לא קראתי את רבי–המכר שקדמו לספר זה של רוברט האריס, בעיקר בגלל חשדנות כלפי בִּדְיוֹן המתיימר להלביש ביגוד לעובדות היסטוריות. יוצא מכלל זה “אניגמה" הוותיק, שחדר לתחומי בטרם תורגם בזכות עניין אישי במלחמת העולם השנייה. האריס הבריטי, יליד 1957, הינו סופר פורה, שהתמחה בהחייאת פרקים היסטוריים כך שקורא בן ימינו יוכל לחצות את פערי התקופות בלי קשיי הסתגלות. הרקע העיתונאי שלו, התנסותו התחילית בכתיבת ספרי עיון והתמקדותו בדברי ימי רומי, חייבו אותו לנאמנות לתחקיר אחראי. העובדות, אם כן, אינן מכשלה לדמיון משתלח, אלא שלד מוצק ואמין, שעליו בנוי סיפור המקפיד על קירבה מרבית להתרחשות ההיסטורית. 

קריאת הרומן על פרשת דרייפוס מצדה האפל ביותר (והרי לא היו לה כל צדדים מוארים) הבהירה שאפשר להרפות מן הספקנות הגורפת ביחס לדמיון ספרותי שתופס טרמפ על עובדות ההיסטוריה. האריס משכנע בכל היבט של התבוננות בטקסט, ובמיוחד בבחירותיו היצירתיות. הן מעניינות ולא מובנות מאליהן. בהתחשב בתשתית הסיפור המוכרת לקהל הרחב, הסופר מגיש רומן מותח המעורר מחשבות בנוגע לאמון האוטומטי שהציבור רוחש למוסדות השלטון.  
 

נחוץ רצון עז לטפל בפרשה היסטורית כה מוכרת כמשפטי דרייפוס. כשהמערב חרד מפני תופעת דאע"ש ופליטיה, מי יתנחם עתה בזיכויו המאוחר של הקצין היהודי–אלזסי–צרפתי היובשני ההוא? אך האריס לא חשש, וממילא בימים אלה הוא נע מעיר לעיר במולדתו, כדי לחתום על ספרו ה–11, “דיקטטור", השלישי בסדרת קיקרו. בשבת שחלפה שהה בנמל התעופה היתרו כדי לחתום על עותקים שהחזיקו בידיהם נוסעים נרגשים.
 

הסופר בחר לספר על פרשת דרייפוס מנקודת מבטו של ז'ורז' פיקאר, קצין שמונה ב–1895 לעמוד בראש יחידת המודיעין, רגע לאחר שסיפקה ראיות לאשמתו של דרייפוס. ההיצמדות לדרך המסירה העניינית של פיקאר אפשרה רצף סיפורי שרובו פעולות בתחום המעקב הריגולי, מבלי להיכנס למעגל האינטימי של משפחת דרייפוס. דרייפוס עצמו נותר מרוחק מן הסיפור כפי שהוא מוגש כאן, לא רק מפני שהאריס מזין את הקורא בחומרים המתבססים על מסמכים ועדויות שהגיעו לידי פיקאר בלבד, אלא גם מפני שהסופר מדגיש את המרחק הרגשי בין פיקאר לדרייפוס.  


כריכת הספר. צילום: יח"צ

 

פיקאר, לפי גרסת האריס, לא פעל למען דרייפוס האיש ומשפחתו. הוא פעל למען צבא צרפת והאומה. הוא נחשף בתום לב למסמכים שלא היה אמור לראות, והחל לפעול כמי שבטוח שהמערכת תגבה אותו. להפתעתו גילה שהמערכת נאבקת להגן רק על עצמה. הדרגים הבכירים והזוטרים בצבא חברו לגורמים פוליטיים משפיעים, כדי שלא תתגלה הטעות בזיהויו של מי שריגל לטובת גרמניה. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זכה לחיפוי מכל עבר. המערכות השלטוניות הפכו ליעד מבוצר נוכח דבקותו של פיקאר במשימתו. בינתיים הוחזק דרייפוס בבידוד מוחלט במשך חמש שנים, בתנאים קשים, על אי סלעי זעיר מול חופי גינאה הצרפתית. 
 

האריס מחלץ מדמותו של פיקאר לא יותר מכפי שכנראה היה בו. רווק שאוהב את מנעמי החיים אך מוכן לוותר עליהם בלי סבל מיותר. גבר המאוהב באותה אישה מנעוריו, אך אינו יודע לאמץ אותה אל חייו. איש שאינו רגיש לעוול יותר מכל אדם אחר, ואינו רגיש יתר על המידה מכל בחינה שהיא. מישהו שכל מערכת נקייה הייתה מתברכת בו. מן הבחינה הזאת דמה ביותר לדרייפוס, שכל מבוקשו היה לשוב אל שורות הצבא. 
 

לא האנטישמיות מככבת כאן, אלא הטיח המהודק שרוקחת המערכת השלטונית כדי להסוות את טעויותיה הפטאליות. מרתק במיוחד האופן שבו מצייר האריס את היובש הקריר ששרר בין הקורבן, דרייפוס, לבין מצילו - פיקאר.