המשורר אלי אליהו נולד ב־1969 בתל אביב, והוא מתגורר ברמת גן. בעל תואר ראשון בספרות עברית ובפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. עיתונאי ועורך בעיתון "הארץ". ספרו הראשון "אני ולא מלאך" ראה אור ב־2008 בהוצאת הליקון וזיכה אותו בפרס לספר ביכורים של משרד התרבות. ספרו השני, "עיר ובהלות", ראה אור ב־2011 בהוצאת עם עובד. ב־2013 זכה בפרס מתנאל למשורר יהודי, וב־2014 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים ומשוררים עבריים. שיריו תורגמו לשפות שונות, ובהן אנגלית, צרפתית, ערבית וגרמנית.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, יש יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן – מוסיף, מסיר, גונז?
"הספר הראשון שפרסמתי, 'אני ולא מלאך', התבשל אצלי במשך זמן רב מאוד, כך שהוא היה כבר די מגובש מבחינתי. יש בספר הזה וגם בספר השני, 'עיר ובהלות', שירים שאולי לא הייתי כותב היום, אם מבחינת הסגנון ואם מבחינת התוכן, אבל זה משום שאני נמצא כבר במקום אחר כאדם וכמשורר. זה לא אומר שאני מסתייג מהשירים הישנים האלה או שהייתי מבקש לשנות בהם כעת דברים. הם ייצגו אותי כפי שהייתי אז, וזה המבחן האמיתי שלהם".

כמשורר אתה נמצא תמיד בעמדת המתבונן, נכון? איזה מחיר זה גובה?
"אני לא רוצה לדבר בשמם של משוררים אחרים. אני יכול להעיד על עצמי שמרבית חיי הייתי בעמדת העד המתבונן ולא הייתי מעורב בחיים עצמם. זה בא על חשבון החיים עצמם. על חשבון הקשרים האנושיים, על חשבון המעורבות הרגשית. אני מרגיש שעם השנים אני כבר לא נמצא בעמדה הקיצונית הזאת, אבל שבמידה מסוימת כל אדם כותב נמצא קצת מחוץ להתרחשות עצמה, כפי שעיתונאי מסקר אירוע ואינו מעורב בו".

זו הגנה לא מודעת מפני פתלתלות החיים?
"אני בהחלט חושב שיש בזה שילוב של לפחות שני גורמים. משיכה עזה לשפה וללשון מצד אחד, ומצד אחר מופנמות וקושי בביטוי רגשות. אם אני מנתח את עצמי נכון אז בעיקר שני הדברים האלה הובילו אותי אל השירה ואל העמדה הזאת שמתוכה כתבתי שירה".

מופנמות או חשש מאנשים?
"אני חושב שזו מופנמות, ואולי רגישות יתר ואמפתיות יתר שמקשות על מגע ישיר עם הזולת”.

חריגות מינוריות

אליהו החל לכתוב בגיל צעיר מאוד. כבר כשהיה ילד החל בכתיבת שירים וסיפורים, והמורים בבית הספר היסודי זיהו את הכישרון. לדבריו, במשך שנים ארוכות כתב, אך לא פרסם דבר. "זה השתנה כאשר התחלתי ללמוד עריכה ותרגום במכללת עלמא", הוא מספר. "את אחד השיעורים שם העבירה המשוררת אגי משעול. היא ראתה שירים שלי ושלחה אותם לכתבי עת, קצת אחר כך שלחתי שירים ל'מטעם', שייסד יצחק לאור, והם התפרסמו. הבנתי שאנשים מוצאים ערך במה שאני כותב, ושיש לי כבר הרבה שירים שיכולים להתפרסם, והתחלתי לפעול לקראת פרסום של ספר”.

איך היית בילדותך?
"הייתי ילד שובב למדי וסקרן, והתחברתי לעושי צרות למיניהם. אהבתי להסתובב בשטחים הפתוחים ובשדות, ואהבתי מאוד טבע ובעלי חיים. לא בחרתי במסלולים שייעדו לי, לא למדתי מקצוע כפי שרצו ההורים שאעשה, לא התחתנתי. מין חריגות מינוריות, לא בעיטות או מרד של ממש. אני משתדל למצוא לעצמי את הפרצות ואת החופש, בלי להפיל את ההגדרות. ובכל זאת, אני לא אוהב אנרכיה או חופש מוחלט נטול מסגרות. עובדה היא שאני מעדיף את השירה על פני הפרוזה, ואחת הסיבות העיקריות היא שהשירה מחויבת יותר למבנה ולהידוק, והחופש שנוטלים הוא בתוך המבנה, בשעה שפרוזה נראית לי כמו דבר פרוץ יותר".

מי נתן לך השראה?
"אני חושב שבהתחלה לא היה לי מודל ברור. בשלב מאוחר יותר נולד אצלי איזה מודל כשראיתי את הסרט 'ראובן ראובן' עם טום קונטי. הוא גילם שם משורר סקוטי חד לשון, אביון ומכור לאלכוהול שמתאהב בבחורה צעירה ויפה. הוא היה אאוטסיידר ודי לוזר, אנטי־גיבור כזה, אבל השנינות שלו והעובדה שהוא כתב שירים קסמו לי, והרגשתי שהוא חופשי מכל מיני מחויבויות חברתיות ומוסכמות".

נשמע כאילו אתה נמצא בין הרצון להשתחרר מכל עול לבין הצורך להיות נורמטיבי כמו כולם.
"אני לא רוצה להיות נורמטיבי וגם אין לי מטרה להשתחרר מכל עול, אבל אני מעדיף לבחון דברים בעצמי ולא לקבל אותם רק משום שהם מוסכמה חברתית.דברים שנוח לי איתם, אני לא רואה צורך למרוד בהם או להשתחרר מהם”.

תן דוגמאות.
"אני לא חושב שיש הרבה דוגמאות לפריקת עול בחיים עצמם אצלי, מלבד מוסד הנישואים. אבל בשירה שלי אני מפקפק גם בדברים האחרים: בתי ספר, צבא, משפחה וכולי".

ומה בין שירתך לפוליטיקה?
"כל הדברים שציינתי הם דברים פוליטיים. היחס של החברה לצבא, לילדים ולמשפחה הוא עניין פוליטי. אני חושב שהכתיבה שלי נעשית יותר פוליטית עם הזמן. גם בספר הראשון היו שירים פוליטיים, בעיקר שירים שעובדו מתוך חוויות שלי כחייל בשטחים הכבושים בזמן האינתיפאדה. אבל באופן עקרוני אני יותר ער לענייני השעה, אני חושב שחלק מזה קשור לפייסבוק. כמי שלא צפה בחדשות בטלוויזיה, לא הייתי מעורה ממש בענייני השעה, אבל עכשיו, עם הפייסבוק, אני נחשף לדברים האלה".

מאיזה אירוע נולד שיר כתגובה?
"כתבתי שיר על שרפת הבית של משפחת דוואבשה, וכתבתי שיר על הפינוי של גבעת עמל. גם היום הראשון בבית הספר של הבת שלי הוליד שיר על מערכת החינוך”.

אתה עושה פעולות אקטיביות יותר מכתיבה?
"לא, אני לא אוהב התקהלויות, ובדרך כלל מתקשה לעצב דעה מוחלטת כזו שתוציא אותי לרחוב להצטרף לדעת המונים. בשירים אני יכול לבטא עמדות מורכבות ולא חד־משמעיות".

האם לדעתך תפקידו של המשורר בימינו הוא להיות מין מצפן אנושי, לקום ולהביע דעה, כמו שעשה חיים גורי?
"אני לא חושב שמשורר מחויב לזה. משורר הוא בראש ובראשונה אמן של מילים. יש משוררים בעלי נוכחות ותודעה פוליטית כמו חיים גורי, ביאליק או אלתרמן, ויש משוררים פרטיים יותר, דוגמת אמיר גלבוע או לאה גולדברג. יש משוררים שהם טיפוסים דעתנים שנוח להם להיות במרכז תשומת הלב, ויש משוררים הססנים ונחבאים אל הכלים. חיים גורי הוא אדם רב פעלים, הוא גם היה עיתונאי ופובליציסט. הוא אדם רגיש, ומעניין לשמוע את דעתו על דברים, אבל חשבון הנפש שהוא עושה עם עצמו בשירים מעניין יותר בעיני. עם זאת, ברור שבכל חברה צריכים לשמוע את דעתם של אנשי הרוח ולא רק את דעתם של אנשי המעשה".

אתה נראה כאחד המשוררים שאקטואליה לא מעסיקה אותם, אלא דברים הרבה יותר אלמותיים.
"זה נכון. לרוב מעניין אותי לעסוק בדברים שהם נצחיים, אבל יש פעמים שאירוע אקטואלי משקף משהו אנושי כללי ועומד כמשל על החיים או על החברה ולא רק כמקרה יחיד לגופו".

על קיפוח ופיקוח

אלי אליהו הוא משורר מזרחי - הוריו עלו לארץ מעיראק. בשירו "מתחת לפני האדמה" מספר על אביו ששומע מוזיקה ערבית בחניון ומחליף תחנה כשהוא יוצא לכביש. לדבריו זהו משל למצבם של העולים מארצות המזרח.

אתה הרגשת את הקיפוח הגזעני?
"לא, אני לא הרגשתי קיפוח, גדלתי בסביבה מעורבת מאוד. אבל בדיעבד אני יודע שהעובדה שכל המשוררים הידועים וכל קובעי הטעם בספרות לא היו מזרחים כמוני השפיעה באופן תת־מודע על האמונה בכוחי להפוך למשורר משמעותי, כזה שקוראים את שירתו ומתייחסים אליה. אבל אפשר אפילו לוותר על המילה משמעותי ולהישאר עם משורר, כי כל דימויי המשורר שנתקלתי בהם בילדותי לא היו מזרחיים".

ומי פתח את עיניך לתופעה הזאת?
"כשהתחיל השיח המזרחי, התחלתי להיות יותר מודע לתופעה. קודם לכן כל העניין העדתי לא עניין אותי בכלל, וגם היום הוא לא בראש מעייני, אבל אני יותר מודע לו ולהשפעות שלו".

ומה אתה עושה כמשורר מזרחי כדי להיות או לא להיות חלק מהשיח הזה?
"כמשורר, אני לא עושה דבר. אני לא נוטל על עצמי משימות כמשורר. כעיתונאי השתדלתי לתת מקום לכותבים מזרחים. אף על פי שגם זה לא מתוך תודעה מזרחית, אלא משום שהם עניינו אותי ככותבים. אני חושב שבכל מקרה דברים משתנים היום בקצב די מהיר, מפני שהאינטרנט והפייסבוק שמטו את הקרקע מתחת למנגנוני הפיקוח למיניהם".

אתה חושב שלכתיבה מהצד המזרחי יש איכויות שאין בזו האשכנזית?
"זה לא עניין של איכות, אלא עניין של להגדיל ככל האפשר את המרחב השירי. וזה אומר להרחיב את מנעד הנושאים שאפשר לכתוב עליהם, את מנעד הסגנונות שאפשר לכתוב בהם ואת מרחב ההשפעות, כלומר האם אתה מושפע רק משירת המערב או גם משירה ערבית, למשל. אני חושב שכותבים מזרחים לפעמים מביאים עמם עוד אפשרויות של שירה, עוד חומרים שאפשר להכניס לשיר ועוד סגנונות של שפה. למשל, הרבה כותבים מזרחים מגיעים מבתים דתיים ומסורתיים, והשפה שלהם יונקת ישירות מן התפילה ומשאר הכתבים היהודיים, וזה משהו שנזנח בשירת דור המדינה, למשל".

מה דעתך על חבורת ערס פואטיקה?
"אני חושב שזו דוגמה טובה, כי המשוררים האלה הביאו לשירה העברית קול שלא היה בה קודם. ואני דווקא לא מדבר על קול מזרחי. אני חושב שהשירה של ערס פואטיקה היא הביטוי הישראלי הקרוב ביותר לשירת דור הביט בארצות הברית. תופעות בשירה המערבית מגיעות לפה לא פעם באיחור, ואני חושב שהפעם האיחור גדול יותר, מפני שההשפעה היא מתווכת ולא ישירה".

לסיום, מילה אחת על סדנאות השירה שאתה מעביר. מתוך מה זה נבע?
"משתי סיבות עיקריות. בעיקר הרגשתי שצברתי הרבה מאוד ידע על השירה, ורציתי לחלוק אותו עם אנשים ולגרום לעוד אנשים לאהוב שירה כפי שאני אוהב. רציתי גם להיות בתוך סביבה שעוסקת בשירה ומדברת על שירה; זה הרבה פעמים מעורר בי השראה. קסם לי הרעיון לערוך מפגשים כאלה אצלי בבית, כשאני מוקף בספרים שלי, וסביבי אנשים שמתעניינים בשירה. אני לא מתייחס לזה כאל סדנת כתיבה, אלא יותר התקבצות לשיח על השירה".