אחד הדברים הכי מעצבנים בחגים היא העובדה שהם חוזרים כל שנה. למי יש כוח לפגוש את עצמו בסיבוב, גם בהנחה שהסיבוב האחרון היה מוצלח - הנחה שמעט מאוד אנשים שאני מכיר יכולים להניח אותה בלי לשקר לעצמם.
מצד שני,אני מזכיר לעצמי בכל יום כיפור, זו בדיוק החזרה האינסופית הזאת, שמסוגלת לנער אותך מהזומביות שהיא נחלתו של כל אחד שצועד יותר מדי זמן בקו ישר, יותר מדי זמן רץ ורץ ורץ כדי להשיג איזה אופק מדומיין; ללא הפגישה החוזרת עם עצמי עוד אאמין בטעות שאני בדרך לאנשהו חשוב.
ואלה מחשבות שבאות בכל חג, אבל במיוחד ביום כיפור, והשנה הן תפסו אותי לא מוכן. כי מצאתי את עצמי ברחוב גאולה בתל אביב, רחוב שאני ממש מנסה להתחמק ממנו, כי יותר מדי זיכרונות קבורים בו. וגם בתור אחד שכל חייו משוטט באותה עיר ובאותן סמטאות וסביר בהחלט שיצבור כמה זיכרונות כפולים ומשולשים על כל רחוב נתון, אפילו בשבילי - רחוב גאולה סוחב על גביו כזה ערב רב של רגשות סותרים וסוערים, שאני משתדל ללכת מסביב. ובדרך כלל מצליח,אלא שבשבוע שעבר לא שמתי לב לאן רגלי מוליכות אותי.
אולי בגלל שסוף סוף נהיה קצת פחות חם, וענן האבק המחריד ששכב עלינו כמו צבא שצר על עיר (אבל לא כדי לכבוש אותה - סתם, כדי לדכא לה את הצורה) התפזר, ופתאום היה אוויר באוויר, ופתאום אפשר שוב לשוטט, וחזרתי לים (תמיד חוזרים בסוף לים; מי שלא גדל ליד הים לא יבין את תחושת “הכל אפשרי, אבל לא דחוף" הזאת, שגלומה במתח שבין האופק הכחול והאינסופי לבין החול הרך שמתחת לרגליים), ואולי זו הרוח הקרירה שנשבה באותו לילה ועשתה אותי מאושר לשנייה וחצי, ואולי סתם הרפיתי - לקראת יום כיפור - מכל מיני החלטות מיותרות שאני מחזיק בהן שנים, ובלי לשים לב התחלתי לעלות מהים דרך רחוב גאולה, ופתאום לבי החל דופק כמו מפוח מקולקל ופתאום אוסף של הבזקים תקף אותי בבת אחת: הבזק אחרי הבזק אחרי הבזק, כל אחד מהם נלחם על מקומו בזיכרון.
ורק כשנעצרתי ונשענתי לרגע על גדר אבן הבנתי היכן אני נמצא: מלון סבוי, שם - כשהייתי ילד בן אחת עשרה - באו מחבלים בסירה מהים והשתלטו עליו, מלון זונות עלוב שעד אותו יום עברתי על פניו עשרות פעמים בדרך לים (תמיד בדרך לים), ולמעשה חלפנו לידו כמה שעות לפני שזה קרה - אני ועוד חבר שאת שמו לא אכתוב כאן אבל אקרא לו ר' (לא כי הוא רבי, אלא כי שמו התחיל באות רי"ש), ששנתיים קודם לכן איבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, בחווה הסינית, מה שגרם לכך שבביתו היה שם אחד שאסור לומר בקול רם: את שמו של עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים, האיש ששלח את אחיו לקרב הנורא ההוא.
אבל אחרי מותו, שעד היום אין לדעת כמה נבע מגבורה וכמה מתחושת אשמה כבדה מנשוא, ובייחוד כאשר נודע לה שהאיש שבנה העריץ הצטרף לכוח הפורץ על דעת עצמו, לקח את נשקו האישי ורץ פנימה למרות שכבר לא היה חייל במדים, היא - לא בדיוק סלחה לו, אבל יצא ממנה כל הכוח לשנוא ולנטור ולהאשים, ומאז חזרו לומר את שמו בבית משפחת ר' למרות שאין לי מושג למה שיגידו את שמו בכל מקרה - אבל יום אחד הוא הראה לי, כאשר היינו כבר בני שמונה עשרה ועוד מעט חיילים בעצמנו, את אלבום התמונות של אחיו, האלבום שרק לו ולאמו היה מותר להוציא מהספרייה ולעלעל בין דפיו, ובו תמונות חומות־צבעוניות שבהן אחיו מוקף חברים, שרובם לא חזרו מאותה מלחמה, וביניהן את התמונה האחת שבה הוא מצולם עם עוזי יאירי, באמצע שום־מקום מדברי, מלא אבק ומחייך, ואז הוא אמר לי כמה הוא שונא את יום כיפור, החג שבשבילו לעולם לא יהיה יותר חג.
ואמרתי לו שאני מבין, למרות שלא באמת הזדהיתי איתו - בשבילי המלחמה הזאת הייתה חצי מפחידה וחצי נפלאה, כי אף אחד שהכרתי לא נפגע בה, ואבי, שגויס ביום הראשון, שלח לי מהחזית כל שבוע ספרי מתח שלא ידעתי שיש כמותם, מתוך ערימות הספרים שקיבל בחבילות שנשלחו לחזית - אלרי קווין, פרי מייסון, הרקול פוארו, פיטר צ'ייני, “המלאך" - עולם שלם של בלונדיניות סוערות וברנשים קשוחים, שרק בזכות המלחמה נפתח בפני, שלא לדבר על כך שלפתע הטלוויזיה החלה לשדר סרטי קולנוע (!) בשבת (!) בבוקר (!), שלא לדבר על כך שהמורה להתעמלות היה מגויס, כך שבמקום שכיבות סמיכה ותרגילים על חמור נתנו לנו כדורגל ו"שחקו כמה שאתם רוצים, רק אל תפריעו למורים לשמוע חדשות."
- מבחינתי, המלחמה הזאת יכלה להימשך עוד כמה חודשים, ואני לא זוכר שאחיו של ר' נהרג - לא היינו חברים אז - אבל אני כן זוכר את האווירה המדכאת בביתו, בשנים שאחר כך, את העובדה שהיה בורח וישן אצל סבתא שלו בשכונת התקווה, את אמו, שהייתה בוכה באסיפות הורים, את אביו, שעזב את הבית כי לא היה יכול לשאת את השתיקה; ואני גם זוכר, כמה שנים אחר כך, כשכבר עברתי לחטיבת ביניים חדשה ורחוקה, איך הוא בא לבקר אותי בהפתעה באמצע הלימודים, ורצה שאברח איתו לים, לזכר הימים ההם - לא כל כך רציתי ללכת איתו כי כבר הייתי מאוהב בילדה ושמה שירלי, שאמשיך להיות מאוהב בה עד סוף התיכון, ובאותו יום הוזמנתי רשמית ללוות אותה הביתה, אבל ר' אמר: “מה קרה לך, אתה מפחד להתפלח? נהיית חרשן?", והלכנו בפעם האחרונה לים, ואני זוכר שהוא אמר לי שאמא שלו כבר לא כל כך עצובה, ושעכשיו אולי יהיה לו אבא חורג, אבל זה לא קרה כי ביום הכיפורים שאחרי זה אמו חטפה התמוטטות עצבים ואושפזה בכפייה לזמן ארוך, וכשיצאה לא הייתה שמחה או עצובה, רק שקטה, וזה שהיה אמור להתחתן איתה כנראה יצא מהתמונה, אבל באותו יום ר' היה אופטימי במיוחד, ושמחתי בשבילו, אבל גם התעצבנתי כי עם כל הכבוד לאחים מתים ולאמהות מאושפזות בכפייה, אני רציתי ללכת עם שירלי, אם כי בדיעבד לא פיספסתי הרבה - המשכתי להיות מאוהב בה שנים אחר כך, במשך כל התיכון, והמשכתי לחלום שאולי זה יקרה בינינו אבל לדעת שלא, זה לא יקרה לעולם, עד שיום אחד ברחנו שנינו מבית הספר - אני והיא - אל הים הכחול (תמיד אל הים), וכשחזרנו,
ושירלי חשבה שאני בוכה מרוב התרגשות ונהייתה רטובה ונצמדה אלי ונישקה אותי עם הלשון כל כך עמוק שכמעט מתי מרוב תשוקה, וכמובן שלא אמרתי לה למה אני בוכה, כי זה לא היה בגללה, וגם לא בגלל עוזי יאירי - זה בגלל שהוצפתי בבת אחת בכל הרגשות הסותרים שהזיכרון המקולקל שלי מסוגל לייצר, והתביישתי, כי בסך הכל בכיתי מעודף אינפורמציה, ומאז אני לא יכול לעבור ליד מלון סבוי בלי שעיני יתמלאו דמעות, וגם שטיפה יעמוד לי, לזכר הנשיקה הראשונה ההיא, והשבוע, כשמבלי משים רגלי נשאו אותי שוב לאותו מקום, ונעצרו מעצמן מול אותו בניין, על אותה גדר אבן, הבנתי שהמוח שלי מתפרק וכל רסיסי זיכרונותי נופלים ממנו בחתיכות קטנות, ואז חשבתי: הגיע הזמן לזיכרונות חדשים. ומיד חשבתי גם: פחחחחח.