"אני לא הכרתי את אנרי קוריאל, סיפורי מסות", ראובן מירן, נהר, 133 עמ'

העורך חושב שראובן מירן הוא חבר שלי, ולכן עלי להבהיר מיד, שכותב הספר לא היה ולא יהיה חבר שלי, כי אין לו זמן למחויבות תובענית כזאת. נכון לומר שהאיש מוכר לי ואני מעריכה את עשייתו בתחום הספרות והספרים. למירן, סופר, מתרגם ומו"ל, יש אג'נדה, והוא פועל למענה ככל יכולתו. הוא לא מתעשר מזה, אבל אני מניחה שיש לו סיפוק מה מאופן מאבקו למען השקפת עולם הומניסטית.
 

למדתי מהספר הזה, שהוא היה מהפכן צעיר בפריז של מאי 1968, ומתוך הכותרים שהוא מוציא לאור, ומדפי הספר העקבי שלפנינו, אפשר להסיק שהאיש, יליד כפר סבא 1944, נותר מהפכן. הספר שלפנינו מכיל מפגשים אישיים עם מהפכנים נאמנים לעצמם, חיים ומתים. חלק מ"סיפורי המסות" החל כרשימות אימפרסיוניסטיות למוסף הספרות שערכתי ב"מעריב". אז הנה עוד גילוי נאות, שרק מחזק את הודעתי המוקדמת: אני מעריכה את פועלו. 
 

דומה שהספר “אני לא הכרתי את אנרי קוריאל", שפרקיו לוקטו משנות כתיבה רבות, אומר את הדבר הרלוונטי ביותר לרגע זה בחיי מדינת ישראל ועמיה. בקול מעודן וברור, מירן מבקש לקצר דרך שהתארכה עד סף תהום. רוח הספר נושבת אופטימיות ומרץ נעורים שלא כלה. בסיפורי מפגשיו עם נונקונפורמיסטים, “שהרחיקו עד קצה גבול מחשבתם ואמונתם בערכי הצדק, החירות, השוויון והאחווה (...) תוך שהם משלמים מחיר יקר כדי לשמור על חירות המחשבה", מירן מציג את הברירה היחידה הנותרת לאדם עצמאי ברוחו. ההתנגדות לגרסת השלטון הכרחית למי שחפץ לשפר כל מצב: כלכלי, חברתי או ביטחוני. 
 

האמירה הנובעת מפרקי הספר היא קריאה אחרונה ונואשת, אם גם מלאת תקווה, ללמוד מן העבר, מאלה שנאבקו. בתקופת האפרטהייד נפגש מירן בדרום אפריקה עם שני סופרים שהתנגדו למשטר. הם לחשו לו בקייפטאון שנלסון מנדלה אסור לא רחוק ממקום שבתם, ושאין להזכיר את שמו. בפריז נאבק לצד דניאל כהן בנדיקט. באותה פריז, מולדתו השנייה, הוא ביקש את קברו של בנז'מן פֶּרֶה. הוא יצא מבית הקברות בטיניול בלא שמצא את אבן המצבה של המשורר המהפכן חסר המנוחה. במקום זאת נותר בכיסו של הכותב ערמון בוהק, שנפל מעץ ביציאה מבית הקברות. 
 

הוא מעניק את חזית הבמה לדמויות שמאירות עליו, ובנגיעות פואטיות מעין הערמון מתגלה הסופר הרגיש באותו האור. הוא מצטט מדברי פרה, “לשירה אין מולדת משום שהיא נובעת ובאה מכל הזמנים ומכל המקומות...", ומספר על תזזית תנועת חייו כאילו הייתה היא עצמה שירה. נונקונפורמיסט מובהק היה פרה, ואת מיקום קברו סירב השומר להעניק למירן. “אתה קרוב משפחה?", שאל השומר בשער בטיניול. “כן, מבחינה רוחנית", השיב הישראלי, אבל הנוקשות הבירוקרטית לא התרככה.
 

מירן מספר כי צם במשך שבועות כדי לרכוש כרטיס להופעת ז'ורז' ברסנס. הוא ביקר בחדר ההלבשה של ז'אק ברל, שאותו לא זכה לראות בחייו, והתעניין במידת נעליו ובגובהו של הזמר. הוא גילה מהפכנית צרפתייה בתחנת מטרו הקרויה בשמה, לואיז מישל. הוא כותב על מפגש רעים ביום השנה להירצחו של אנרי קוריאל, מהפכן יהודי מצרי שהתגורר בפריז ונרצח שם. בין השאר, פעל קוריאל למען דיאלוג ישראלי–פלסטיני, וכבר ב–1947 האמין בקיומן של שתי אומות זו לצד זו. 
 

מירן חושף למען הקוראים דמות של גבר שרדף את השלום, עד כי גוף שלטוני כלשהו זיהה איום ושלח לביתו מתנקשים. מדמות קוריאל עולה ההתמדה העיקשת במאבק למען מטרה ראויה, וממעגל החברים הנאספים מול הבית ברחוב רולן שברובע הלטיני, עולה רֵעות עצובה של מי שיודעים שלא קלה היא הדרך.

מסע האינטלקטואל

לא מקרה הוא שספר המסות של אורי הולנדר יצא לאור בהוצאת נהר. הגותו מתאימה לבית הזה, שחלונותיו פתוחים לעולם התרבותי הגדול. הולנדר (יליד 1979), משורר ומסאי, החל לכתוב במוספי הספרות בעודו תלמיד תיכון. הוא צעיר נדיר, בעל ידע תרבותי עצום ומרחב מחשבה מקורי, מקיף ומעמיק. רשימותיו לא יזמינו קהל רחב, בהיותן משופעות בהקשרים עיוניים, ספרותיים ואמנותיים, לא בהכרח פופולריים. מי שיטרח להיכנס אל היכלי ההתרשמות של הכותב הזה, הראוי לשבת אל שולחן אחד עם יורם ברונובסקי המנוח, ייצא נשכר כאילו טייל בחברת מדריך נאור, שמבטו הקורא ומתבונן מצית השראה.
 

הולנדר מטייל בפריז, בתל אביב, בפירנצה ובוונציה. זהו מסע לא מובן מאליו של אינטלקטואל שופע מסקנות פואטיות ופילוסופיות, דרך מדף הספרים המפתיע שלו וההקשרים הנוצרים במחשבתו האקטיבית. הוא אינו נוסע סביל. הוא מטביע את חותם רוחו בנוף. רשימותיו מדגישות את ההבנה המוסרית, שכל יצירה מכילה את ההיסטוריה התרבותית ושפעתה, והיא מפעילה אינטראקציה עם נפש ההוגה המלאה על גדותיה. (“ציידי הפרפרים של מונמרטר", 74 עמ') 

כריכת הספר “ציידי הפרפרים של מונמרטר"כריכת הספר “ציידי הפרפרים של מונמרטר"

 

מקור השראה

“ברברי בגן", ספרו של זביגנייב הרברט, משורר ומסאי פולני (1924–1998), הוא אחד מהטקסטים שהולנדר מזכיר בספרו. עושר תובנות מרתקות מקופל ביומן המסע הזה אל יצירות ראשוניות של תרבות המערב. הולנדר פותח את ספרו בהליכה בעקבות הרברט אל קתדרלת נוטרה דאם בפריז. איש הרוח הפולני מתחיל את מסעו במערת לסקו בצרפת. יותר מ–15 אלף שנים ציפו ציורי הקיר לחשיפתם במלחמת העולם השנייה, והרברט המתבונן אינו פוסח על הקשרים דרמטיים מעין זה. הוא עצמו לחם במחתרת נגד הנאצים. אחרי המלחמה סירב למסור את יצירתו לידי השלטון הקומוניסטי. נסיעתו למערב אירופה ב–1958 הייתה הוכחה אסתטית לכך שהרעב האינטלקטואלי גובר גם על מסך ברזל. (מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד, כרמל, 2004, 246 עמ')

כריכת הספר "ברברי בגן"כריכת הספר "ברברי בגן"