נפתח בבשורה: בעוד חודשים ספורים, כשתסתיים "מלאכת השיפוץ וניכוש העשבים" – כפי שהוא מגדיר אותה - יגיש אלי עמיר את ספרו החדש להוצאת הבית שלו מזה שלושה עשורים וקצת, עם עובד.

את הספר, המתרחש כמעט כולו בירושלים הקטנה של שנות ה־50 - שאליה נשלח ללמוד - הוא כותב בחדר העבודה בביתו בשכונת גילה. מהקירות מדברת ההיסטוריה: טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, תמונה משותפת עם לאה ויצחק רבין ז"ל, תעודת יקיר ירושלים. ויש גם תמונת פספורט של היציאה בגיל 13 מעיראק, ארץ הולדתו, ב־1950, כשתחת שמו היה כתוב פואד אליאס נאצח ח'לסצ'י. "זה אני ואלו אחי", הוא מצביע על תמונה בשחור־לבן. מתמונה נוספת, השעונה על הספרייה המפוארת בחדר הפנימי של חלל העבודה, ניבט עמיר קצת יותר גדול, שנתיים או שלוש אחרי העלייה.

מה הילד הגדול יודע שהילד בפספורט לא יודע?

"הילד הזה יודע המון, כי הוא גדל בבית פוליטי ולמד בבית הספר הכי טוב בבגדד. הילד הזה כבר חווה את מות דמות האב בבית, את הכישלון המשפחתי, את המעברות, את העולם החדש שניסו ליצור בקיבוץ, שהיה אנטיתזה מוחלטת לחיים שלו בעיראק. הילד הזה, הגדול, הוא כבר המלט. להיות או לא להיות. הוא צריך לבחור בין תרבויות ודרכי חיים".

באמת היה צריך לבחור?

"מי שרצה לחיות על אמת, היה צריך לבחור כיוון. אנשים כמוני, כמו ארז ביטון או ויקי שירן, עומדים כל הזמן מול זהותם ומצפונם. הם עומדים מול האחר ועוסקים בזה יום ולילה, גם אם הם לא רוצים".

האם הקביעה הזו, מיהו "האחר", היא לא קשקוש?

"כל השנים אנחנו נלחמים בשדים ורוחות, וזה אחד מהם. ברגע שקיבעו אותנו, המזרחים, כ'אחר' וכבעלי תרבות ערבית נחותה ומנוצחת במלחמת השחרור, מבצע סיני וששת הימים, תויגנו ושויכנו לבני הציביליזציה המנוצחת ועם האויב. אני יכול לשאת הכל, אבל לא יכול להרים על הכתפיים שלי את כל העיראקים ואת כל בני עדות המזרח. לאן אברח? לאללה? הדלת סגורה. אחזור לבגדד? המעבר היה לכיוון אחד".

להכיר את האויב

על הרומנים שלו: "תרנגול כפרות", "מפריח היונים", "אהבת שאול", "פגישה עיוורת", "יסמין", ו"מה שנשאר", מיותר להכביר מלים. "יסמין", למשל, שגיבוריו הם ערבים אינטלקטואלים ממעמד גבוה, כמו שהכיר עמיר במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ראה אור במצרים ונמכר בארבע מהדורות. למו"ל המצרי ולמתרגם זה עלה בנידוי, אבל הוא לא נבהל ודיבר עם הקהל המצרי בשפת אמו. "לקהל, שפניו התרככו לקראת סוף המפגש, כשהוא כבר לא ראה בי את האויב הציוני, אמרתי: 'אתה יכול להכיר עם על פי ספרותו, על פי שירתו, על פי שפת הנפש שלו", הוא מספר. "לי יש סקרנות להכיר אתכם. אם אתם רוצים להכיר אותנו ולגלות שאנחנו לא שדים, תכירו גם אתם אותי יותר טוב. אחרי זה תזרקו אותי לנילוס".

אולי ההנחה שהערבים לא רוצים אותנו פה שגויה?

"הם לא רוצים אותנו פה, חד משמעית. לים. את כולנו".

אז זה אבוד.

"לא יודע. יש תהליכים היסטוריים שבהם אויבים הפכו להיות שכנים טובים. כמה ראשי ממשלות היו פה שידעו ערבית?".

שאלה טובה. לא מצליחה לחשוב על אחד.

"משה שרת היה היחיד שידע ערבית. בואי נגיד שבן־גוריון למד לטינית וספרדית. תשאלי את עצמך: איך בן־גוריון לא למד ערבית כדי להבין את ג'מאל עבדול נאצר? הם לא טרחו ללמוד, כי הם לא ראו את עצמם חלק מהמזרח. טוב שהציביליזציה פה מערבית, כי המערב הוא הקדמה, אבל מדינת ישראל צריכה אנטנה לעולם שמסביבה. היא צריכה לדבר את שפתו, להכיר אותו ואת תרבותו. זה לחלוטין לא סותר אחד את השני".

כמו ללוש בצק ללחם

היום, ממרומי גילו (78), עמיר כמעט מפויס ומסרב לתת לשיממון הפוליטי לכלות את זמנו. בכניסתו לחדר העבודה, הוא משיל את המלבוש של החוץ. זה לא פשוט למי שצמח כחיה פוליטית מינקות. וכשהפוליטיקה מפעמת בבית הגרעיני, מתרחשת אחת משתי האפשרויות: צומחת סלידה מוחלטת, או שהיא זורמת בדם.

שלוש השנים בקיבוץ משמר העמק היו גורם מעצב נוסף. "היו מאבקים פוליטיים אדירים, אבל היה על מה: סוציאליזם מול קפיטליזם, אוריינטציה סובייטית או ניטרלית מול אמריקאית, כור היתוך או פלורליזם, דת מול מדינה", הוא אומר. "כל יתר בעיות הזהות משנות ה־50, שלמעשה לא נפתרו עד ימינו. אז זה היה כמו ללוש בצק ללחם. אתה נלחם, נמצא במבשלה הגדולה הזאת. היום אנחנו לא בתוך שום מבשלה, וגם לאזרח אין כלי ביטוי. הוא פסיבי. אין לו במה להבעת עמדה. כל זה מת".

אולי להפך, כשהרשת החברתית הופכת להייד פארק המוני?

"הרשת החברתית היא מדיום קר, מנוכר, ואין באמת תגובה. הנה אנחנו יושבים, שותים קפה בשיחה אינטימית. אני רואה את פנייך, את הבעתך, מנסה לקרוא את מחשבותייך, ואת מנסה אותו דבר איתי. זה תן וקח במובן שהוא גם אנושי, לא רק השקפת עולם או מלל. ברשתות החברתיות אתה יורה משהו, ולכן הטוקבקים בלתי נסבלים. אלוהים ישמור. חבל על הזמן שלי. במקום זה אני אהרהר, אכתוב, אקרא, או אפילו אתבטל עם עצמי".

מה כוחן של הציפיות שיש ממך?

"יוצרים צריכים להתבודד. היצירה תובעת ממך ריכוז מקסימלי. אתה צריך לצלול לנשמה שלך, להקשיב קשב רב להיות אני נטו. אם הייתי חושב על הציפיות, זה היה משתק אותי. אני צריך לכתוב אותי, ולכן צריך שקט כדי להוציא את עצמי הכי שלם".

לפעמים הרעש הוא פנימי.

"נכון. כשאני נכנס לחדר העבודה, אני משיל מעצמי את כל בגדי. את כל מה שחונק אותי, לוחץ אותי ומעיק על עצמי. לובש חלוק בית אחר. השיח הישראלי הפוליטי־חברתי־כלכלי מיצה את עצמו לחלוטין. אין יותר מה לשמוע. אתה שומע את כל המנטרות של הליכוד, של העבודה ושאר הכוכבים. אין מחשבה יצירתית פוליטית, חברתית או כלכלית".

בשתי מלים: מבוי סתום.

"נכון. סטגנציה והתאבנות. חלק מהסיבות נובע מהתוויות שראש הממשלה מדביק לכל העולם. כל מי שסוטה טיפה מהמסלול שהוא מתווה, הוא אוטומטית שמאל".

ברור בכלל מה המסלול?

"לא ברור, ולכן אני אומר שהשיח מיצה את עצמו. אין את מי לשמוע, בוודאי בשדרה הפוליטית שתופסת נתח מרכזי אצלנו. היצירתיות עברה לפלסטינים, במאבקים שלהם בחו"ל, בהצגתה של ישראל, בגילוי החולשות שלה, והתעמולה הארסית שהם עושים עלינו בחוץ, בעוד אנחנו דורכים במקום".

לא מה שאתם חושבים

מחשבותיו של עמיר הן בליל של עברית וערבית. שפת האם ושפת הלב נשארה הבית ומחוז געגועים. "לא הייתי יכול לכתוב את 'מפריח היונים' בלי בנק של זיכרונות וחוויות, מהן כואבות, שורטות ומפחידות. ומהן חוויות נעימות וטובות, כמו לשבת על שפת הנהר, לשמוע את המואזין ברקע, ולאכול דג צלוי על האש, שאין כמוהו בעולם. אבל אני לא מתרפק. אני אוהב את הארץ הזאת וקשור לתרבותה ולאנשיה. אני חי פה בכל עומקי עומקי", אומר עמיר.

"הדרך לא הייתה קלה ואולי היא לא הייתה צריכה להיות קלה. יש שבר של דור שלם שלא מתאושש מאובדן דמות האב, כמו מלך שאיבד את כתרו; ואם מלכה שאיבדה את כתרה. זה כאב שחופר בך כל חייך. הכאב השני הוא הפסילה התרבותית הטוטאלית, ללא שום סקרנות של הצד האחר. אחת משיטות המלחמה נגד הדעות הקדומות היא לא להסתיר מי אתה. זה מה שאני. לא מוצא חן בעיניכם – לא צריך. יש מוביליות. התחלתי כנער שליח על אופניים וסיימתי כמנכ"ל. מעטים עשו את זה. כשאתה מגיע לדבר כזה, אתה מסתכל על עצמך בראי ואומר: 'חבר הסתדרות, הגעת לטופ'. הוכחת שאתה מסוגל. אתה לוקח עוד תחום – ספרות, או פעילות ציבורית, וברור שיש לך הוכחות. אני לא צריך להגיד: 'אני לא מה שאתם חושבים'. היום הסיטואציה היא שבאים אלי לשמוע מה דעתי ולהביע עמדה בכלי התקשורת".


את זה אתה אומר היום.

"גם אז אמרתי את זה. שימי לב למבטא שלי. מעולם לא העלמתי אותו ולא עיקמתי את הלשון".