גם כשהמשוררת והסופרת עטורת הפרסים נורית זרחי מסגירה את גילה - 74 - היא עושה זאת תוך כדי צחקוק שובב, כזה שמזכיר את האחיין הקטן שלי. האישה שכתבה 100 ספרי ילדים ועוד רבים למבוגרים מוציאה בימים אלו שני ספרים חדשים: "צ'יינה", ספר הילדים ה־100 בדיוק שלה, ו"בלוע", ספר סיפורים קצרים למבוגרים בעלי אופי אוטוביוגרפי. "בלוע", אגב, הוא הספר הראשון שיוצא בסדרת "נוודים" של הוצאת אפיק, המאופיינת בספרים קטנים שנכנסים לכיס או לתרמיל. אל רשימת הפרסים המכובדת שמעטרת את פועלה הרב של זרחי – הכוללת את פרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס דבורה עומר ופרס ראש הממשלה - הצטרף החודש גם פרס מפעל חיים על תרומתה לספרות ילדים מהמרכז הישראלי לחדשנות בחינוך.

אפשר להתפרנס מכתיבה?
“ממש, אבל ממש לא. עבדתי כמורה בלוינסקי משהו כמו 16 שנה, ואז הרציתי ברחבי הארץ במסגרת אמנות לעם. אין אוניברסיטה בארץ שלא לימדתי בה, אבל כמו שידוע לך, מרצים זוטרים לא מקבלים פנסיה והטבות. אף פעם לא התפרנסתי מכתיבה. לאחרונה נאלצתי למכור את ביתי בתל אביב ועברתי לגבעתיים”.

מה דעתך על ביטול חוק הספרים?
“לעניות דעתי ביטול חוק הספרים על ידי שרת התרבות מירי רגב הוא טעות, היות והשוק כבר התחיל להתאושש מההלם ההתחלתי. מה שכן, רגב צודקת בעניין של הצורך לפתוח את הקליקה הספרותית המקובעת לקולות חדשים”.

עושה טעות. מירי רגב. צילום: אבשלום ששוניעושה טעות. מירי רגב. צילום: אבשלום ששוני

מה דעתך על הילולת שבוע הספר?
“הלוואי שזה יצליח, בשנה שעברה לא היה מי יודע מה”.

את אישה כנה, איך את מסתדרת עם משוא הפנים של אנשי הספרות?
“קשה לי מאוד עם זה. אני הולכת רק לאירועים ספרותיים שאני חייבת להיות בהם ומנסה להתרחק מהקליקה הספרותית. זה עולם קשה. קשה לי אפילו לדבר על זה. למרות שמבחינת ביקורת, העולם האיר לי פנים”.

זרחי, אחת היוצרות הפורות והמוערכות במדינתנו, לא נראית כמו מישהי שמסוגלת לקנא. אבל גם היא מתוודה על קנאת סופרים שמבעבעת בה למקרא יצירה טובה: “כשאני נתקלת במשהו טוב אני תמיד מקנאה. כשאני קוראת שורה מוצלחת או שיר מיוחד, אני מקנאה מצד אחד ושמחה מצד שני, שיש למה לשאוף”.

שם המשחק: הישרדות

אחד מספריה הידועים של זרחי הוא “ילדת חוץ”, שראה אור לראשונה בשנת 1978 ותיאר את חוויותיה מקיבוץ גבע, שם גדלה, ואליו עברה עם אמה מירושלים לאחר מות אביה.

“'ילדת חוץ' הוא לא סיפור אוטוביוגרפי במובן הזה שלא הייתי ילדת חוץ בקיבוץ גבע”, היא מפתיעה בגישתה, “להפך, הייתי מאוד מעורבת ולא סבלתי כמו שמתואר בסיפור, אבל הצגתי את זה כך, כי האוכלוסייה באמת הייתה אוכלוסייה קשה. מי שלא היה כמו כולם סבל מאוד. הייתה שאיפה לאחידות

גדולה מדי”.

ואיך ילדה עם נפש של אמן מסתדרת בתוך המשטר הזה?
“תתפלאי, אבל נהדר. אני למדתי את המשחק והשתלבתי יפה מאוד. גם דליה רביקוביץ אגב הגיעה מאותו הקיבוץ. מהרגע שהתייתמתי מאבי (הסופר ישראל זרחי - ר”ז), הבנתי שהחיים זה עסק מורכב. שבעצם הכל סובב סביב הישרדות”.

מאותו הכפר. דליה רביקוביץ. צילום: אמיר מאירימאותו הכפר. דליה רביקוביץ. צילום: אמיר מאירי

לא הציק לך האילוץ להתקרנף?
“לא היה לי מושג, לא אמרתי לעצמי מה אני מרגישה, לא הרגשתי מתקרנפת. הייתי מקובלת ואהודה על ידי הילדים בשכבתי ורק בדיעבד הבנתי כמה זה הציק לי. במיוחד כשאין לך ‘אני’, שאתה שייך לציבור והוא ממומן. היום אני מתבוננת על הכל בפרספקטיבה אחרת. זו הייתה חברה שוויונית, שזה רעיון שהוא מאוד קשה ליישום”.

זרחי עזבה את הקיבוץ בגיל 19, עם הגיעה לצבא. בהמשך נדדה בין אינספור ערים ברחבי הארץ, כשהיא צמאה לגיוון. בהיותה סטודנטית לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב הכירה את הפזמונאי יורם טהרלב וכעבור זמן קצר השניים נישאו. בטרם התגרשו, כעבור כ־13 שנים, הספיקו להוליד ולגדל שתי בנות. לשניים יש היום גם שישה נכדים משותפים. בהמשך התגרשה זרחי גם מבעלה השני.

את כישלונותיה בנישואים היא מייחסת ליתמות שלה מאב בגיל צעיר. על גברים בחיים שלה היום היא אומרת כי “זה לא לגילה”, אף שהיא מודה: “אני לא יכולה לומר שאני אישה חסרת ניסיון, היו כל מיני עניינים”.

תרבות של שאלה

עוד לפני שהיא מתחילה לעבוד על ספר חדש, נורית זרחי כבר יודעת מה זה הולך להיות ואיך זה ייראה. “אחרת זה לא יצא טוב”, היא מגלה, “צריך לייעד את היצירה לקהל מסוים. הכל נקבע על פי מה שדופק לך בראש”.

כתיבה לילדים זה עניין של לכתוב אבל לעשות לעצמך הנחות?
“ממש לא, זה מאוד קשה. זה לימוד שפה. לא יודעת כמה לבם של הילדים הולך אחרי ספרים היום”, היא אומרת בלי צער או נהי, “העולם השתנה - ספרות של רומנים התחלפה בצפייה בסדרות. אפשר להבין את זה; כולנו נורא עסוקים בחיים - כסף, ילדים ועבודה. קשה לחיות, זה מסובך. ואם יש זמן מוגבל לנפוש, אז טלוויזיה”.

את רואה את זה כאיום?
“אי אפשר להגיד דבר לזמן, הוא חזק. לי למשל אין פייסבוק, אין לי סבלנות לזה. אני יודעת שיש כאלה שחיים בפייסבוק, אולי כתוצאה של בדידות או השד יודע מה”.

עוד עשר־עשרים שנה יקראו עדיין?
“צריך לדאוג שמדינת ישראל תשרוד עוד 20 שנה. בעניין התרבות ושינוי מעמדה של הספרות - כל שינוי עלול לעורר חרדה גדולה. הקשר בין הפנים לחוץ הפך לטובת החוץ. רואים את זה בטלוויזיה הישראלית שאני סולדת ממנה. לעומת זאת, העולם פתוח הרבה יותר. את יכולה ליצור מגע יותר מהר. בעודנו מדברות ראיתי את 'המרוץ למיליון' וזה מרתק. נכון, אני יכולה למצוא עוד ספר הרפתקאות, אבל כשהכל כל כך נגיש וקל למה לטרוח?”.

ואת מתכווננת אל התקופה שאת חיה בה ומתאימה את כתיבתך לדור התזזיתי הזה, שרוצה הכל קצר ולעניין?
“ודאי, נגיד שאני כותבת משהו ומשתמשת במילה נתיב, אז אני שואלת את עצמי האם המילה דרך לא מתאימה יותר, טבעית יותר. במידה מסוימת התרבות שלנו, הכותבים, היא תרבות של שאלה”.

אז את בעצם אומרת שהולך ופוחת הדור?
“אני ממש לא אומרת את זה. אני, כאדם מבוגר, יש לי תרבות של שאלה. אנשים שחיים היום הם לא בהכרח בתרבות של שאלה, הם בתרבות של שהייה בים. לי חשוב למצוא איפה הביטוי הנכון של מה שאני רוצה לומר. חשובה לי הטבעיות שבה דברים נשמעים. אני לא חושבת שהולך ופוחת הדור, אבל זו בהחלט דילמה לאן העולם הולך. לא יודעת אם כולו יהיה דיגיטלי או לא, או שיקרה ההפך - חזרה לעולם של פעם, ומה יהיה עם כל התגברות הימין כתוצאה מאותו עולם חופשי”.

מוזר, את מחוברת לאקטואליה למרות שאני תמיד נוטה לחשוב שכותבים הם יצורים מעופפים.
“זה כי אני שומעת חדשות”.

ופעולות אקטיביות עשית פעם? ניסית לשנות, לצאת לרחובות?
“הלוואי שמישהו היה עושה משהו כדי שאוכל להצטרף. אבל אף הפגנה שהשתתפתי בה לא עזרה ולא שינתה דבר”.