רעיון שתי המדינות לשני העמים לא נולד בנאום בר־אילן של נתניהו. את הרעיון הזה הפנים, ביטא והטמיע לראשונה לשיח המדיני אריק שרון, הבולדוזר של מפעל ההתנחלות.

זה אחד הפרטים שיפתיעו את קוראי הספר "אריק – חייו של אריאל שרון" (הוצאת דביר) מאת דוד לנדאו. הספר יצא לאור לפני כשלוש שנים באנגלית, והופיע לא מכבר בתרגום עברי מצוין של גיא הרלינג. לנדאו מעניק את זכות היוצרים לרעיון שתי המדינות לג'ורג' בוש ג'וניור. זה קרה ב־22 באוקטובר 2001, במסיבת עיתונאים בחדר הסגול, אז הצהיר בוש: "רעיון המדינה הפלסטינית היה תמיד חלק מחזון, כל זמן שהוא כיבד את זכות קיומה של ישראל".

על כך מעיר לנדאו: "איש מעולם לא ביטא זאת בצורה כה מפורשת". ימים אחדים לאחר מכן, "השתלח שרון בבוש בפראות ובפאתוס שהדהימו את העולם". בהצהרה שמסר לעיתונאים, פנה שרון לדמוקרטיות המערביות: "אל תחזרו על הטעות הנוראה של 1938, אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון נוח וזמני".

ועם זאת, מזכיר לנדאו נאום של שרון בכנס מורים מה־23 בספטמבר, שם אמר: "מדינת ישראל רוצה לתת לפלסטינים מה שאף אחד לפניה לא נתן להם: אפשרות להקים מדינה. לא הטורקים, לא האנגלים, לא המצרים ולא הירדנים נתנו להם אפשרות כזאת".

עוד מזכיר לנדאו בספרו התבטאויות והצהרות של שרון כרה"מ, שמהן השתמעו עמדותיו המתונות והמפויסות בתחום המדיני. לקבוצת מתנחלים שצבאו על דלתו, אמר שרון: "יש חלום ויש מציאות". כלומר, יש חלום של ארץ ישראל השלמה, אבל קיימת מציאות שלא מאפשרת את הגשמת החלום.

ספרו של לנדאו מרתק, כתוב ברהיטות, גדוש מידע ופרטים על פעילותו של שרון והתנהלותו בשלבים השונים של חייו הציבוריים, שבחלקם מתפרסמים לראשונה.

"אריק - חייו של אריאל שרון". צילום: יח"צ"אריק - חייו של אריאל שרון". צילום: יח"צ

גם אם נכונה הטענה שכותבי ביוגרפיות מאוהבים במושאי כתיבתם, הביוגרפיה של לנדאו על שרון לא מלטפת, לא עוטפת ולא מחבקת. מורגש מאמץ מצד המחבר לא להיסחף בהתפעלות גם אחרי רגעי גדלות והתעלות שהוא מייחס ומעניק לאריאל שרון. בלי לקבוע עמדה מי צדק ומי כשל, לנדאו מקדיש עמודים רבים למריבות, ליריבויות וליחסים העכורים ששררו בין גנרל שרון לאלופי צה"ל במהלך מלחמת יום כיפור, צליחת התעלה וכיתור הארמיה השלישית.

בספר עמודים מרתקים על היחסים המורכבים ששררו בין רה"מ מנחם בגין לאריק שרון כשר הביטחון שלו, במהלך מלחמת לבנון הראשונה ואחריה, כמו גם רוחב היריעה שמקדיש לנדאו למפנה בהשקפותיו המדיניות של שרון - ממנהיג נערץ על הימין לראש ממשלה פרקטי וריאלי, שהתבטאויותיו והצהרותיו בנושאים מדיניים עוררו מהומת אלוהים במחנה הימין.

עוד מוזכרת בספר בהרחבה חתרנותו הבלתי נלאית של נתניהו, תחת שלטונו של שרון, שבניגוד לפוליטיקאים של היום, אכל את נתניהו "בלי מלח". כמובן שהספר כולל פרק מפורט לפרטי פרטים על ההחלטה ההיסטורית של שרון להתנתק מרצועת עזה, ויישומה של ההחלטה ב־5 באוגוסט 2005. מהלך מדיני מרחיק לכת, שסימן למתנחלים לאן פניו של שרון.

עוד בספר: פרק משעשע על מנהגי האכילה של שרון, ותיאורי תיאבונו שלא ידע שובע. "אחר ארוחת בוקר ענקית בחווה, היינו נוסעים ללשכה שלו בירושלים, ושם שרון היה מזמין מיד ארוחת צהריים רבת מנות", מספר אחד מיועציו. עוד מעיד אחד ממקורביו כי ראה את שרון אוכל תשע מנות פלאפל זו אחר זו. "הוא אכל אותן לאט", סיפר האיש.

הספר משרטט תמונה מרשימה של שרון כדמות מעורבת, נוכחת, ערנית למתרחש, שהטביעה את חותמה על כל אחת מאבני הדרך של המדינה הזאת: ממלחמת 48', דרך פעולות התגמול, מלחמת סיני, מלחמת יום כיפור, עליית הליכוד לשלטון ב־1977, סברה ושתילה ועד לאינתיפאדה השנייה, ההתנתקות והתמוטטותו הטרגית משבץ ב־4 בינואר 2006.

למעט שמעון פרס, אין היום בזירה הציבורית בישראל אישיות בקליבר של אריאל שרון. רק כדי ללמוד על חותמו הייחודי, ההשפעות, התוצאות וההשלכות ארוכות הטווח על ההיסטוריה של המדינה, רצוי ומומלץ לקרוא את "אריק – חייו של אריאל שרון".