ארז ביטון יושב מולי בבית קפה אופנתי בתל אביב. לכאורה, בלי יותר מדי דאגות בחיים. למרות נכותו, הוא בנה את עצמו במו שיריו וספריו, יש לו אישה אוהבת, ילדים מוצלחים, ברשותו תואר דוקטור לשם כבוד, זכייה בפרס ישראל לספרות ושירה עברית, ומשימה משמעותית שקיבל לאחרונה משר החינוך. רק שהמשורר לא עבד כל השנים עבור עצמו. הוא כתב וחיבר וניסה לפרוץ חומות גם בשביל מי שנדחק מסיר הבשר, שלא היה במרכז, שסבל מקיפוח ואפליה. העבר הולך איתו יד ביד גם היום, בגיל 73, מלווה בתסכול מצטבר. אבל ביטון הוא אדם מפויס. אחרי שסוף־סוף זכה להכרת הממסד, הוא לא מתכוון לשחרר את השד העדתי. מבחינתו, הוא בא לתקן את מה שהיה מקולקל.   

 
התיקון מתחיל בוועדה לבחינת התכנים המזרחיים בחומר הלימוד שבראשה הוא עומד. המטרה היא העצמת ההיסטוריה של יהדות המזרח וספרד דרך החינוך הפורמלי והלא פורמלי.  

 
ביטון מבהיר מראש שהוא לא מתכוון לפתוח בקריירה שנייה, בפוליטיקה. "ממש לא", הוא אומר, "אמרתי לנפתלי בנט שאני מקבל את המינוי כיו"ר הוועדה להעצמת תוכני יהדות המזרח, כי אני רואה בצעד הזה פריצת דרך. אני מוריד את הכובע בפניו, אני משתף איתו פעולה, אבל לא עם הדעות של המפלגה שלו".

נפתלי בנט. "אני רואה בצעד הזה פריצת דרך, ומשתף פעולה איתו, אך לא עם הדעות של המפלגה שלו. צילום: אבשלום ששוני

דיוני הוועדה שנפתחו לא מזמן הציפו מחדש את הזיכרונות. החברים דיברו והעוול רב השנים הונח על השולחן. "הייתה ישיבה של כמה יוצאי עדות המזרח", אומר ביטון. "הסופר חיים סבתו דיבר על העלבון שסבא שלו ספג עוד במצרים. היו שם מאור זגורי, אתי אנקרי, הייתה התרגשות עצומה".

אבל ביטון לא מתכוון לעסוק בנוסטלגיה. הוא בא לעבוד, לשנות את ההיסטוריה. "ממש עכשיו גיליתי שבאלג'יריה, במהלך מלחמת העולם השנייה, הייתה פעילות משמעותית של המחתרת היהודית", הוא אומר. "היא סייעה לכניסה של האמריקאים למלחמה, כי העבירה להם מידע סודי. הגיבור, יהודי אלג'יראי, כמעט לא מוזכר בהיסטוריה הישראלית. אדרוש שהאירוע הזה ייכנס לתוכנית הלימודים. גם פוגרומים שנעשו במרוקו שמסתירים אותם כאילו לא היו".

יש שיטענו כי בשיתוף הפעולה הזה אתה למעשה כבר חלק מהממסד. עברת צד. ההצבה שלך בעמדה הזו גם משרתת פוליטית את בנט.

"יש חסר בלימוד יהדות המזרח. זה הדיון כאן. כל השאר שולי. השאלה היא לא מהן הכוונות של בנט אלא אם המעשה נכון או לא. והתשובה היא כן. יש התעוררות מצד יוצאי המזרח, אבל העיתונות האשכנזית מתעלמת ממנה, עוסקת רק בעצם מינוי הוועדה".

האפליה המתקנת הזאת היא נושא מאוד רגיש. איך אתה פועל כדי לא לפגוע בצד השני? 

"בשבועיים־שלושה האחרונים הקמתי ועדה וועדות משנה שמטפלות בריכוז החומר הקיים במערכת החינוך בנושא יהדות המזרח, ההיסטוריה, הספרות, האמנויות. מאז יש אלי פניות של עשרות רבות של דמויות מרכזיות בחקר יהדות המזרח, רוצים להשתיל עמדות אידיאולוגיות. פנה אלי גם זאב רווח. ביקש להעלות שלושה מחזות קצרים של תיאטרון מקומי שהוא מקים בעשרה יישובים בפריפריה. 

"אני מסכים שישראל עולה על פסים של הכרה עצמית עמוקה. ככל שהמזרחים יכירו בזהות שלהם, כך תגבר ההזדהות שלהם עם מדינת ישראל. וכן, גם הכרת האשכנזים בשוויון בין האוכלוסיות. אני מצפה להפחתה באלימות המילולית. למשל הביטוי 'הפרענק הזה'. ואז בא אותו אדם ואומר 'מנשקי קמעות', 'עובדי אלילים'. גם אצל אשכנזים יש אלימות מילולית. היא כביכול גבוהה ומתוחכמת, אבל פוגעת יותר. אני חושב שהספרדים הם אנשים אנושיים, בעלי כבוד, ומציעים התנהגות יותר משפחתית, יותר אצילה. יכול להיות שלדור הצעיר נשבר. הדור של הורי היה אציל".

לדור הצעיר באמת נמאס?

"אני מניח. החברה הישראלית משדרת קוצר רוח, אלימות. דווקא בפריפריה מקבלים את האחר. לכן אני רואה בהחלטה של בנט, שהוא אשכנזי, משהו פנטסטי. לרכז את כל חומר הלימוד, לזהות חוסר בתוכן המזרחי, זה דבר חיובי מאין כמותו.

"הצפון אפריקאים הגיעו לנגב בלי אידיאולוגיות גדולות. הם אלה שיישבו את הנגב לפי החזון של בן־גוריון. נולדנו עם מודעות גבוהה לעוול. אבא שלי מת בשיברון לב מבלי לדעת שנעשה לו עוול. אני זה שנשא את העוול. אבא שלי היה כחול עיניים ובהיר עור ואחרי שנים של עבודה בשמש נעשה כהה. הוא היה מפשיל את השרוול ומוכיח שהנה, מהמרפק ומעלה הוא בהיר".

אתה מבין שנוצר פילוג בעם בשל המהלכים האלה של הממשלה?

"ההגמוניה לא יכולה להיות כל הזמן אצל האשכנזים. לא ייתכן שאין ביטוי למשוררים מצוינים אחרים, לא אלה שכל החיים שלהם היו בקרן קיימת־דיזנגוף. מתוך התכחשות עמוקה לזהות הפנימית, הם ויתרו על האבות הרוחניים שלהם במזרח אירופה. הם כביכול יצרו את עצמם מחדש לאיזושהי זהות אוניברסלית. אתה לא יכול להיות כזה. כשאתה כורת את הענף שבאת ממנו, אתה כורת את עצמך".

הם דווקא גאים בשורשיהם. מדגישים שוב ושוב את מה שעברו המשפחות שלהם בשואה.

"אני מכבד את אלה שכותבים על השואה, אני בז לאלה שמחקו את העבר וכביכול יצרו זהות נקייה ודורשים גם מאיתנו זהות נקייה. תראי את הצעירים של פסטיבל תל אביב לשירה. הם כלומניקים. אין להם מה להציע. אני בטוח שיש עוד כאלה שאומרים שארז ביטון הוא פולקלור, אבל מזמינים אותי לאירועים בכל העולם. צרי האופקים נמצאים פה".

ביטון זיהה את צרות האופקים הזאת מזמן. אפשר, למשל, לחזור לתחילת שנות ה־80, אל הסדרה "עמוד האש". ועדת ביטון כבר החליטה להוסיף לסדרה שעוסקת בתולדות הציונות שלושה פרקים, שיעסקו ביהדות המזרח ובתרומתה לייסוד מדינת ישראל.

יש לך רומן ארוך עם הסדרה "עמוד האש".

"טענתי עוד לפני 35 שנים שהסדרה לוקה בחסר. חשבתי שהיא לא נותנת ביטוי לעדות המזרח. הלכתי עם אנשים נוספים לבג"ץ וביקשנו לעצור את ההקרנה עד לתיקון המצב. בג"ץ דחה אותנו, והסדרה הוקרנה, עם תחושה של התעלמות מיהדות המזרח. פניתי עכשיו לשר וביקשתי לחדש את 'עמוד האש' ולתת ביטוי ליהדות המזרח, לתרומה של דמויות כמו יהודה ביבאס ויהודה אלקלעי שנזרקו הצדה".

מלחמת השחרור

ביטון נולד בשנת 1942 באלג'יריה להורים ילידי מרוקו. בגיל 6 עלתה משפחתו לישראל. הם שוכנו במעברה ברעננה ומשם עברו ללוד. בגיל 11 הוא התעוור מרימון יד שמצא והתפוצץ וידו נקטעה. הוא עבר לבית חינוך עיוורים בירושלים, סיים בגרות, למד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ולמד לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית בבר אילן. הוא בעל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון.

ביטון הוא חלוץ. פורץ דרך. מהמזרחים הראשונים שהשמיעו קול בתרבות הישראלית. ניסה לעבור אין ספור חומות כדי שיקשיבו לו. מלחמה של 50 שנה.

אתה זוכר את השיר "הספרדי" הראשון?

"כתבתי את שיר המחאה הראשון שלי בגיל 23. פרסמתי בעיתון 'הארץ' את 'רוח תזזית'. אבל השיר לא הכיל אלמנטים זהותיים מובהקים של ההוויה המזרחית. זה היה שיר מחאה, 'אתם שהטלתם אותנו בערישות/ אתם שטלטלתם אותנו בכל ההריסות/ אך זאת עשו עמנו לפחות/ עזבו אותנו לאנחות'. אחרי שש שנים, בעקבות העיסוק בעבודה סוציאלית באשקלון עם אוכלוסייה במצוקה, עם אוכלוסיית הגירה, וגם באווירת הפנתרים השחורים, התחלתי לכתוב בזהות יותר ברורה, מרוקאית. הרגשתי צורך מצד אחד לתת לגיטימציה ליסודות המקוריים של הדור של הורי, המרוקאים, ומצד שני רצון לבטא את המשבר של העלייה של שנות ה־50 הראשונות. עשיתי את זה בלי פחד. התחילו לבצבץ שירים כמו 'חתונה מרוקאית', 'זוהרה אלפסיה', 'אמי משדלת ציפור' ושירים של צער וכאב בנושא ההגירה. שירים כמו 'חצי בית בארץ ישראל' כמו 'בשעה של שקיעה בארץ ישראל'. זה היה ביטוי למשבר של דור ההורים. עבורי זה היה תהליך משחרר, בונה".

איפה היית עד אז?

"חלק מכור ההיתוך. דחיית כל אלמנט שמזוהה עם הדור של הורי. הייתי חלק מהדעה שהם באים מדיכוי, מחוסר, ממצב שלא רלוונטי למציאות הישראלית. חוסר ההכרה שלי באור החיובי של מה שהורי ייצגו השאיר אותי כל השנים בנחיתות. בתחושת ויתור. התרוצצו בי שתי שפות, כמו שני תאומים, כמו שני יסודות זרים: הערבית המרוקאית, שפת האם, ועברית שהייתה לי שפת יומיום".

יורם קניוק. "גם אני רציתי להגיד שימות קניוק, כי הוא לעג לי". צילום: נתן זהבי

איך השירים התקבלו?

"העיתונים דווקא פרסמו את השירים באהדה. למשל 'זוהרה אלפסיה' ב'מעריב'. קיבלתי תגובות נסערות מצעירים מזרחים. הם דיברו על התרוממות רוח, שהנה קם קול שהיה חסום עד אז. במשך השנים חלק ממבקרי הספרות ראו בהם שירים לוקאליים, שירי הווי, קראו לי משורר פולקלור. אבל אני מתפלא על הכוח שהיה בי להמשיך ולהתבטא. לאורך השנים מבקרי הספרות העברית גרמו לי לשתוק, זה כמעט היה שיתוק".

איך זה קרה?

"אחרי 'ספר הנענע' שיצא ב־1979, עשר שנים לא הוצאתי ספר. בעקבות הספר 'ציפור בין יבשות', מ־1989 עד 2009 לא הוצאתי ספר. הרגשתי מודר, כמעט דחוי. המשכתי לכתוב שירים ביני לבין עצמי. במקביל צמחו דורות נוספים של משוררים, שגם הם התקבלו על תנאי. למשל סמי שלום שטרית שעזב את 'הארץ' במחאה על תחושת הדחייה. למשל אלמוג בהר שספג ביקורת. אבל הנוכחות שלהם ושל משוררים רבים אחרים, כמו אמירה הס, העניקה לי כוח להמשיך. אומנם אני נותן ביטוי להוויה מזרחית, אבל ביסוד אני משורר לכל דבר. כתבתי גם שירים אישיים, על העיוורון, על הנכות, על אהבה. בשנים האחרונות, במיוחד אחרי צאת הספר 'נופים חבושי עיניים', שעוסק כולו בחוויית העיוורון, והספר שיצא לפני כמה חודשים, 'בית הפסנתרים', חל מהפך בעמדת הביקורת הספרותית כלפי. רבים שהדירו אותי נעשו ידידותיים. אבל הם אמרו לי 'אנחנו יכולים להזדהות עם העיוורון, אבל לא עם השירים האתניים, המחאתיים, בנושא העלייה מצפון אפריקה'".

משורר שלא כותב ולא מפרסם הוא למעשה חי־מת.

"זו הגדרה מדויקת למה שהרגשתי באותה תקופה. לא לכתוב או לא לפרסם את ההתרחשות הרגשית שלך זה סוג של מוות. אתה מרגיש פגום, מיותר".

איך התנהלת במציאות הזו?
"ניסיתי לפצות את עצמי על התחושה הקשה דרך הקמת כתב עת ספרותי שנקרא 'אפיריון'. זה התחיל ב־1982. הפקנו אותו יותר מ־30 שנה, עד 2014. באמצעותו ניסיתי לתת ביטוי לאותם יוצרים מעדות המזרח. אמרתי שלא ייתכן שמשורר טוב לא ימצא מקום לפרסם בו את יצירותיו. הגיעו אלינו הרבה כותבים שהרגישו שדוחים אותם. אבל אימצתי עמדה שכתב העת הוא פלורליסטי, יש בו מקום לא רק לעדות המזרח. המשכתי במקביל גם לכתוב. הרגשתי צורך לחזור ולהוציא ספרים, והנה לאחרונה, תוך שש שנים, יצאו שלושה. אני מאמין ש'בית הפסנתרים' יזכה לתהודה רחבה. כולו יצירה אמנותית מגובשת שנותנת ביטוי עז להוויה אישית פנימית".

ארז ביטון מקבל את פרס ישראל. צילום: פלאש 90

אמרת שהתחברו לנכות שלך ולא למזרחיות. 

"בשירי העיוורון שלי יש יסוד חזק של משל, דוגמה לקשר בין בני אדם בכלל. כמו בשיר 'שמחת עיניך', על יחסים בין עיוור לאישה נאה, שדרך עיניה הוא מרגיש את יפי העולם. זה המצב העמוק ביותר ביחסים בין בני אדם, מה שאנחנו קוראים לו אמפתיה. כשאין הכרה במשמעות של האחר, נוצר נתק, יש שנאה, יש ניכור. בכל שיר שלי על העיוורון יש יסוד כלל עולמי. יש כאלה שקל להם להזדהות עם הנכות שלי, כי זה משאיר אותם מעלי. זה פחות מפחיד מול שירה אתנית עם יסוד של האשמה".

איך היו מתייחסים אליך אם לא היית עיוור?

"השאלה היא אם לא הייתי עיוור, האם הייתי נעשה משורר? אני לא יכול לדעת. מה שברור לי שאם הייתי נשאר בלוד עם משפחתי, משפחת עולים, כשאבא כל היום בחומר ובלבנים ואמא מכינה מאכלים במטבח, לא הייתי נעשה משורר אלא קבצן בפוטנציה. אחד שמושיט את היד לעולם כדי לקבל ולא לתת. וגם לא הייתי משכיל, לא הייתי גומר בית ספר יסודי. המעבר לבית חינוך עיוורים בירושלים הציל אותי. שם מצאתי ביטוי לסקרנות שלי, ללהט להכיר את העולם. 

"הדרך שבה נפצעתי, אגב, מוכיחה זאת. יום אחד לא הלכתי לבית הספר. למעשה הייתי ילד שהיה בורח כל הזמן מבית הספר. ככה נפצעתי מהרימון. אז גם בשלה בי העמדה לעזור ולא רק לקבל. כך סיימתי תיכון, אוניברסיטה ובגיל 23 עזבתי את ירושלים, שהייתה עבורי בסיס רגשי עמוק, ועברתי לאשקלון. לדעתי העיוורון הגן עלי שלא יתייחסו אלי כאל מזרחי. בבית ספר לעבודה סוציאלית הייתי המזרחי היחיד. במאסטר בפסיכולוגיה הייתי המזרחי היחיד".

בסופו של דבר הצלחת, אפשר לעשות את זה.

"יהיו כאלה שיאמרו 'אתה הצטיינת, לכן נתנו לך להתקדם באקדמיה'. זה נכון באופן חלקי. יש דברים שאני פגוע מהם ועד היום קשה לי לבטא אותם. עמדתי לקבל אישור לערוך עבודה אקדמית בארצות הברית. באוניברסיטת קולומביה היה ד"ר עיוור, שחור, שחיכה רק לי. ברגע האחרון זה נמנע ממני ועד היום אני לא יודע למה. נראה לי שהיו אנשים עם קשרים שהקדימו אותי. הם לא כמוני, בחור עיוור, בלי קשרים, בלי כלום. אני לא בטוח שזה היחס למזרחי ולעיוור, זה פשוט מאבק בג'ונגל של החברה. חברים שלמדו איתי בכיתה הגיעו להיות פרופסורים, היו מפקחים שלי באשקלון. אמרתי לעצמי, 'מה, אתם יותר טובים ממני?'. הכניסו לנו לראש שאנחנו יכולים להצליח רק אם נהיה מבריקים. זה לא נכון, אתה יכול להתקדם גם באמצעות קשרים".

אבל נראה שלמדת את המשחק.

"לא למדתי, או שלקח לי זמן ללמוד. ראיתי את ילדי בצבא. עצרו את הקידום שלהם כי בחרו בבעלי קשרים על פניהם. את הביטחון העצמי אתה בונה לאט־לאט. קיבלתי המון מהנישואים לאשתי וכשהגיעו הילדים זו שמחה, תחושת התרחבות עצמית. ילדים מחזקים את הקיום שלך, כמו השירה".

הפסטיבל האשכנזי

ביטון, כצפוי, מחזק את הדור שהולך בעקבותיו, שגם הוא לא זוכה להכרה מלאה ולאמפתיה מקצועית מהממסד התרבותי. מיותר לציין שהוא מאוהדי קבוצת "ערס פואטיקה", שמארגנת ערבי הקראת שירים, "הגל המזרחי החדש של השירה העברית", ושל רועי חסן. 

"לדעתי חסן משורר מצוין", מפרגן ביטון. "אנשים שופטים אותו מתוך פחד. משוררי 'ערס פואטיקה' באים להציע אהבה. הם צועקים 'תשמעו אותנו. אנחנו לא רצים לברלין לאכול מילקי'. אני חייב להיות פרשן, כי אני לא במצוקה כלכלית. עבדתי בפרך כדי להגיע למצב שלי היום. בני לומד משפטים, בתי פסיכולוגית, אבל אני רגיש לקולות של רועי ואחרים שצועקים מצוקה וכותבים שירים יוצאים מגדר הרגיל. חסן אמר 'לא התאבלתי על קניוק, שרפתי את הספרים של נתן זך'. אמרתי לו 'אתה מבטא משהו שנדם בי שנים רבות כי גם אני רציתי להגיד שימות יורם קניוק, כי הוא לעג לי ולשירתי ב'מעריב'. הוא היה דמות מרכזית בתרבות העברית, אז לא יכולתי לפתוח את הפה. מישהו אמר לי שבגלל זה משוררים עורכים פסטיבל שירה בתל אביב על טהרת האשכנזיות ומקללים את רועי חסן. מה אתם מתלוננים עליו? הוא מתריס נגד מצוקה קיימת".

פחד מפוליטיקאים

דומה שמעולם לא התרחש מפגש כל כך עוצמתי בין התרבות והפוליטיקה שלנו כמו זה שאנחנו חווים לאחרונה. הממשלה החדשה, באמצעות שר החינוך בנט ושרת התרבות מירי רגב, טורפת את הספרים, השירים, המענקים, מזעזעת את מערכת החינוך ואת התרבות הישראלית. ביטון לא מוכן להתייחס למהלכים של רגב, אין לו קשר למשרד התרבות. 

עם זאת, מבהיר המשורר כי הוצאת הספר "גדר חיה" מתוכנית הלימודים "אינה הולמת את דעותי". ביטון מודה כי המציאות הפוליטית בשנים האחרונות משפיעה על הכתיבה. "משוררים וסופרים פוחדים מהפוליטיקאים", הוא טוען. "אני מזהה, אצלי ואצל אחרים, רצון להכיר בצורך היהודי בטריטוריה. כל מי שטוען נגד, מסכן את הצורך הקיומי הזה. אותו דבר אצל הפלסטינים. במיוחד כשמתחיל תהליך הפוך - סוריה מתפרקת, הזהות הערבית מתפרקת. 

"לפעמים זה נראה מוזר: אתה כותב מעצמך על כך שאתה בן חלוף, מול המציאות של העם כולו, של הארץ שעולה בסכינים. ואתה לא יודע איך להגיב. קל לתפוס עמדה כמו השמאלנים שצועקים 'ביבי, ביבי', אבל אתה לא יכול להתכחש לכך שילדים נרצחים. הכאב שלי הוא על הילד הערבי ועל הילד היהודי. החיים שלי יותר מסובכים כי אני מכיל את שניהם. הייתי בשוודיה ואמרתי להם 'החיים שלכם יותר קלים. אתם כותבים על הנוף, אנחנו בתוך רעש מפחיד".

גם הערבים כאן מקופחים. אין שותפות גורל בינם לבין המזרחים?

"במשך שנים תיאמתי ערבי קריאה עם משוררים ערבים. הייתי הראשון שפגש משוררים פלסטינים, בשנת 1993. היו לי חברים קרובים שהופעתי איתם בבתי ספר במרכז הארץ. קיימנו עשרות מפגשים עם משוררים וסופרים ערבים במדריד, באיטליה, והיינו משוכנעים שהקשר יניב תרומה לתהליך השלום. ב־1994, בכנס כלכלי במרוקו, הייתה אופוריה. תחושה שהשלום הוא דבר בלתי הפיך. הבן שלי היה אז בן 10 וחשבתי שהוא כבר לא יהיה בצבא. ב־2000, עם הפיצוץ בין אהוד ברק ויאסר ערפאת, החלה נסיגה. הכל קרה הפוך. המתח בין הצדדים יצר שבר בין הסופרים והמשוררים".