"משורר היא מילה מגוחכת. אם שואלים אותי מה אני עושה, אני מעדיף לומר: מנהל את ענייני היקום" (דוד אבידן)
מלי חופש הייתה כל מה שאהב. צעירה, יפה, אינטליגנטית וסקרנית. אם היה צעיר ב-20 שנה, או  אפילו 10, היה בוודאי כובש את גופה ולוכד את ליבה, כפי שעשה זאת לברוריה אבידן, וללילי אבידן, ולציפורן לוטם, ולדפנה שחורי ולכל האחרות. אבל ב-1995, בחודשיו האחרונים, הייתה חופש, עם העיניים הגדולות, והגוף הדק, דווקא הצעירה שנמנע ממנה. זו שעזרה לו לנסות לעשות סדר, להציל משהו, ולו משהו, מהערבוביה הנוראה שהייתה אז חייו. 

ערימות הדפים, גבבת החפצים, המקרר, הקירות, ומעל לכל הריח הנורא בדירתו התל אביבית, היוו הד אילם, מבט שמשפיל את עיניו, להתרסקותו של המשורר הגדול מכולם. זה שמצא את עצמו מבלה בבקרים, מוזנח, עלוב, בטריקו ובמכנסיים קצרים, במכולת השכונתית או בקופת חולים זמנהוף. אדם לא כל כך זקן, מה יש לו בחייו: האם זהו חדר ההמתנה, הרופא התורן, האחות החמוצה, התרופות המרות והצעידה האיטית, הכושלת, הבית? האם לא?
הוא מת לבד. סרוח במיטתו. בודד. נעזב. הוא נטש את חייו לפני שחייו נטשו אותו. כשהמרחק שנפער בין הגוף לבין המוח היה כבר בלתי ניתן לגישור. אם הרחובות ממריאים לאט, אז יכול להיות שמשוררים מתרסקים מהר הרבה יותר. מותו של דוד אבידן, בגיל 61 בלבד, לפני 20 שנה בדיוק, היה בדיוק, אבל בדיוק, הכלום, האין, הביטול והמחיקה הסופית של מי שראה בעצמו ישות עילאית ודמות עתידנית. יכול להיות שהוא בכל זאת עדיין חי לו, הרחק מכאן, אי שם במאה ה-30 שעוד תבוא. יכול להיות גם שלא. 
מלך ה"כסית"
"האם יש טעם בכלל לעשות משהו, אם אנשים מתים כל כך מהר?"
משוררים כותבים על מכונת כתיבה. מקישים את עצמם לדעת. ממציאים את עצמם. בוראים את עצמם. נותנים לעצמם שם, ופנים, ושיער, וגוף, וגבריות שלא הייתה להם לפני שהיו למשוררים. חברתו הטובה, הקרובה, של אבידן, שם עברי למהדרין, עוד כשהיה מוריץ, דוד מוריץ, הייתה מחלת האסתמה. הוא לקה בה כשהפליג, פעם אחר פעם, לפגוש את סבו וסבתו בפולין.

היא כמעט וקיפדה את חייו, ואלמלא הזמין לו חברו הטוב, המשורר והמעריץ נתן זך, אמבולנס, ייתכן שהיינו מפסידים אותו מזמן. אולי היה מת כמו אותו גיבור קולנועי שאולי רצה להיות, ובעצם היה עבור רבות מנשות תל אביב, ג'יימס דין. הוא אמנם לא הופיע בסרט, לא הייתה לו בלורית ולא נהג במכונית מהירה, אבל נשים נפלו לרגליו וצעדו בסך אל הצריף שבו התגורר ונעץ את המזרק עם התרופה בזרועו.

משורר שהיה סופרסטאר. עטיפת הספר "ברזים ערופי שפתיים". צילום: הוצאת בבל 
מרד הנעורים של אבידן היה שונה, אבל כל כך דומה, למרד הנעורים של דין. ב-1954, כשביל היילי הניע את הרגליים והירכיים בקצב של "רוק מסביב לשעון", אבידן בן ה-20, רק בן 20, פרסם ספר שירת רוק תחת השם הנפלא "ברזים ערופי שפתיים". שירים קומוניסטיים נלהבים שמצאו את דרכם לעיתון של מק"י, "קול העם", התפתחו לשירי אהבה ופרידה ותשוקה וכאב, שאף משורר ישראלי לא כתב כמוהם.

בעשר השנים הקרובות יטלטל אבידן את התודעה של העם הציוני, של הצעירים באותו עם, בתקופה שלפני המלחמה הארורה הגדולה, כשמשוררים היו נישאים מעם, נאצלים, סטארים, סלבס, ממלאים אולמות בעלמות קרועות עיניים ורוטטות שפתיים. הביטלס לא הגיעו לפה, אבל אבידן, בשערו השחור, בפאתוס שבפיו, במילים שידע לערסל ולערבל טוב מכל אחד אחר, היה סופרסטאר. 
את שעות הפנאי שלו בילה ב"כסית", קפה האמנים ברחוב דיזינגוף, שם פגש עלמות חן, שם שתה אלכוהול, אולי שם גילה, בדיוק כמו חברי חיפושיות הקצב, את האל.אס.די, אותו יחלוק עם משורר צעיר שסידר לו, מצידו, בנות: מנחם בן. על ההתנסות, ובגללה, ובזכותה, ינסח ב-1968, בגיל 34, "דו"ח אישי ממסע אל אס די". מי העז להיות כה ישיר? נו, מי?
בחזרה לעתיד
"גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים/ יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים/ והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים/ אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים"
החיה שבה עסק ועמה התעסק וניסה להבין הייתה נמר. אבידן היה חולני, חלש, לבן עור, אבל בתוך תוכו הרגיש, רצה, התאווה, להיות אותו נמר. אותו גבר עז מבט, בעל און, חסר פחד. אבל לנמר שלו היו משקפיים. ולו עצמו היה פחד מוות. כל מי שאי פעם היה ילד אסטמטי מכיר את הפחד הזה. הוא לא עוזב אותך עד שאתה מת. באמת.
אבידן עקף את הפחד דרך טיסה ישירה אל העתיד. הוא לא היה רק אבידן, הוא היה עתידן. מגוחך, מבריק, מצחיק, מרתק, נועז, עושה סרטים פרובוקטיביים (ב"הכל אפשרי" היה עירום, "מין" נפסל, "שדר מן העתיד" כשל), מככב בתוכניות טלוויזיה מוזרות, הזויות, בשחור-לבן, שבהן הוא דיבר, לפני יותר מ-40 שנה, עם מחשבים, רוצה אולי בעצמו להיות בן אלמוות, מכונה, המכונה עצמה. 
בגיל 40, הנעורים היו ואינם, ניהל בספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", 8 שיחות תמימות עם תכנת המחשב "אלייזה". 4 שנים אחרי כן פרסם "תשדורות מלוויין ריגול". היו, מן הסתם, כאלה שהיו בטוחים בכך שהתחפף. גם כך היה אדם קשה, יהיר, אפילו כינו אותו אנטיפת, חומות של עיניים בוערות ושפתיים בוערות החביאו פחדים נוראיים, כיסו על רגישות רבה, הסתירו ניסיון נואש להיאחז בחיים, לינוק עוד ועוד אוויר. הוא ביקש, בלית ברירה, לגלות עלומות חדשים, השירה הייתה כנראה פחות משמעותית. והכישרון זולג, או כלה, מחפש נחמה מחוצה לו. במילים. בתמונות. בתוכנות. ובכדורים. 
שירי האהבה של דוד אבידן היו החדים, הבהירים, הנוגעים, הפשוטים לכאורה, התבוניים כל כך. הוא ידע לכתוב שירי אהבה כנראה יותר ממה שידע לאהוב. הוא אהב במלים יותר מאשר בגוף. הוא פיתה ושכנע ומשך ושאב אליו נשים, וצעירות, ויפות, ונזקקות. אי אפשר היה לעמוד בפני קסמו, עד שאפשר היה כי אולי כבר לא היה שם קסם. ה"כבר לא" היה שם. 
ויום אחד נגמר לו האוויר. בגיל 61, בתל אביב, בעיר שהתפוררה לה יחדיו, הוא מת. מלי כבר לא היתה יכולה לעשות דבר. גם לא חבריו. גם לא מעריציו. גם לא המילים שברא, שזרמו להן בירקון לכיוון הים. דוד אבידן היה אחד ויחיד. הגדול בבני דורו. התמוה. המוזר. היפה. הנואש. שובר המוסכמות. חריף המבע. זה שלעולם לא נשכח. ותמיד, בערב, נפתח ספר, נקרא מהמילים שבדה ממוחו הקודח ונרגיש כאילו נגענו בנצח.
"אז למה לנו כל העניין הזה? מוטב כבר שנלך בגדולות"