סבינה מסג (עדולה) היא ירוק עד. היא כותבת את שיריה על הסלע שלה בחורש הטבעי ליד הבית בכליל או על סלע בכנרת. לעולם אינה כותבת ספר שלם. "אני חייבת להיות בחוץ בטבע כשאני כותבת, וכמובן רק על נייר", היא אומרת. "בדרך כלל כשימוש משני, כדי שלא יכרתו עצים בשביל השירים שלי".

לאחרונה, בתום לידה ארוכה במיוחד שארכה כשני עשורים, ראה אור ספר הילדים "אני גר על כדור" (הוצאת עם עובד), שבו היא מקדישה תשומת לב לטבע ולבעיות אקולוגיות: "דמעות שמחה. הוא השתקפות של הילדים והמבוגרים של כליל, שיוצאים החוצה לרקוד עם בוא הגשם הראשון, וטובלים בבריכות של נחל יחיעם. פולחן מקומי".

ב"אקליפטוס על שפת כנרת" היא כותבת על אקליפטוס מיתמר ליד כפר נחום, שאליו הייתה מגיעה בג'יפ עם האיש שאיתה, אהרון מסג, מורידים חומרי ציור ושק שינה ועושים שם את היום, וכך הלאה.




שירה אקולוגית

בטבע מצויים הזרעים ליצירתה, והיא מלקטת אותם זה לצד זה. "אני בת 73, ולא סתם אני חיה יותר מ־50 שנה במקום חקלאי או בר לגמרי, מגדלת בעצמי את מזוני ומייצרת שמן זית וחשמל מהשמש", היא אומרת. היא כותבת מתוך חייה, ואיכשהו המציאות העולמית יישרה קו ונתנה לזה אפילו שם: "שירה אקולוגית", וסוגה חדשה העונה לכינוי "אקופואטיקה". כלומר שירת טבע עם מודעות אקולוגית, כלומר שירה שמתייחסת לסביבה הפיזית, לא פחות מאשר לבני אדם.

בראשית בחרה מסג לחיות על פי רובינזון קרוזו, אחר כך הגיע המודל לפי שלונסקי, רחל המשוררת והנרי דיויד ת'ורו. "אני עדיין נאמנה להם. אני חיה מחצית מזמני בכנרת, וכותבת ליד הקבר של רחל בבית העלמין של כנרת. ספרי הבא למבוגרים נקרא 'שיחות עם רחל'. אני לא רק יושבת ליד קברה, בעשר השנים האחרונות אני עושה תקופות בבית שלה בירושלים, ברחוב הנביאים 64. אם נזכור שספרי האחרון למבוגרים הוא אוסף גדול מכל החיים, שנקרא 'ישר מן השטח', אז בעצם כל מה שאני אומרת בכל הספרים זה איך זה לגור על הכדור שלנו".




הכנרת כאמבטיה

"כתיבה לילדים שונה מאוד מכתיבה למבוגרים, עד כדי כך שזה כאילו בא מאישיות אחרת בתוכי", מסבירה מסג. "מהסיבה הזאת, ברגע שהתחלתי לכתוב לילדים, כאילו נעשיתי אחרת".

האחרת הזאת הגיעה עם השם "עדולה" שהופנם אצלה, כפי הנראה, כשהייתה בתיכון וקראה את "מעגלות" של דוד מלץ, העוסק בקיבוץ בזמן העלייה השנייה, ובאותה עדולה, ילדת טבע פרובוקטיבית שהכנרת היא האמבטיה שלה והקש הוא מיטתה.

בגיל 40 החלה לכתוב לילדים, בעידודה של חברתה הספרותית הראשונה נורית זרחי. אז גם השתמשה בשם האהוב, וזה עזר: "פעלתי בשביל עדולה כמו בשביל מישהו שמחוצה לי, כלומר לא התביישתי לפעול ולשלוח שירים לכל מיני מקומות".

אחד האנשים ששלחה אליו שירים היה אוריאל אופק שאהב אותם, העביר לאשתו, בינה אופק, שערכה אז את העיתון "ידיעות לילדים", ובמשך עשור פרסמה שיר או שניים בכל שבוע. לא רק אופק: גם חוה אלברשטיין אהבה את השירים האלה ובמשך הזמן נוצר בינה לבין מסג קשר, ועכשיו היא מלחינה ושרה את שיריה. ידוע במיוחד הדיסק "ילדת טבע".

כדי לכתוב לילדים, היא חוזרת לחוויות מילדותה או מזו של ילדיה: "אפשר לומר שאני נעשית ילדה. כל כתיבה היא עלייה על תדר מסוים שנשאר איתך זמן מה, ופתאום נגמר. גם הכתיבה לילדים. זהו תדר מסוים שאני נכנסת אליו לתקופות ארוכות, אז אני עדולה. ואז אני כותבת רק לילדים. כשעבדתי עם 'סל תרבות' הייתי מביאה למפגשים עם הכיתות בובת טרול בעלת שני ראשים מנורווגיה, והייתי מספרת שבכל בוקר, כשאני מתעוררת בביתי הבודד על הגבעה מול הים, אני מסתכלת בראי ובודקת מי אני היום: סבינה או עדולה? ואז אני יורדת לסלע שלי בין עצי האלון על מדרון הגבעה המשקיף אל עמק זיתים, עושה לי קפה על מדורה קטנה, ומחכה שהשירים יתחילו לזרום. אם זה לא קורה מיד, אני עוזרת להם במשחק קטן: אני מחפשת חרוזים ל'עץ', ל'אלון', ל'עלה' ופתאום משהו נדלק".

מה הסיבה האמיתית שהתחלת לכתוב לילדים?

"לפני 30 שנה אסור היה לדבר בשירה על דברים שמחים, אסור היה לדבר בשם 'אנחנו', אסור היה לאהוב את הארץ - זה עדיין - ואסור היה להשתמש בחרוזים. ולי יש יכולת רבה בחריזה ובמשחקי לשון. אני הרי תלמידה של אברהם שלונסקי, יש לי אהבה רבה לארץ, ומאחר שהצלתי את חיי, הלכתי, מתוך החלטה, לחיות חיים פשוטים ומספקים בטבע, אז אני גם שמחה. אז בכתיבה למבוגרים כותבים על בעיות ווידויים פסיכולוגיים, אבל בכתיבה לילדים שמחה וששון, ויש ארץ ישראל וכיף להסתובב בטבע ובכלל העולם טוב ויש תקווה. כך חינכתי גם את ילדי: בלי טלוויזיה ובלי אנטיביוטיקה, אבל עם חודשים של פיקניקים באוהל על שפת הכנרת".

מה חשיבותה של שירת הטבע בימים של תיעוש אגרסיבי, דיגיטציה מופלגת ובנייה לגובה?

"החזרה לשירי הטבע קרתה רק לאחרונה. כשאני מפרסמת בעיתון שיר אהבה או שיר על בעיות במשפחה, אני מקבלת טלפונים משבחים. כשאני מפרסמת שיר על ירידת המפלס בכנרת או משהו כזה אני מקבלת תגובות הפוכות. שירי טבע עדיין לא מרגשים כמו שירים על בני אדם. כדי שזה יקרה, דרוש שינוי ערכים עמוק, מין חינוך מחדש. האתגר הוא שילדים ירצו לטייל בקניון הנחל לא פחות מאשר בקניון החנויות. המשבר האקולוגי צריך להיכנס לשירה, אבל זה צריך להיות בשירים שהם קודם כל שירים, ולא מאמר מחאה. בסופו של דבר, השירה צריכה להיות פחות מייפייפת ומתייחסת לטבע כמשהו 'חמוד', ויותר מציאותית ונובעת מהיכרות עם הבעיות. יחד עם זה, אסור לקלקל את היכולת של הטבע לעורר בנו מצבי רוח עמוקים ואושר של התמזגות".

מהו הכוח המניע אותך בכתיבה?

"גדלתי ביפו, במשפחה קשה אבל משכילה. יום אחד היה ריב נורא ואני ברחתי מהבית. במקום ללכת לבית הספר, הלכתי למערה שלי על שפת הים. במצוק הכורכר של חוף גבעת עלייה היו הרבה כוכים. אנו, ילדי השכונה, הגדלנו כוך אחד למערה, פרשנו מחצלת, והיינו אוספים שם הפתעות שהים הביא: בעיקר בקבוקים ירוקים שחלמנו למצוא בהם פתקים הקוראים לעזרה של מישהו שנתקע על איזה אי. עד היום אני נוהגת לומר שהשירים שלי הם הפתקים שלא היו בבקבוקים ההם. זה היה בגיל 9 והיום אני בת 73. כבר כתבתי הרבה שירים. הרבה מהם טרם התפרסמו, כי באורח החיים שלי, בלי טלוויזיה, עיתונים, חנויות או נסיעות לחו"ל, יש ריכוז רב והספק גדול".

הקרבה?

"כן. לא לחיות בחברה אינטלקטואלית במרכז, זאת הקרבה. אז באמת יכולתי רק לטפל בשירים הקיימים ולא לכתוב חדשים. אבל אם אני עושה את זה, אם אני לא כותבת במשך תקופה מסוימת, אני נעשית חולה. הכתיבה היא בעצם רשות לצאת מהזמן הכרונולוגי ולחלום. יוצאים מזה שירים, אבל זו גם מנוחה גדולה".