמץ לדייק, לכתוב בכנות, לגעת במה שקשה, לכתוב עליו, עשויה להגיע רחוק. מי שתביא אך ורק את כי-שרונה לשולחן הכתיבה, בלי העבודה, בלי האומץ להיתקל במחסומים ולעבור אותם, בלי הכאב הכרוך במעשה הכתיבה, בלי ההקפדה על פרטים, בלי ההתמדה - לא תכתוב כלום״.
המסקנות האלו הן תוצאה של ניסיון אישי?
״אפשר לומר שבתחילת דרכי לא חשבתי שנחוץ הרבה יותר מכישרון. אני נזכרת איך ב-2006, כששלחתי אסופה של סיפורים קצרים לדנה אול-מרט, שערכה אז סדרת ספרי ביכורים, ציפיתי בעיקר להתפעלותה. לא היה לי קל לקבל את המשוב הראשון ממנה. היא אמרה לי שיש משהו טוב בסיפורים האלה, אבל דרושה עוד עבודה רבה. בחלק מהסיפורים חסר היה סיפור. היה תיאור של איזה מצב רגשי, אבל לא קרה שום דבר בעל ערך לדמויות. בסיפורים אחרים היו דמויות לא לגמרי אמינות, או עובדות שלא מסתדרות. דנה לימדה אותי לעבוד. לדייק. לשאול שאלות. לנסות להבין את הדמויות ואת מה שעובר עליהן. לא לזייף ולא להתאהב במה שכתבתי״.
סודות הסדנה
סדנאות כתיבה נפתחות בארץ כמו פטריות אחרי הגשם. איך אפשר להבדיל בין סדנה עם מורה טוב ובין חוויה חברתית? ״הדרך הכי טובה לבחור סדנה טובה ומנחה טובה היא דרך המלצות, מפי אלה שכבר התנסו״, אומרת קזין. ״או שקופצים למים ולומדים דרך ההתנסות עצמה. אם כבר נרשמת, ובאת למפגשים, והתחייבת לדרך שאותה מציעה המנחה, תוכלי לעמוד די מהר על טיבה של הסדנה. האם את עוברת בה תהליך של התפתחות בכתיבה? האם את מגלה כלים חדשים, ורעיונות חדשים, אבל יותר מכך: האם את מרגישה שהמנחה והתהליך והקבוצה מאתגרים אותך? גורמים לך לגלות רבדים חדשים בכתיבה שהיו נסתרים ממך לפני שהתחלת את הסדנה? סדנה טובה בכתיבה היא כזו שתצאי ממנה קצת אחרת מכפי שנכנסת אליה, והטקסטים שתכתבי יהיו חכמים יותר ממך״.
מי זקוק לסדנאות כתיבה?
״כל כותב וכותבת נדרשים לעזרה והנחיה בשלבים שונים של העבודה. יש את אלה שנעזרים בדיאלוג מקצועי עם עורך טוב, או עם מנטור, ויש כאלה שנהנים מיתרונותיה של ההנחיה בקבוצה, מההקשבה לסוגיות שמעלים המשתתפים האחרים. אני לא למדתי באוניברסיטה ולא השתתפתי בסדנאות. אבל למדתי ואני לומדת כל הזמן. בעיקר מעורכים שזכיתי לעבוד איתם. למשל, ציפה קמפינסקי בתחום הכתיבה העיתונאית ודנה אולמרט בכתיבה ספרותית. וגם שורה של עורכים אחרים כמו אורן קנר וצפי סער. עורכים טובים כאלה מתקנים שגיאות ומעמידים סטנדרטים גבוהים שממשיכים איתנו בחיי הכתיבה גם כשאנחנו לבד, כותבים בחדר״.