יניב איצקוביץ', יליד 1975, הוא סופר ומרצה לפילוסופיה. עד כה פירסם את הספרים "דופק", שזיכה אותו בפרס ספר הביכורים של עיתון הארץ, "אדם וסופי" שזיכה אותו בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, "דיני ירושה" ו"תיקון אחרי חצות", רומן שראה אור לפני מספר חודשים. את הדוקטורט כתב איצקוביץ' בנושא אתיקה ושפה על בסיס הגותו של לודוויג ויטגנשטיין, ולאחר מכן נסע לניו יורק להשתלמות פוסט דוקטורט, ושם פירסם ספר עיון בנושא. כיום איצקוביץ' מתגורר בתל אביב. הוא נשוי ואב לשתי בנות.
איצקוביץ' מעיד שטעמו הספרותי משתנה, וכך גם הצורה והשפה שבהן יוצרים. ויש לו שיטה לפרוץ את המעגליות שבספרות – בעזרת ההומור. "במשך שנים עבדתי על רומן, שלפחות בתוכניותי היה אמור להיות שונה מכל מה שכתבתי", הוא אומר. "כשסיימתי אותו הרגשתי שזה לא זה. ואז נתקלתי ממש במקרה בקטעי עיתונות מהמאה ה־19, ומצאתי את עצמי נגרר עוד ועוד אל נבכי התקופה, והתחלתי להשתעשע ברעיון שאישה אמיצה תצא להגן על אחותה העגונה, דבר בלתי מתקבל על הדעת כמובן. וכשהתחלתי לכתוב את הספר, אני זוכר שהתחושה הראשונה שלי הייתה: זה נורא מצחיק. אתה כותב מצחיק? מה לך ולהומור? וככל שהמשכתי, מגמת ההומור והפרודיה התחזקה. וכל כך נהניתי לכתוב את הרומן הזה, כך שידעתי שאין סיכוי שאני במעגל".
אז כמובן שאני לא טוען שהקורבן אשם. אין כאן עניין של אשמה בכלל. יש כאן מעגל חוזר ונשנה של קהילה שחיה בתוך עם, ולרוב לא היה לה עניין להיות חלק מהעם שבקרבו היא חיה. ברוב המקרים בהיסטוריה זה לא נגמר טוב. תארי לעצמך שבישראל הייתה קהילה שלא מעוניינת לקחת חלק בפרויקטים הלאומיים, ולא היה לה עניין לדבר את השפה, והיא הייתה עושה עסקים גם עם ישראל וגם עם אויביה. איך היו אוהבים אותם כאן, לא? אנחנו נותנים לאנטישמיות להגדיר אותנו כי לא נוח לנו לשנות את המצב המורכב שבו אנחנו נמצאים. במובן הזה, הקהילה היהודית דאז דומה להחריד לזאת של היום".
ולמרות הביקורת, הוא מעיד על עצמו כי "אני מחובר למקום הזה, לטוב ולרע, ומוכן להילחם עליו ככל שאוכל. אחרי תקופה ממושכת בניו יורק אני יכול לומר שחוויית ההגירה מלווה אצלי בתחושה עמוקה של חוסר הבנה. אתה לא מבין לעומק את התרבות, זורקים שמות בטלוויזיה שכולם חוץ ממך מכירים, ואתה מספר לעצמך שהבעיות של המקום הן לא הבעיות שלך. אבל אני דווקא אוהב להרגיש שהבעיות של המקום הן גם שלי, וקשה לי עם הניתוק הזה מהמרחב".
צריך שיקום מנהיג ויאמר שהשמאל אינו מבטיח דבר. צריך לומר שאנחנו ניצור גבול בינלאומי ונגן על התושבים מהגבול הזה, ואם מחר תקום חמאסטן בגדה, משהו שיכול לקרות, אז אנחנו נתמודד עם זה כמו שמדינה מתמודדת עם אויבים. אין לנו מה לפחד. השינוי לא יבוא מכך שהשמאל יגיד שאין מה לפחד משלום. להפך. יש מה לפחד משלום, וצריך להכיר בפחד הזה, וצריך להתמודד עם הפחד הזה, אבל רק דרך התמודדות עם הפחד נוכל לשנות כאן משהו. צריך להחזיר לישראל את הקרקע המוסרית שממנה היא תוכל לחזור ולהיות אקטיבית. כרגע מה שיש כאן זה המערב הפרוע, כמו האימפריה הרוסית במאה ה־19".