פרופסור יובל אלבשן אינו עוצר לרגע. דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו מזגזג בין עולמות שונים. במקביל לפעילות אקדמית נמרצת, יש והוא עוטה עליו את גלימת הפרקליט השחורה ומתייצב לדיונים בבית המשפט. כפעיל חברתי הוא מנהל מאבקים ציבוריים דוגמת מאבק הקופאיות בסופר־פארם ב־2004, ואיכשהו, רק לו הפתרונים כיצד ומתי הוא מתפנה גם לעיסוק בכתיבה.

בספרו התשיעי, הרומן “חמישה", שהופיע בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ומגולל ניסיון שיגור דמיוני ראשון של חללית לנוגה, מערבב אלבשן בין תחומי עיסוקו. “הספר מתבסס על תרגיל שאני מעביר זה מכבר לתלמידים שלי", הוא מספר. “'דילמת החללית', אני קורא לו. כשכדור הארץ עומד להיחרב, ניתן להציל רק חמישה מבין נוסעי חללית המשוגרת לחלל. על תלמידי, איש־איש לפי שיקוליו, לבחור את החמישה, שבעיניהם מייצגים את הישראליוּת, ואותם הם בוחרים תוך כדי שכנוע הדדי".

את מי מבין 11 נוסעי החללית היית בוחר להציל?
“עם הזמן השתנה היחס שלי לדמויות שבספר. ביניהן המיליארדר רוברט צ'רלסטון, שלסוציאליסט כמוני היה דמות שמסמלת את כל הרע ומייצגת את מה שנהוג לכנות הון־שלטון. מה לעשות, במהלך הכתיבה התאהבתי בדמות הזאת, ולכן האיש הוא בין החמישה בספר שהיו אמורים להינצל. ולא רק הוא. במחשבה שנייה הייתי בוחר להציל את הרב הקשיש שבין נוסעי החללית, למרות שבדרך כלל רוצים להציל את הצעירים מתוך מחשבה על העתיד. זאת טעות".

מביא לידי ביטוי את הרהב הישראלי ותרבות החאפ-לאפ". "חמישה". צילום: יח"צ"מביא לידי ביטוי את הרהב הישראלי ותרבות החאפ-לאפ". "חמישה". צילום: יח"צ"

מדוע?
“כי מלכתחילה זאת הייתה טעות להשתית את המדינה על צעירים, טעות שאת פירות הבאושים שלה אנחנו אוכלים כיום. בחברה המערבית יותר מדי מהר התפטרנו מהמבוגרים וחשנו לקדש את שלטון היפה, הנוצץ והרהוט, עם דמויות כמו ברק אובמה, דיוויד קמרון ובנימין נתניהו ולא כמו הצ'רצ'ילים של פעם. כיום נראה לי שהעולם זקוק למבוגרים בעלי ניסיון, ואותם הייתי מעלה לבסוף לחללית".

שמות נוסעי החללית שלך הם ייצוגיים, אפילו סטריאוטיפיים. לדוגמה גיל הראל, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר. מה עומד למשל מאחורי השם של דמותה של הנוסעת הצעירה בחללית, נגה לוין־אפשטיין, גאונה בת 17?
“אין פה מקריות. אני בא ממשפחת לוין־אפשטיין, הבעלים בעבר של הוצאת ספרים ובית דפוס. אם קראתי למדען החלל הראשי פרושנסקי, זה היה שם המשפחה שלנו לפני שאבי שינה לאלבשן במצוות בן־גוריון. כשאני כותב ספר, כדי שאוכל לדמיין את הדמויות, אני מעניק להן שמות שמוכרים לי. כך קראתי לפרופסור בעל ההמצאה שהניעה את המסע לנוגה עידן שיר, כשם בן אחותי".

אנחנו משוחחים על הדילמה שביסוד הספר ועל שמות הדמויות שבו, אבל ברור שבמרכזו עומד הרהב הישראלי, “השוויץ", כפי שאנחנו קוראים לו. אם לא כן, אין להעלות על הדעת שמכל המעצמות עתירות הממון בעולם, דווקא ישראל הקטנה מקבלת על עצמה את המשימה היומרנית לשגר את החללית המאוישת הראשונה לנוגה.

אלבשן נע בשיחתנו בין ספרו הבדיוני לבין המתרחש במציאות. “אין לי בעיה עם דברים מגלומניים כמו שיגור החללית", הוא אומר. “יותר מלחיץ אותי השיתוק שאוחז את המדינה הזאת. כלומר, זה יותר מ־20 שנה אנחנו חיים בשיתוק מנהיגותי וציבורי מוחלט. הדברים לא זזים. הכל נעשה מבחוץ, ואנחנו מגיבים, לא יוזמים. כך בענייני השלום, כך בענייני הצדק החברתי ועוד. אי אפשר ליזום בלי לקחת סיכונים. בשביל לקחת סיכונים צריך אומץ לעמוד בפני הציבור, כי הצלחה לא מובטחת מראש.

“מרגיזה אותי לא רק המגלומניות, אלא גם הפיתוי לעשות דברים שאין בהם צורך בעיקר בשביל יחסי ציבור, שהם כביכול בבחינת חזות הכל", מוסיף אלבשן. “כך אם כבר נעשות רפורמות, לא רק שהן מבוצעות לא נכון, אלא שהן נעשות קודם כל עם הפנים אל התדמית, דבר שבסופו של דבר משלמים עליו מחיר".

בספר בא לידי ביטוי לא רק הרהב הישראלי, אלא גם תרבות החאפ־לאפ. בוחרים נוסעים למסע ההיסטורי ואין בודקים בציציותיהם עד הסוף. כך למשל, כדי לעשות רושם טוב על העולם, פונים אל הרשות הפלסטינית ומציעים לה שתשלח לחללית נציג מטעמה. זאת משגרת את הרופא ד"ר אבראהים עבד אל־סאלם. הדבר מטריף את יונתן צור, כתב הטלוויזיה, שאגב סיקור שיגורה של החללית מגלה שמאחורי השם נוטף השלום של הרופא הערבי מסתתר ד"ר חאלידי, הרופא הפלסטיני שהיה מעורב בפיגוע שבו נספתה בתו התינוקת.

הפגנת קלדניות בתי המשפט בתל אביב, 2009. צילום: חן גליליהפגנת קלדניות בתי המשפט בתל אביב, 2009. צילום: חן גלילי

“גם אם בדקו וגילו שהוא טרוריסט לשעבר, זה לא הזיז לאף אחד", מתרעם אלבשן. “זה מחדל ישראלי קלאסי, כשגם כאשר המידע היה להם מול העיניים, הם לא עשו איתו דבר. זה אחד המחדלים שהתלוו לשיגור החללית ואיש לא יצא נגד זה. אחד מהם היה מחנה אימונים ממושך שנכפה על נוסעי החללית. לשם מה? הרי לא מדובר באסטרונאוטים, וכל מה שעליהם לדעת זה להדק נכון את חגורת הבטיחות. אבל ככה זה בתרבות הריאליטי שהשתלטה עלינו, כשהשואו־אוף יותר חשוב מהמהות".

שר הביטחון בסיפור שלך הוא לכאורה מי שאמור לייצג את דמות יפי הבלורית והתואר. ככזה, הוא המשענת המובהקת של ראש הממשלה, שבעבר היה פקוד שלו בצבא, אבל בסוף מתגלה כחתרן בלתי נלאה. נראה לך הגיוני שפוליטיקאי בן 80 לוטש עיניים לכיסאו של ראש הממשלה?
“זה הרבה שנים אני מסתובב במסדרונות השלטון ויצא לי לא אחת לשבת בחדרים הכי פנימיים שם. נהיר לי שגם בגיל הזה ומעבר שלו יהיו כאלה שיפעלו כדי לצבור עוד כוח, גם אם נכנסו לפוליטיקה כדי להגשים רעיון".

האצילה שבמלאכות

בדמות ראש הממשלה של הספר מגשים אלבשן את חלומם הרטוב של ישראלים רבים: סוף־סוף ראש ממשלה מזרחי. לטענת אלבשן, זוהי הדמות המרשימה בספר. “מדובר בראש ממשלה המתחבט הרבה ורואים אותו בחולשותיו האנושיות, אבל בסופו של דבר הוא היחיד כאן שמגלה מנהיגות ואומץ לב ומצד שני הוא שואל את עצמו שאלות מוסריות אמיתיות נוכח פסטיבל הצביעות שמתחולל סביבו", הוא אומר. “יש בספר ראש ממשלה מזרחי, אבל

המערכת מתייחסת אליו בצורה לא ראויה. הייתי לפני כ־20 שנה בצוות של עמיר פרץ ובעצמי חטאתי בחטא הזה, כשכפעיל צעיר במפלגת העבודה עברתי אל תומכי אהוד ברק. אני נזכר איך זלזלו אז בעמיר פרץ ולא האמינו בו. היום מבינים שהוא היה שר ביטחון מעולה. אומנם הוא נתפס עם משקפת מכוסה, אבל מה שהוא ראה מבחינה חברתית, גם אותם בוגרי סיירת מטכ"ל עם המשקפות הכי מדויקות לא ראו בחיים".

אלבשן רומז לכך שבהוצאת הספרים שהוציאה את הספר עלתה מחשבה לא לכלול בו דמויות פוליטיות מתוך הערכה שהדבר עלול לא לדבר לקוראים צעירים. לדבריו, עמד על שלו. “כשאני כותב, אני כותב מה שאני רוצה, לא מה שהקורא רוצה, אפילו לא מה שההוצאה דורשת", הוא מבהיר. “הרי לפני הכל אני כותב בשביל עצמי. לא רוצים? לא יקראו".

את ראש הממשלה שבספר אי אפשר לקשר עם שום דמות מהמציאות. לעומתו, שרת האוצר הדעתנית מזכירה במידה מסוימת את ציפי לבני. אלבשן מתעקש שלא חשב עליה תוך כדי כתיבה. בדמותו של שר החינוך, שלא מפסיק לסנוט בראש הממשלה ולקנטר אותו, מהדהדת דמותו של נפתלי בנט. “למעשה, במהלך הכתיבה ניסיתי לברוח מבנט", הוא מגלה. “כנראה שלא ברחתי מספיק".

"במהלך כתיבת דמותו של שר החינוך, ניסיתי לברוח ממנו". נפתלי בנט. צילום: הדס פרוש, פלאש 90"במהלך כתיבת דמותו של שר החינוך, ניסיתי לברוח ממנו". נפתלי בנט. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כשמתייחסים כאן לפוליטיקה, אי אפשר להתעלם מכך שלפני 17 שנה, בגיל 30, ניסה אלבשן להשתלב ברשימת העבודה לבחירות לכנסת ה־15 ושובץ במקום ה־34 המאוד לא מחמיא. “ניסיתי להיות פוליטיקאי ולבסוף התגליתי כפוליטיקאי כושל", הוא אינו חס על עצמו. “שנים לאחר אותו ניסיון, אני מאמין שפוליטיקה היא האצילה שבמלאכות. הלוואי שיכולתי להיות פוליטיקאי. אבל פשוט גיליתי שאני לא עומד בזה. לו יכולתי להיות פוליטיקאי, זה הדבר הראשון שהייתי עושה. הופנו אלי הצעות בשנים האחרונות, אבל אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שזה לא העולם שמתאים לי - ואני אומר את זה בצער. אני חושב שכל חבר כנסת, אפילו מהספסלים האחוריים, חולל שינוי בחברה הישראלית יותר ממני".

זה לא מתסכל?
“זה מאוד מתסכל. אבל אני לא יכול לעשות דברים שלא הצלחתי בהם. ניסיתי, עשיתי, הייתי שם, אבל לא הצלחתי ברמה האישית. עם זאת, בדברים שאני עושה, כמו מרצה למשפטים, עורך דין וסופר, לבסוף מדובר בפריטים מאותו ארגז כלים, כשכולם יחד תחת המטרייה של הפעילות החברתית שלי. אני מקווה שאם כל אחד יעדור קצת, האדמה תהיה יותר תחוחה ואולי יום אחד יצמח פה שינוי.

“לעומת זאת, לכתיבה הגעתי מהבית כבן למשפחת לוין־אפשטיין וכמי שהספרים היו מילדות החברים הכי טובים שלו. ‘סופר' הוא בעיני תואר של כבוד, השמור למתי מעט. אם עמוס עוז הוא בשבילי סופר, אני לא מחשיב את עצמי ככזה גם אם הוצאתי תשעה ספרים. אם תשאל אותי במה אני הכי גאה, אז בתואר ‘פעיל חברתי'. לא הייתי רוצה להישמע מתנשא, אבל הייתי מעדיף להיקרא פועל צדק. לו היו שואלים אותי מה הייתי רוצה שייכתב על המצבה שלי, אז זה בדיוק".

יש איזו דון קישוטיות בלהיות מה שאתה מכנה “פועל צדק"?
“חייבת להיות. אנשים מיואשים לא ישנו עולם, בוודאי לא אנשים שלא מוכנים להעז להתקרב לטחנות רוח. אני מעז וגם כותב כי כנראה אצלנו - בני משפחת לוין־אפשטיין, שבה סבא רבא שלי הקים בשלהי המאה ה־19 הוצאת ספרים בוורשה - זה בדם. את הכתיבה התחלתי ככתב צעיר־צעיר ב'הארץ שלנו'. מה שאני שומר מכל משמר הן אותן כתבות מעטות שהספקתי לפרסם לפני גיל 12, כשבטרם פטירתו אבי גזר אותן מהעיתון ותייק אותן".

כאן מוסיף אלבשן הצהרה מפתיעה: “העיסוק בכתיבה מהווה לגבי משקל נגד לתסכול המתלווה לפעילות החברתית. אני מאוד אוהב אותה ולא יכול בלעדיה, אבל זה מתסכל מפני שברוב המאבקים אתה לא מצליח. אני לא מסתיר את זה. ביום הראשון של הלימודים אני אומר לתלמידים שלי: אתם רואים לפניכם עורך דין שמפסיד כמעט בכל פעם שהוא מגיע לבית המשפט. בכתיבה אני מתקן את מה שהמשפט לא מאפשר לי. זה המקום שבו אני מצליח לתקן עולם. בכתיבה שלי הטוב יכול לנצח, למרות שבמציאות הטובים הם אלה שמפסידים. זה מה שמחזיק אותי. לכן גם לאחר יום עמוס מאוד, אני לא יכול להיכנס למיטה בלילה בלי לכתוב או לקרוא. מבחינתי, אין כמו השילוב של ספר מעניין עם כוס יין טוב".

"מה שהוא ראה מבחינה חברתית, גם בוגרי סיירת מטכ"ל עם המשקפות הכי מדויקות לא ראו בחיים". עמיר פרץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90"מה שהוא ראה מבחינה חברתית, גם בוגרי סיירת מטכ"ל עם המשקפות הכי מדויקות לא ראו בחיים". עמיר פרץ. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

היכן אתה כותב?
“אין לי חדר עבודה. אני כותב בסלון, כשלא מפריעים לי הרעשים של הטלוויזיה שבה צופים שני ילדי. אגב, לאחר שהספר שלי ‘תמיד פלורה' נמכר בקרוב ל־40 אלף עותקים, קיבלתי מלגה לכתוב במקום מאוד מכובד ושקט בארץ, אבל לא הצלחתי ליצור שם בלי הרעש של החיים".

אלבשן מצטייר כמי שמפרסם כל מה שניתז מהמקלדת שלו. לאחר שהחל את מסכת תשעת ספריו לפני קרוב לחצי יובל שנים עם ספר שירה, הוא מתמרן מאז בין ספרי עיון, ספרי פרוזה וגם ספרים לילדים ולנוער, ואולי גם מחזה בדרך. “אף פעם לא תכננתי לעסוק בכתיבה", הוא סח. “מה שיוצא, אני מפרסם. אולי זה יישמע רוחני (אלבשן אומר זאת במלעיל), אבל דברים נובעים ממני בלי שאתכנן אותם מראש".

כמי שניזון מהתקשורת ומרבה לפרסם בה מאמרי דעה נוקבים, אינך חס עליה בספר ואתה מתאר את אנשיה כ"זאבים האורבים לליטרת הבשר שלהם".
“רק ‘ניזון'? מי שהרכיבה על עגלת הפעילות שלי גלגלי עזר כדי שאוכל לנסוע בה הייתה התקשורת. בלי העשייה התקשורתית לא הייתי מזיז דבר. דברי שציטטת אינם מכוונים נגד כל התקשורת, אלא נגד חלקים בה, שלפעמים מתבלבלים וגם אותם כוח עלול להשחית. עיתונאים שצוברים כוח ונחשבים לממליכי מלכים לעתים שוכחים את האחריות המקצועית המוטלת עליהם ומתפתים להיות מונעים מהאינטרסים שלהם".

“אומנם כוח הוא כוח", מעיר אלבשן וממהר לסייג את דבריו: “בהשוואה לכל המערכות שאני עובד בהן, חוץ ממערכת המשפט, בהתקשורת ישנם בסיכומו של דבר האנשים הכי ישרים".

לא למחוא כפיים

נראה שגם בעיסוקו המשפטי לא ניתן להכניס את פרופ' אלבשן למגירות. בלי להיות דוקטור, הוא הגיע לתפקיד דיקן פקולטה למשפטים מעיסוקו כעורך דין חברתי והוקפץ אל הפרופסורה. אני מנצל אזכור פרט זה כדי להידרש עם הסופר המשפטן לסערה סביב לימודי הליבה. “מבחינתי, אין שום ספק בחשיבותם", הוא אומר. “סטודנטיות חרדיות, שמגיעות אלינו מ'בית יעקב', שם הן לומדות לימודי ליבה, מצליחות אצלנו בצורה פנטסטית, ואילו כאלה שמגיעים אלינו בלי לעבור את לימודי הליבה מתקשים מאוד לגשר על הפערים".

ואיך הגעת למאבק הקופאיות?
“גם זה התחיל אצלי מספר. לאחר שאני, אחד שאף פעם לא סתם את הפה, קראתי את ספרה של ברברה ארנרייך ‘כלכלה בגרוש', הבנתי לראשונה את המושג ‘אנשים שקופים' כי כשאני קורא משהו, הוא מקיף אותי ב־360 מעלות. עם ההתרשמות העמוקה מהספר נכנסתי לקנות בסופר־פארם חיתול לתינוק שלי. פתאום הבחנתי שהקופאיות עומדות. לא עזר התירוץ שעליהן לתת שירות בגובה העיניים. החזרתי את החיתול, הלכתי לסניף אחר וראיתי אותו סיפור. מהעניין התפתח מאבק ציבורי שחולל סערה, אבל באותו יום חזרתי הביתה בלי חיתול. למחרת, הזכרתי את הנושא בדברי בכנס שדרות ומשם

התגלגל מאבק".

“הניצחון שם הוא אחד הדברים שאני הכי גאה בהם", מוסיף אלבשן. “זה נתן לי את הדלק למאבקים הבאים, בהם של קלדניות בתי המשפט. נראה שלא הגעתי לכך במקרה. כציוני, לא רק במירכאות, צר לי לראות מה קרה במדינה שלנו, שהייתה אמורה להיות מדינת רווחה. זה לא מה שהבטיחו לנו עם הקמת המדינה. ככה זה כשהעוני אינו הבעיה המרכזית בארץ אלא מעמד הביניים, שקורס ומתמוטט, ואין דואג".

לא היה פשוט יותר לך לנהל את מאבקיך כחבר כנסת?
“מאוד הייתי רוצה להיות בכנסת. אם הייתי יכול להתחלף עם חבר הכנסת ניסן סלומינסקי למשל, הייתי עושה זאת מחר בבוקר. כיו"ר ועדת הכספים הוא הצליח להעביר כספים לדברים נכונים בעיניו, ואני - לא. אני משוכנע שלו הייתי שם, היינו מפסיקים למשל לראות בתי אבות שנמצאים במצב מחפיר. רק בשביל זה אולי היה כדאי לי להיות בכנסת".

כשאני מעיר לאלבשן שכיום אין מחסור בח"כים חברתיים, הוא ניצת: “יש חברי כנסת שמציגים את עצמם ככאלה. הם אומנם רהוטי דיבור וששים להתראיין, אבל הם חלולים. אין להם ניסיון ורואים עליהם שאין להם מושג על מה הם מדברים והם לא יודעים הרבה יותר ממה שהם קוראים בוויקיפדיה".

לא נפטור אותך מהתייחסות לשכר העתק של בכירי המשק.
“עם רדיפת הבצע שלהם הם השחיתו את כולנו, ולדעתי על הציבור לבוא איתם חשבון ולא למחוא כפיים, כפי שמחאו לדמות כמו גליה מאור, כשהוענק לה תואר דוקטור. אם לא נלחץ את היד לאנשים האלה, אולי הם יתרסנו. אנשים כמו משפחת עופר תחילה עושקים אותנו, כשהם לוקחים לידיהם את משאבי המדינה, ואחר כך הם רצים להצטייר כתורמים נדיבים.

פרופ' יובל אלבשן. צילום: מירי צחיפרופ' יובל אלבשן. צילום: מירי צחי

“לדעתי, תופעת ניר גלעד, מראשי האוצר שעבר לנהל את החברה לישראל ואת כיל תמורת הרבה מיליונים, היא תופעה איומה. שנים עוד ילמדו מה זה ניר גלעד. אני לא יכול להשלים עם תופעה שבה יש כאלה שאינם אלא שק של יצרים, תאוות וצבירת כמה שיותר הון. הרי צריכים להיות גם ערכים".

מה עם מערכת המשפט?
“לפחות בה יש לי אמון מלא. הכעסים שהיו לי עליה בתור עורך דין חברתי־קהילתי צעיר עברו עם השנים. בכל פעם שמעצבן אותי משהו במערכת הזאת, ובלי עין הרע לא חסר, כשאני רואה מה קורה במערכות אחרות, אני חוזר לביתי המקצועי בשמחה. אולי זה בית עם בעיות, אבל יש בו אנשים ישרי דרך ובעלי עמוד שדרה".

מה דעתך על שופטים בכירים שיוצאים לגמלאות וממהרים לנצל את מעמדם כדי לעשות לביתם?
“זה מביש, אבל מה לעשות, השופט בסופו של דבר הוא חלק מהחברה, שיוצרת האלהה לבעלי הון כמו יצחק תשובה ולא אישים כמו אהרן ברק. פה יש לדעתי שופטים בדימוס, שגורמים למערכת נזק עצום".

הכנות מהדהדת מדברי אלבשן, אכפתניק מטבעו. הוא קפיצי וממושקף, ולדבריו מתמודד כל החיים עם דיאטות ועם מתח מתמשך בעבודה. הוא גרוש. רעייתו לשעבר היא פרקליטה בפרקליטות המדינה. “אנחנו שכנים בירושלים, והיא גם עכשיו חברה מאוד טובה שלי", הוא מציין. “מבחינת מודל לחיקוי לילדינו, אמא שלהם הרבה יותר מרשימה מאבא שלהם".

הם הורים לחיילת ולתלמיד תיכון. כשהוא נשאל כיצד הם מסתדרים עם מאבקיו, אלבשן משיב בחיוך: “שני הילדים שלי כבר מנהלים מאבקים משל עצמם. הבת שלי, ליה, אף הנהיגה את מאבק המכנסונים של תלמידות התיכון שלה, ולבן שלי, עילם, לא חסרים מאבקים משלו. שניהם הרבה יותר טובים ממני. לפעמים אני עומד מולם ומשתאה".