לפני כשנה יצאה לדרך הוצאה לאור חדשה, "תשע נשמות". הלוגו, צללית של חתול שגופו מחולק לפיסות גיאומטריות, מזכיר את צללית הזיקית של הוצאת "זיקית". גם הפורמט הצנוע של הספרים, המראה האנין והיקף הטקסט הקצר, דומים ל"זיקית", שידעה הצלחה מסחרית, משכה מוניטין, וחדלה לפעול. אוריאל קון היה ממקימי "זיקית" עם העורכת שירה חפר. לפני כן ערך את "סמטאות". כשהתפרקה השותפות, המשיך קון תחת שם חדש, בלי לשנות את השקפת העולם המו"לית. "אני פותח הוצאה לאור חדשה", כתב בפתח הספר הראשון, "ומפקיד בה את ההווה שלי".

לפני 20 שנה הוא עלה לישראל מארגנטינה, והקשב שלו מכוון לספרות הנכתבת באמריקה הלטינית. אני מעריכה את פעילותו המו"לית הנמרצת, גם אם לא תמיד אני מבינה את נחיצות המילים האישיות שהוא מדפיס בסופי הכותרים, ללא חתימה. בתוך פחות משנה שלח לחנויות כמעט תריסר ספרים, ושני האחרונים פורצים את גבולות הפורמט החסכני. "מוזרים I", אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין (283 עמ'), מגיש אסופה קלאסית של סיפורי ז'אנר, הכוללת התייחסויות קצרות למחברים. רבים מסופרי הקובץ נולדו במאה ה–19, ומרבית היצירות נאמנות לאפלולית האופנתית, שחתרה אל התחום הלא מפוענח שמעבר למציאות.

איום המתמיד להסתתר בצללים, מוזרים I. צילום: יח"צאיום המתמיד להסתתר בצללים, מוזרים I. צילום: יח"צ

מעשים מצמררים מתמקדים כאן באיום המתמיד המסתתר בצללים. העלילות מבקשות להתקרב אל המחריד, לחשוף אותו כדי לשכך את הפחד. ידוע כי הבְּעתה עצמה הורגת. הפחד מפני המחריד מוליך את "כוון הרכבת" אל הפסים שעליהם תימצא גופתו (בסיפורו של צ'רלס דיקנס). סיפורים נוספים מאת ה. ג'. וולס, ג'ק לונדון וגם אוגוסט ויליה דה ליל–אדם ורודולפו פוגוויל. ועוד אחד, האלווי הורן, שיש הטוענים כי חורחה לואיס בורחס מסתתר מאחורי שמו.

"מזל קטן", ספרה העכשווי של קלאודיה פיניירו (מספרדית: יוסי טל, 245 עמ'), עוד ספר חדש, משתייך לסוגה פופולרית חריגה בנוף פועלו של קון. אינוונטר פעולותיה של הגיבורה לא הצליח לרתק אותי. לעומתו, נשביתי בין דפיו של ספר חרישי וכאוב, שכמו נכתב בשם כל הנשים הזנוחות, המוסיפות לאהוב כאילו האהבה היא גודל קבוע. וכאילו בכאב האהבה יש יופי.

ספר חרישי וכאוב, מזל קטן. צילום: יח"צספר חרישי וכאוב, מזל קטן. צילום: יח"צ

בספר הזה, בכל מקרה, יש יופי פשוט של אמת קיומית. "דייגו היקר" של אלנה פונייטובסקה (מספרדית: מיכל שליו, 107 עמ'), שיצא לפני פחות משנה, מורכב משני מונולוגים. המונולוג הראשון מוגש כסדרת מכתבים, שמפנה אשתו הנטושה של הצייר דייגו ריברה, אנג'לינה בלוף. היא יושבת בפריז, סובלת מעוני נורא, קופאת בקור, וממשיכה לאהוב את ריברה, שחזר למקסיקו. הוא אינו משיב למכתביה, והיא ניזונה מפירורי רכילות על אודותיו. החיים המוכים המתוארים בפרטים ספורים, מקבלים מהות נוראה. היא כתבה לו: "כשעזבת, דייגו, עדיין היו לי אשליות. חשבתי שהקשר בינינו עדיין איתן, למרות הכול (...) נ.ב. מה דעתך על ההדפסים שלי?". ריברה לא ענה. בלוף, ציירת בעצמה, ניקתה את מכחוליו של גבר, שאמנותו הייתה חוד של אגו ענקי.

בחלק השני של הספר הדוברת היא פרידה קאלו, מי שזכתה לזמן מה בדייגו היקר, ולמרות מכאוביה הפיזיים ובדידותה לא ויתרה על אמנותה, הציור היה למפלט ההבעה, לאמת הנועזת שלה. כך כתבה בשבילה פונייטובסקה: "לדייגו רציתי לתת את החיים שלי. לאהוב אותו עד מוות".

הסופרת מפליאה לממש את דמויות הנשים באמצעות פניותיהן. האחת פונה אל האהוב, האחרת פונה אל העולם. האחת נמחקת, מוסיפה להתחנן. האחרת מתמקדת בגופה הנכה ובקשריה עם החוץ. האחת אבלה על תינוקם המשותף, יגון שקט ועיקש עולה ממכתביה. האחרת מלודרמטית, גועשת, כיאות לאמנית שחייה היו מסכת אסונות. ריברה הופך בספר לדמות לא סימפטית, מיותרת.

מורכב משני דיאלוגים נשיים חזקים, דייגו היקר. צילום: יח"צמורכב משני דיאלוגים נשיים חזקים, דייגו היקר. צילום: יח"צ

עוד נשמות

 

“מייד אין אמריקה לטינה" (94 עמ') הוא הספר הראשון שיצא לאור ב"תשע נשמות". חוויה אמנותית מבדרת, שופעת רוח צעירה, משועשעת וביקורתית. סנטיאגו גמבואה כתב את “הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" (מספרדית: סוניה ברשילון). אניבל אסטרהאזי, צלם בסוכנות תקשורת בינלאומית, נהנה מחיי המסע שלו בין בתי מלון, שדות תעופה וקבינות של מטוסים. הוא בן העידן המודרני, חופשי מדאגות, אזרח העולם הגדול והשמיים הפתוחים. ביטחונו העצמי מבוסס על גבריות זחוחה. הסיפור מובא מפי הגיבור, והקורא משתף פעולה עם הסופר, כששניהם טווים את רשת המלכודת סביב המספר. זהו דבר ביקורת מצחיק, מתובל לרוויה בהומור גברי עצמי. העלילה היא בבחינת המצאה נהדרת.

הסיפור השני בספר, “כמו לשחות בקרח", מאת טרינו מלדונדו (מספרדית: יוסי טל), מובא אף הוא מפי מספר צעיר. גם כאן מושם הגבר במרכז האירוני. בחורות זה לא מה שאתם חושבים, אומר הסיפור הזה. מטיאס חש להרים את הקביים של הגרמנייה היפה בבית הקפה. “מה בדיוק אתה רוצה?", היא שואלת בכעס. כל הגברים בעולם מוזמנים בו ברגע לגמגם תשובה.

ספרים מעניינים נוספים מבית “תשע נשמות": “רדיו בנימין" של ולטר בנימין (מגרמנית: הראל קין [אוריאל קון?], 88 עמ') - אסופת שיחות רדיו שקיים ההוגה היהודי ברדיו ברלין בתחילת שנות ה-30. מחשבות על נושאים חברתיים, היסטוריים. טקסטים המעלים לדיון נושאים אזוטריים, כביכול, והופכים אותם למרכזיים. מרתק מכל הבחינות.

שתי נובלות של שטפן צוויג: “עיני האח הנצחי" (69 עמ') ו"מנדל של הספרים" (מגרמנית: הראל קין, 66 עמ'), חדירות ישירות לנפש האדם. האחת ברוח סיפורים אוריינטליים, האחרת מערבית לחלוטין, כולל הנקודה היהודית.

ושניים לקינוח: “קתלין" מאת כריסטופר מורלי (מאנגלית: יהונתן דיין, 115 עמ'). יופי של מהתלה אנגלית. חבורת סטודנטים יוזמת מתיחה לבני משפחה בריטית מהוגנת. “אחוזה" (מספרדית: סוניה ברשילון, 96 עמ'). סיפור מתח עדכני המתרחש בחופשת משפחה צעירה. הקריאה הדרוכה תותיר בסופה חידה לא פתורה.