העולם, אומר המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו (54), ריק לחלוטין. ריק מאמונות, ריק מאלוהים. הוא לחלוטין מה שהאדם עושה ממנו. "אנחנו פה לשחק. בלבד", הוא אומר. "ברגע שאני חוזר על עצמי לשנייה אחת, זה משעמם אותי, ולכן הכוח של ההתחדשות הוא המשימה הגדולה לא להשתעמם. כשאתה לוקח את הפרטים הקטנים, אתה רואה שאין שום קשר ביניהם. אנחנו שקי אשליות. אנשים מסתובבים וחיים חיים שלמים באמונות על אל, על מדינה, על מיתה למען הרעיונות. אשליות על גבי אשליות".

לתוך הוואקום הזה, יוצק בוזגלו את התכנים הראויים ביותר בעיניו. רק לאחרונה ראו אור בהוצאת אבן חושן קובץ שיריו השישי, "בשירותי הספרייה באלכסנדריה" ומארז ספרים עם מבחר מתרגומי המופת שלו מיוונית עתיקה ומלטינית. באחד משני החדשים בהם, "חָרִיץ מֻשְׁחָת", מגיש בוזגלו מבחר מהשירה הלירית היוונית במאה השישית לפני הספירה של חמישה משוררים בני התקופה. "אני מאוהב בתרבויות האלה", הוא מתוודה, "אבל היום אני ניגש לזה כאוהב מפוכח לחלוטין. יש פה גם פקטור אגואיסטי שמתחבר לאלטרואיסטי. גם חשוב לי מאוד להעשיר את התרבות שלנו, כמה שזה נשמע גבוה ונמלץ, בחומרים חדשים ומשובחים. יש לנו פריבילגיה שלא הייתה מעולם לאנשים לפנינו: 5,000 שנות תרבות עולמית מכל הסוגים, פרושה לפנינו".

"להשיל את המוזיקה הפנימית".כריכת ספרו החדש של שמעון בוזגלו"להשיל את המוזיקה הפנימית".כריכת ספרו החדש של שמעון בוזגלו

לופים של אנשים מבולבלים

הדואליות עוברת כחוט השני ביצירתו של בוזגלו: מצד אחד, החיבור לעבר, געגועים עזים למשפחתיות שהייתה ולא הייתה, שהכיר ולא הכיר. מצד שני, העכשוויות המקומית התל אביבית הנשזרת במיתולוגיה, והכל בשפה נהירה. "בכלל, אני מאוד אוהב בהירות", הוא אומר. "אני מבין שהדברים נמצאים בבלגן, בכאוס, אבל הדרך להתמודד עם זה בעיני, היא לגשת לזה בהכי צלילות שאפשר. מאז עליית הפילוסופיה הצרפתית העמומה להחריד, נוצרו אופנות שלמות וחוגים מיותרים לחלוטין בעיני, כמו החוג למגדר. לשמחתי, מתחילים להתפכח מזה בשנים האחרונות. זה שיח שאני לא יכול לשאת אותו. לגבי שירה, אף פעם לא התחברתי לצד האסוציאטיבי בשירה המודרנית. זה לא אומר לי כלום. לופים של אנשים מבולבלים. שיר, אמרו כבר רבים לפני, הוא נס. כדי להגיע לנס הזה, אתה צריך להיות הכי צלול שאפשר. צלילות שמודעת לגמרי לכל הברדק והרעש שיש מסביב. לא מזמן ראיתי סרטון עם נתן זך, שבו הוא אומר: 'אם רילקה היה חי היום, הוא לא היה כותב שיר אחד. כל כך הרבה רעש מסביב'. אני לא מקבל את זה".

בוזגלו הוא אדם ביקורתי מאוד. הוא אוהב את ספרי השירה הקודמים שלו, אבל נזהר. "בשני ספרי השירה הראשונים שלי, 'ארם: שירים' ו'תל היסרליק' רואים חזק מאוד את ההשפעה היוונית", הוא אומר. "בהתחלה יש השפעות מאוד חזקות של משוררים, תרבויות ותפישות מסוימות. בתקופה ההיא הושבתי לי על האף סנאט של 300 חכמים שפיקחו על כל פעולה שלי. היחס שלי למשוררים אחרים היה יחס של הסתכלות מנמוך לגבוה. היום יש בי עדיין הערכה עמוקה, אבל אני מדבר איתם בגובה העיניים. אנחנו חברים. הם לא המורים שלי, ואני לא התלמיד שלהם".

בשני הספרים שהגיעו לאחר מכן, "אישית לוחצת" ו"טוראי כהן קורא שירים", ניסה לברוח מהשפעות יווניות רומיות ומההשפעות מאוחרות יותר. "חלק מהיצירה זה לחפש את הקול שלך. לראות מי אתה ומה אתה בתוך כל הסיפור הזה, גם מבחינה תוכנית וגם מבחינה צורנית. לנסות להשיל את המוזיקה הפנימית ולפרק אותה. לבדוק האם היא מוזיקה נרכשת או האמיתית שלי", הוא מסביר.

ספרו השישי והחדש, "בשירותי הספרייה באלכסנדריה", הוא המשך ישיר של החמישי, "מדשאות הוליווד". "אני בגיל שבו אני לא רוצה לחזור יום אחד אחורה בזמן", הוא אומר. "היופי הזה, של השנים, של השכבות, של הצלילות המחשבתית, של ההתפכחות מהרבה דברים, של הלמידה והסליחה, מביא לי לאושר לא רגיל. לשמחה שקטה".

השאלה אם לא כל מעשה, וירטואוזי ככל שיהיה, הוא מעשה חיקוי של משהו שנעשה כבר.

"הדברים היו פתוחים לפנינו מאז ומתמיד. הדרך שבה אנחנו ניגשים אל הדברים היא שונה. זה המקום שבו אתה כיוצר או כמדען ניגש לדברים. במקרה שלי, כל הפרטים נמצאים בדיוק כפי שהם היו לפני מחברי המזמורים בתהלים, לפני הומרוס ויוצרים האחרים. השאלה היא: מה החיבורים שאני עושה בפרטים האלה".

על זה כתב יהודה עמיחי בשירו "משוחררת": "וכל האותיות וכל המספרים/ אשר סידרו את חייה משוחררים גם הם/ לצירופים חדשים ולגורלות חדשים ולמשחקים חדשים/ של כל הדורות שיבואו אחריה".

"אני עושה את זה בעודי בחיים. אנחנו נוסעים באוטו ורואים את השועלים והחתולים הדרוסים בצדי הכביש. למישהו יש אשליה שאנחנו שונים מהם? היופי של החיים האלה זה הסוף שלהם. איך אומרים היהודים? 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', ואני אומר: 'שיוויתי את המוות לנגדי תמיד'. זה שלט אזהרה שבא לומר לי: 'שמעון, תחיה עכשיו. אף אחד לא מבטיח לך שאחרי השיחה הזאת לא תחטוף התקף לב ותמות. אין מחר'".

קרפה דיאם (בלטינית: נצל את היום).

"זה קרפה דיאם מאוד זהיר. סיפר לי אדם מבוגר על חברו, שכאשר נודע לו שהוא חלה בסרטן ושימיו קצרים, הוא החליט להשתולל ולנצל את מה שנשאר לו בסוג של השתוללות מופקרת לגמרי. אני מודה שזה הגעיל אותי, כי זה אמר לי שהאיש הזה לא חי את חייו מעולם. הוא דחק את כל הציפיות והחלומות שלו, וברגע האחרון עשה הכל בהפקרות כזאת. אם אתה חי בחייך, גם אם קורה משהו פתאומי בהם, זה לא נורא. אם זה שינה את חייך מקצה לקצה, לא חיית עד עכשיו. פעם זוגתי, אופירה הניג, ביקשה ממני מוטו להצגה שהיא ביימה, 'שלוש אחיות'. אמרתי לה: 'החיים מתחילים, כשמפסיקים לחכות'. לי זה קרה לפני שנה. ברגע שאתה מפסיק לחכות, אתה חי". 

השקת ספריו של בוזגלו תיערך ב־26.1, חמישי, 20:00, בית ביאליק, תל אביב