ימי הצאן היו ימים מעצבים עבור כל מי שזכה להיות רועה ונוקד בימי נעוריו. לבי לבי לאלה שהמשיכו בעבודה הקשה והמייגעת הזאת עד לבגרות וזקנה. אספר על יום עבודה אחד בדיר הצאן ובמרעה לאלה שלא ראו או לא רעו עדר צאן מימיהם. הסיפור אולי יעורר בהם תימהון. לא כן באלה שזכו ורעו את צאנם והדברים ידועים וזכורים להם בגעגועים אין קץ.

קמנו בשעה שלוש וחצי בבוקר, בקור הלבנוני של אצבע הגליל והתייצבנו בדיר בשעה ארבע, עטופים בכל מה שיכולנו ללבוש. מעל הגטקעס מכנסיים מטולאים, שתי חולצות ושני סוודרים ומעיל עליון נודף ריח צאן. היה מי שלבש את בגדי העבודה על פיג'מת הפלנל החמה, כדי לשמור על חום המיטה וזכה לבדיחות אין ספור על חשבונו. נעלנו מגפיים, שבתוכם חותלות וגיליונות עיתונים מקומטים לחימום. פיזרנו תערובת במחלובים ופתחנו את הדלתות לכבשים החולבות, הרטובות מגשם, שהתנפלו על המחלובים, נכלאו בהם והיו מוכנות לחליבה. התיישבנו על ספסלים קטנטנים, בנים ובנות ושלחנו ידיים קפואות, שהחלו להתחמם במגעם עם העטינים המלאים. בדרך אל העטינים עברו הידיים תחת מפלי צואה חלקה לחה ומצחינה, חלקה מגובשת סביב גדילי הצמר המשתלשלים. החליבה ארכה בין שעה לשעתיים. חייבים לגמור עד עלות השחר כדי לנצל כל שעת אור למרעה בשדה. הדיר וחדר החליבה שבתוכו פרוצים לרוח, ואנחנו מנסים לשיר ולהתבדח מפני הצינה והריחות ("כלום לא יפחידנו!/ כלום לא יפחידנו!/ גשם, שלג, רוח סערה!"), מפהקים ונזכרים במיטה החמה ובבן הזוג שהותרנו בה ישן שנת ישרים. בגו כפוף ובראש מונח על צמר הכבשה הלח, הרהרנו לא פעם, מה בעצם הביא אותנו להחלטה לבחור את הענף הזה לדרך חיינו. לא כולנו היינו דירניקים מקצועיים, קבועים. כמה מהעובדים נשלחו לחליבה באי רצון על ידי סדרן העבודה, שנאלץ לספק לנו עובדים זמניים בעונות השיא. הם היו ממש אומללים. ניסינו להקל עליהם את החיים. להבין אותנו אף פעם לא הצליחו.

עם סיום חליבת הבוקר יצא הרועה התורן עם העדר שמנה קרוב לחמש מאות ראש ושהה עמו עד שעות הצהריים. שעות ארוכות, מייגעות ומשעממות. בחורף הגשם והברד לא מנעו ולא קיצרו את שעות המרעה, שמהן התפרנס העדר ופרנס אותנו. בקיץ השמש הלוהטת, שהלכה והתחממה לקראת הצהריים, הייתה קשה מנשוא. שדות המרעה היו מוקפים בשדות זרועים בגני ירק ובמטעים, שאליהם היינו אמורים למנוע את הצאן מלהיכנס ולהזיק. ואכן, היו כבשים עם אופי חבלני, כשם שהיו כבשים מקורבות לרועה. החבלניות ניסו למשוך אחריהן את העדר אל כל המקומות העסיסיים והאסורים. הכרנו אותן בשם וידענו לפקוח עין עליהן, כדי לא לגרום נזקים לשדות הקיבוץ והשכנים. אחת מהן, למשל, נקראה סנדרה ע"ש האישה שבגללה הגיע אחד הרועים מדרום אפריקה לארץ בגפו. לעומתן היו המשכוכיות, המשת"פיות של הרועים, שעזרו לנו למשוך את העדר למקומות הרצויים. תלינו פעמונים בצווארן של אלה גם אלה. העבודה הייתה קשה ותבעה התרוצצות מתמדת, שלא לדבר על הבנה בפסיכולוגיה של הכבשים, והתישה את הרועה הרטוב והרועד מקור בחורף, ולא פחות את זה הנוטף זיעה בחומו של יום קיץ. החלום של כל רועה היה שביום מן הימים, אולי בעוד מאה שנה, יהיה אפשר לצאת למרעה עם רדיו שאינו מחובר אל חוטי חשמל ולהפיג מעט את השעמום ואת הבדידות. עד שהגיעו הטרנזיסטורים נעלמו עדרי הצאן מן הקיבוצים.

בצהריים היו חילופי משמרות. הרועה המחליף רכב על הסוסה ויצא לחפש את הרועה הראשון ואת העדר. זה לא היה פשוט, אף על פי שהכיוון הכללי היה ידוע. אילו היה טלפון סלולרי, לא הייתה בעיה כלל, אבל עוד לפני שהגיע הדור הסלולרי נעלמו הכבשים והעדרים מן הנוף הקיבוצי. על אותה סוסה חזר הביתה הרועה שהוחלף והלך לנוח עד חליבת הערב. חליבת הערב התקיימה עם חשיכה, לאחר שהעדר ניצל את כל שעות האור למקסימום רעייה משביעה, דשנה ומניבת חלב. חליבת הערב התקיימה באותן שעות מעטות שהילדים היו אמורים לבלות את שעות החסד עם הוריהם. הדרך היחידה לראות את אבא הייתה להגיע אל הדיר ולשבת על האבוס בין ערימות החציר ומשם לצפות בו חולב ומתבדח עם חבריו. בחרנו בקפידה את שותפינו לענף הצאן, אחרת לא היינו מחזיקים מעמד. קבוצת הרועים, שחלבה יחד וחלמה יחד בשנות ה־50, קשורה בקשרי ידידות עמוקים עד היום ועד מחר. כמה מחבריה אינם עוד בחיים, אך שייכותם לחבורת הדירניקים נמשכת ותימשך. שנים רבות אחרי החליבה האחרונה, כשכולם פרופסורים ואמנים נודעים, המשיכו הללו בתנועות חליבה באצבעותיהם במהלך השינה, למורת רוחן של בנות הזוג. כשהזדמן לנו לנסוע יחד, 30 או 40 שנה אחרי המרעה האחרון שלנו, היינו מתלהבים למראה עשבייה ירוקה בוואדי לצד הכביש ומרגישים ממש בפינו ובלשוננו את טעם הירק הלח והשופע הנלעס בהנאה גרגרנית בפי הכבשים דאז.

אחד מציוריו של מנשה קדישמןאחד מציוריו של מנשה קדישמן

עונות השנה גיוונו והעמיקו את הצורך בלמידת המקצוע של גידול צאן. להיות נוקד זה לא רק לרעות ולחלוב. בעונת ההמלטות היינו אומנם משאירים את המיועדות להמליט בבית אבל תמיד, כמעט יום־יום, היו כמה ממליטות חומקות מעינינו ויוצאות למרעה. כבשה או שתיים שהמליטו בשדה היו אומנם מחזה מרהיב אנושי ומחמם את הלב, אבל גם צרה צרורה. הממליטות עיכבו את העדר. אסור היה להשאירן בשדה מחשש לשועל או זאב טורף, ולאחר ההמלטה היה הרועה חייב לקחת על כתפו את הרך הנולד, שלא יכול היה לרוץ בעקבות העדר. אם התמזל מזלך, היו שתי המלטות בלבד והיית קושר רגליים קדמיות אל רגליים קדמיות ומניח אותן על כתפך הימנית. לפעמים היו יותר המלטות במרעה. הטלאים היו מלחכים את האוזן ואת הצדעיים ומרטיבים את הרועה עד לשד עצמותיו.

אין יפה בדיר מעונת ההמלטות. השיבה הביתה בערב עם עדר האמהות אל הדיר, שבחצרו חיכו מאות הטלאים והטליות, הייתה סימפוניה פסטורלית מרנינה. הפעיות הגרוניות של הכבשים הדוהרות אל עבר השער מתערבבות בפעיות הדקיקות של הטלאים, וכשאלה נכנסות לחצר, מתחילה כל כבשה לחפש את ולדה או את תאומיה, וכל טלה מתרוצץ לחפש את עטיני אמו. מקהלה שלא תישכח. שמחה אמיתית של מפגש חם, תרתי משמע, לאחר יום ארוך של פרידה, כשהקטנים רעבים וצמאים והאמהות מתמלאות על מנת להשביעם. היניקה המשולהבת והליחוך האמהי הם מראה הפורק מן הרועה את כל עייפותו באחת. אלא שלא כל טלה מצא את אמו ולא כל אם עטיניה מלאים ובריאים, ויש לטפל בכל טלה עזוב ובכל עטין נגוע ובכל רגל שבורה, והעבודה רבה.

בימות האביב והסתיו מלווה השיבה מן המרעה במחולות ובפעיות שמחה, המבטאות את ההנאה מרוחות הערב הקרירות, מן הבטן המלאה ומהמפגש בין הדורות. הביטוי "ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן" נכתב בלי ספק בידי אחד מאבותינו רועי הצאן. ומי מאבותינו אבות האומה לא היה רועה צאן. בני הצאן, שכבר גדלו ויודעים לקפץ ולרקד, מקפצים ומתפתלים באוויר תוך כדי פעיות שמחה, והשיבה הביתה אל מול רוחות הסתיו המנשבות בגליל, הופכת לחגיגת זמר ומחול, שחבל לך שאתה היחיד שצופה בה. היית רוצה שאשתך וילדיך יהיו שותפים לחוויה הזאת, ואתה מנסה להזמין ולזמן, ורק לעתים רחוקות זה מצליח.

עונת הגז הייתה חג של ממש. לעתים השתתף בה כל הקיבוץ. לפחות אותו קיבוץ שנבחר לעשות בו את הגז האזורי. זה היה גם מפגש רעים בין רועי הצאן מכל הסביבה, מפגש היכרות וזלילה, שכן בכל ערב, לאחר יום גז מפרך, היה נשחט טלה או שה (טלה בן שנה), והבשר הנצלה על גחלים היה מוציא מן החבורה ונספחיה שירי רועים ושירי הוללות ודברי לצון. גזזנו במגזזי יד, שכן המכונות החשמליות היו גם יקרות וגם לא התאימו לצמר הגזע האוואסי המלא קוצים. שרירי הידיים היו נכנסים למתח וכאב למשך חודש ימים, אף על פי שהגז האזורי המשותף היה מסתיים תוך שלושה–ארבעה ימים. הייתה התחרות גלויה מי גוזז יותר כבשים ביום. הקטע הקשה ביותר היה כפיתת רגליה של הכבשה והרמתה אל שולחן הגז. כל ילדי האזור באו להשתתף באירוע השנתי.

הייתה גם עונת ההרבעה, שבה ניסינו להשביח את העדר בעזרת אילים מארצות רחוקות. כך הצלחנו לשפר את הצמר בעזרת אילים מאנגליה, שחטפו נגיחות רצח מקרניהם של האילים האוואסיים המקומיים. אהבה חופשית לא הייתה כאן. התאמנו את האילים המושבחים לכבשים המניבות בשפע, והכל נעשה בחישוב מתוכנן ובהרבעה מוסדרת על ידי הרועים. והייתה עונת הטבילה, שנועדה לחסן מפני חיידקים וחרקים. העברתן של מאות כבשים, אחת אחת, בעל כורחן בבריכת הטבילה הייתה מאמץ פיזי שקשה לתארו. והיו טיפולי פדיקור וטיפולים רפואיים למיניהם, שהודחקו מזיכרונם של רוב הרועים. עדיף לזכור את הדברים הנעימים, כגון ההתקדמות במעלות ספר העדר הארצי, שהלהיבה אותנו לא פחות מהישגי נבחרת הכדורסל או הכדורגל.

"החבר שלי אמנון שמוש, בעלה של חנה אהובתו", ההקדשה של קדישמן"החבר שלי אמנון שמוש, בעלה של חנה אהובתו", ההקדשה של קדישמן

אנחנו בחרנו בענף הקשה הזה, שכולל חליבה בשעות לא רגילות, מרעה של שעות ארוכות בגשם בחורף ובשמש הלוהטת בקיץ, העמסת עשרות חבילות חציר כבדות, הובלת כדי חלב כבדים מן הבוץ הטובעני שבדיר ועד הכביש הראשי, גז, הרבעה, המלטות וכל השאר - בחרנו בכך מרצון ובהתלהבות.

הנוקדים האמיתיים (זה השם המדויק למגדלי צאן) היו נערים ונערות רומנטיים, אידיאליסטיים וחולמי חלומות. פרקי התנ"ך התנגנו בזיכרונם. החזקנו מעמד בזכות היחד המצומצם, שהתבצר כחלק מובדל מן היחד הגדול. כולם ידעו שהדירניקים הם עם מיוחד, לא רק בגלל הריח שהם נושאים איתם בכל מקום אלא גם בגלל המנטליות המיוחדת שהביאה אותם לבחור בענף ולהתגאות בו, ליהנות הנאה צרופה מן המיוחד שבו, מן הקשיים, מן המגע עם הכבשים, שקשר אותנו ישירות עם אבות האומה ואבות האנושות, רועי הצאן מספר הספרים. נדבקנו זה לזה וזה לזו, כל אלה שראו את עצמם ממשיכים במישרין את רועי הצאן משיעורי התנ"ך: משה רבנו, דוד בן ישי, השולמית משיר השירים ודודה הרועה בשושנים, רחל הרועה את צאן לבן ועמוס הנביא אשר היה בנוקדים מתקוע ושאר החבר'ה הטובים. ראינו את עצמנו ממש ממשיכי דרכם, על אותן גבעות, בין אותם טרשים. לחברַי ולי, שהתחלנו את העבודה מכפר גלעדי ומאדמות חמרה, הייתה תחושה גם של ממשיכי דרכה של קבוצת הרועים מחמארה, אותה קבוצה מימי טרומפלדור, שבנתה יישוב רועים בסמוך לביתי היום. רעינו את הצאן שלנו ממש על אותן אדמות שהם רעו את צאנם, דור אחד לפנינו. התמזל מזלי ובאחד מימי המרעה על אותן אדמות, מצאתי בתוך הצמחייה המון שברי רעפים מתוצרת מרסיי, שהעידו על מקומם המדויק של צריפי המגורים של קבוצת הרועים. עד אז לא נודע זכר המקום. הצבנו סלע בזלת ונטענו עץ לציון החצר של קבוצת הרועים הראשונה בארץ ישראל המתחדשת, שנמחקה במאורעות תל חי.

על חבורת הרועים במעין ברוך כבר כתבתי פה ושם. הכבשים בעדר שלנו הזינו את סיפורַי הראשונים לילדים, שפורסמו תחילה ב"דבר לילדים" וזכו בעיטורים מקסימים פרי מכחולו של נחום גוטמן. הסיפורים הללו כונסו בספר הראשון שלי "קרחונים ופעמונים". הכבשים של מעיין ברוך זכו לתהילת עולם באמצעות ציוריו של מנשה קדישמן. בשנת 1950 הוא מרח צבע אדום על גבן של הכבשים החולבות וצבע כחול על צמר גבן של היבשות כדי לדעת מי נכנסת לחליבה ומקבלת תערובת ומי נשארת בחוץ לאכול חציר וללקק גושי מלח. אני סמוך ובטוח שגם אלה שלא ציירו ולא כתבו עליהן, לא ישכחו את אותן הכבשים ממעיין ברוך, שרעו על אדמות חמרה והעשירו את נעוריהם. תמו ימי הצאן. נותרו הזיכרונות.

ואם בזיכרונות עסקינן, עלי להוסיף ולהזכיר שני מצבים קיצוניים שהיו חלק ממרעה הצאן. האחד נקרא בפינו "נדידה". בשדותיהם של קיבוצים רחוקים, שלא היה להם עדר צאן, נותר שלף ובו שפע גרעינים לאחר הקציר. זה היה מכרה זהב לא מנוצל שרק פיהם של הכבשים יכול להגיע אליו. לחזור משטחים אלה כל ערב ממש בלתי אפשרי. היינו, אפוא, נודדים עם הצאן ומעבירים במשאית גדרות ומכלאות לסגור על הצאן בלילה וכן מכלאה קטנה לרועה, שנידון ללון בשדה על מיטת שדה תחת גג של אוהל רעוע. הרועה הנודד היה נשאר יומיים–שלושה בנדידה, מקבל אוכל חם פעם ביום, כשרוכב על סוסה מגיע אליו עם כלי אלומיניום שנקרא "קונפייטר" מלא אוכל חם. ואז מחליף אותו רועה אחר לשלושה־ארבעה ימים ולילות. כך למשך חודש ימים. ומעשה ברוכב, שהניח את הקונפייטר החם על גבה של הסוסה וכל דהירה שלה גרמה למרק החם והרותח להישפך על עורה יותר ויותר וכך טסה הסוסה, מנסה לברוח מעורה הלוהט ורוקנה לחלוטין את כלי האוכל, שנמצאו מושלכים באמצע הדרך. הנדידה אפשרה לקרוא הרבה הרבה ספרים. ולראות הרבה הרבה כוכבים.

הסיפור השני הנדיר, שהיה חלק מחיי הרועים, קרה בדרך כלל לרועים לא מנוסים. בשעות החום הנוראות של צהרי יולי–אוגוסט קרה שהכבשים היו מסתירות את ראשיהן מן השמש תחת המחסה היחיד בשטח והוא, גופן של הכבשים האחרות ראש תחת בטן. העדר היה הופך לגוש בלתי ניתן להזזה, כשכל הראשים של הכבשים פנימה ואחוריהן במעגל החיצוני, אליות דשנות מלאות שומן סביב סביב. רועה בלתי מנוסה, לאחר שלא הצליח להזיז את המעגל המהודק ממקומו, היה רץ הביתה לבקש עזרה. עדות זאבים רק חיכו לרגע הזה. היו תוקפות את העדר ואוכלות את האליות השמנות, מרוקנות אותן מן השומן ומשאירות אותן מדולדלות נוטפות וכואבות. הריח היה נורא. הכבשים ניצלו ולא נטרפו אבל להן ולרועים, הנדרשים לטפל בפצעיהן ולהבריאן, חיכו שבועות ארוכים של סבל הדדי.

ולסיום, זכורים לי קרבות קשים בין האילים שלנו, שיצאו למרעה, עם אילים מעדרים שרעו בסמוך. נגיחות הקרניים היו אימתניות, והסכנה ששני העדרים יתערבבו בעקבותן הייתה קרובה. למזלנו, את הכבשים שלנו היה אפשר להכיר ולהפריד על נקלה בזכות הצבע האדמדם של אדמות חמרה, שצבע את צמרן. קרבות אלה והתערבבות עדר בעדר, שההפרדה ביניהם דרשה מאמץ פיזי עילאי היו חמורים ביותר בתקופה הקצרה שבין העלייה לקרקע לבין סופה של מלחמת העצמאות. רעינו אז, כשמימיננו ומשמאלנו עדרים של ערבים מששת הכפרים שהקיפו אותנו. הכפרים כבר אינם, גם העדרים אינם. ורק רועי הצאן נותרו לזכור ולהזכיר, להעלות חיוך וגעגוע.

יורשה לי להקדיש מדור זה לשניים מראשוני הרועים בקיבוץ שלי, שאינם עמנו: נחמיה לבציון ובוקי שוורץ