פעם בכמה זמן, תלוי בנסיבות, "1984", ספרו המהפכני של ג'ורג' אורוול, מפציע אל התודעה מחדש, והמכירות שלו נוסקות. רק בשבוע שעבר העפיל הספר, שראה אור בשנת 1949, אל המקום הראשון ברשימת רבי המכר של אמזון. זה קרה בעקבות ההצהרות השנויות במחלוקת של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ואנשיו לאחר השבעתו.

כזכור, הנשיא הטרי ודובריו סיפקו טענות שלא זכו לביסוס בשטח, החל בקביעתם כי מספר המשתתפים בטקס ההשבעה היה גבוה יותר מכפי שהיה בטקס של ברק אובמה ב-2009 וכלה בטענות כי מיליוני הצבעות בבחירות היו בלתי חוקיות. קליאן קונוויי, היועצת הבכירה של הנשיא, אף הצהירה בביטחון כי אין מדובר בשקרים אלא ב"עובדות אלטרנטיביות", ביטוי שטבע אורוול.

גולשים ברשתות החברתיות מיהרו להשוות בין המונח שהציגה קונוויי ובין "שיחדש" (newspeak), השפה שהמציא אורוול ביצירתו "1984", כדי לתאר את המציאות באופן מסולף, ומכירות הספר נסקו. בעקבות הביקוש הדרמטי הודיע בית ההוצאה לאור "פינגווין" כי הזמין 75 אלף עותקים נוספים מהספר המטלטל.

הצהירה בביטחון כי אין מדובר בשקרים אלא ב"עובדות אלטרנטיביות". קליאן קונוויי

אורוול, המרחף כבר מזמן בעולמות עליונים, כבר מורגל ברוטינה. הפעם הקודמת שספרו קם מרבצו נרשמה ב-2013, לאחר חשיפת פרשת הציתותים לאזרחים אמריקאים בידי ה-NSA, כפי שהודלפה בידי אדוארד סנודן, שעבד כידוע בעברו ב-CIA. המכירות של אחת המהדורות של ספרו של אורוול קפצו אז ב-7,000%, והספר נכנס לרשימת 100 הכותרים הנמכרים באתר אמזון. כצפוי, גם בשנת 1984, כלומר 35 שנה לאחר שהספר ראה אור, נזכרו עיתוני העולם לתור אחר הנבואה הגלומה בספר. גם "האח הגדול", פורמט מוכר במחוזות הרייטינג שאינם יודעים שובע, הוא צירוף הלקוח מאותו ספר.

פרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה, מסרב להתרגש. "הביטוי 'חדשות מזויפות' נבחר לביטוי השנה ב-2016, ואולי לא נתפלא אם השכלול שלו, 'עובדות אלטרנטיביות', כדי לכסות על שקרים שמפיץ השלטון, יהפוך להיות המונח של 2017", הוא אומר. "בהקשר פוליטי כזה אין להתפלא שספרו של ג'ורג' אורוול, '1984', זוכה לתשומת לב בימים אלו. הספר, כאמור, מביא לקדמת הבמה את 'השיחדש', שפה שבה משתמש השלטון במדינה הטוטליטרית, אוקיאניה, כדי להגביל את מחשבתם של האזרחים ולחנך אותם למען ערכים המשרתים את בעלי הכוח.

החזון הדיסטופי של אורוול לובש ממשות בשפה החדשה, ומשמח לדעת ש־'1984', כספר ביקורתי, זוכה לעדנה מחודשת, כמעין קונטרה לשיח הטראמפי. מדובר בתופעה משמחת, שמשמעותה ביקורת על השיח החדש של השלטון".

השיח הציבורי על ספרים בכלל, ובתוך הקשרים פוליטיים בפרט, הוא מקדם מכירות מצוין.

"כמו ששמלה שלובשת ידוענית בטקס האוסקר תהפוך להיות שיחת היום, והביקוש לה יגדל, כך ספר שנמצא בכותרות ומקבל יחסי ציבור מאנשים ידועים - יזכה לעדנה. ההקשרים של פרסום יכולים להיות מגוונים. זו יכולה להיות צנזורה על ספר, שבוודאי בעידן הנוכחי רק תסב אליו תשומת לב, ואלו יכולות להיות שערוריות אחרות. יחסי הציבור הם חשובים מאוד לספרים, ובלעדיהם קשה לספרים להצליח. מקומה של תקשורת ההמונים, כמו גם תקשורת בין-אישית, כלומר, המלצות של חברים בקידום ספרים, הוא ברור. אפשר לחשוב גם על דוגמה הפוכה, שבה שערורייה ויחסי ציבור עודפים הביאו לכך שהספר לא הצליח". כך, למשל הביוגרפיה שכתב אמנון דנקנר על דן בן אמוץ, ובה טען כי ביצע מעשים לא מוסריים, כמו בעילת קטינות לכאורה, לא זכתה לפופולריות בשל הטענות הקשות שכללה.




פרופ' מוטי נייגר. צילום: יח"צ

 על קרקע פורייה

לספרים חיי מדף קצרים מאוד. הדרך היחידה שלהם להישאר בתודעה היא, כאמור, לזכות בעדנה מחודשת, וזו מתחלקת לכמה קטגוריות. המבטיחה מכולן, כך נראה, היא המלצה המשוגרת מפי פוליטיקאי או תמונה שלו אוחז בספר. כך קרה בשנת 2006 למכירות ספרו של הבלשן נועם חומסקי, "הגמוניה או הישרדות: מסעה של אמריקה אל עבר שליטה גלובלית", שביקר את מדיניות החוץ של ארצות הברית. אתר אמזון דיווח אז על זינוק מופרך של יותר מחצי מיליון אחוזים במכירות. זה קרה אחרי שנשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, נופף בספר במהלך נאומו בעצרת הכללית של האו"ם והמליץ על קריאתו. אף מילה על שם הספר.

עשור לאחר מכן, עם שובו מהחופשה הנשיאותית המשפחתית, סיפר נשיא ארצות הברית ברק אובמה בראיון ל-CNN כי הוא נוהג לקחת איתו ספרי קריאה לחופשותיו. באותו ראיון סיפר כי "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי הרשים אותו עמוקות. "מכיוון שמדובר בסיפור כל כך דחוס וסוחף, הוא מדבר על אלמנטים שורשיים שאפשרו לנו להקים ציביליזציה מופלאה, שאנו לוקחים כמובן מאליו", אמר. אובמה נחת על קרקע פורייה. חודשים ספורים קודם מנה המנכ"ל לשעבר של מייקרוסופט, ביל גייטס, בהמלצות קריאה בבלוג שלו את הספר, ש"הצית שיחות מעניינות ליד שולחן האוכל שלנו". גם מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל פייסבוק, המליץ על הספר במועדון הקריאה המקוון שלו.

מסלול נוסף הוא זה המפגיש את הספרים עם התרחשויות שיום אחד יוכתרו כ"מאורעות היסטוריים". כך קרה לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, לספר הסיפורים הקצרים של עוזי וייל, "ביום שבו ירו בראש הממשלה – סיפורי אהבה", שראה אור ב-1991. בהוצאת עם עובד זוכרים היטב את הביקוש המחודש לאחר הרצח. בדרך כלל, ספרים כאלה יזכו להגדרה "ספרים נבואיים", גם אם תוכנם אינו קשור באופן מוחלט להתרחשות.

דוגמה נוספת היא "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר (1951). נכון שהספר היה ידוע לפני הרצח של המוזיקאי הבריטי ג'ון לנון ב־1980, אבל הרצח בהחלט הוסיף לספר מוניטין ודחיפה תקשורתית, בשל העובדה שהרוצח של לנון, מרק דייוויד צ'פמן, קרא בספר בזירת הרצח ואמר כי נקשר לערכים של הדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד.

בחזרה לאורוול: ב"חוות החיות", שפרסם ב-1945, הגיש משל חריף על היחיד בחברה וזכויותיו, אחרי שבראשו ניטע מראה שנתקל בו כילד קטן, של אדם מצליף בסוס. אז הבין ש"בני האדם למעשה מנצלים חיות באותו אופן שהעשירים מנצלים את מעמד הפועלים". 72 שנה לאחר מכן, ו"חוות החיות" מקיצה מעת לעת וזוכה לביקוש. פעם זו הגרסה המצוירת שהגיעה לאקרנים, פעם אלו פעילים למען זכויות בעלי החיים, ופעם התיאטרון, שמביא את החווה אל קדמת הבמה. מכירות הספר - בהתאם.

עוד מסלול לתהילה מחודשת הוא השטיח האדום, כלומר ספרים שחוזרים לתודעה לאחר זכייתם בפרס. "אני מעריך ביותר את פרס נובל, אך סבורני שהטובה הגדולה ביותר שתצמח מכך היא שהעולם יקרא את יצירותי - יצירותיו של אדם שכתב בלשון הקודש - וכתוצאה מכך יבואו גם הישראלים לקרוא את יצירותיי", אמר עגנון עם קבלת הבשורה על זכייתו בפרס נובל. כך בדיוק קורה 50 שנה לאחר מכן. גם אליס מונרו, כלת פרס נובל לשנת 2013, היא דוגמה למי שמכירות ספריה נסקו מיד לאחר ההכרזה.

ג'ורג' אורוול. צילום: ויקיפדיה

 ותודה לסכסוך

אין, וכנראה לא יהיה, מסלול בטוח לנסיקתו של ספר ממסלול ההחרמה. זה קרה לטובים ביותר: סלמן רושדי עם "פסוקי השטן" (1988) עטור הפרסים והחרב המונפת מעל ראשו, לאחר שהתעסק עם דמותו של הנביא מוחמד ועורר את זעמם של מוסלמים רבים. רושדי בחברה טובה: בשנת 1928 הוחרם הספר "הקוסם מארץ עוץ" מאת ל. פרנק באום בידי הספריות הציבוריות בשיקגו בשל השפעות שליליות פוטנציאליות על הדור הצעיר, לאחר שבאום העז לתאר דמויות נשיות חזקות לא עלינו.

עוד ספרים שהוחרמו: "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול (1965), שנתקל בהתנגדות של מוסדות רבים בשנות ה־60 מהפחד שיעודד שימוש בסמים; "יומנה של אנה פרנק", היומן האישי הנמכר בכל הזמנים, שהודפס ב-1947 בהולנד בשם "הבית האחורי" והוחרם בכמה בתי ספר בארצות הברית "כי הוא מדכא מדי"; ו"פו הדב" (1926) מאת אלן אלכסנדר מילן, שהוחרם באזורים שונים בארצות הברית, כי דיבור אל חיות נחשב עלבון לאלוהים. הספר הוחרם גם בטורקיה ובבריטניה בטענה שהדמות של החזיר פיגלט פוגענית כלפי מוסלמים, ומוסדות אחרים שהחרימו טענו שהספר סובב סביב נושא הנאציזם. נוסף על כך, "ארץ יצורי הפרא" מאת מוריס סנדק (1963) הוחרם "כי הוא מעודד כישוף", ו"צ'רלי בממלכת השוקולד" מאת רואלד דאל (1964) ספג ביקורת כי השווה בין האומפה-לומפה לאפריקאים.

ואי אפשר שלא לדבר על ספרים שהפכו לשלאגר בעקבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני הטעון. כך למשל, שרת התרבות מירי רגב הביאה בספטמבר האחרון להיכרות גורפת עם שמו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, כאשר בטקס פרסי אופיר הכריזה: "לא אהיה קהל לשיריו של מחמוד דרוויש". מדובר בשידור חוזר של אותם אירועים שקרו לפני 16 שנה: בשנת 2000 ביקש יוסי שריד להכניס לתוכנית הלימודים גם את שיריו של דרוויש, מתוך תפיסה שבחברה רב-תרבותית צריך להכיר יצירות מרכזיות של המיעוט הערבי, מה שגרר דיון ציבורי סוער, התנגדות של הימין ואפילו הצעת אי-אמון בממשלה.

גם ספרה של דורית רביניאן, "גדר חיה", ידע בוננזה נאה לאחר שנפסל בידי משרד החינוך להוראה בתיכונים במשמרתו של השר נפתלי בנט. לנוכח הביקוש המחודש, הודפס הספר, שראה אור בעם עובד, במהדורה חדשה. איך כתב אורוול בהקדמה ל"חוות החיות"? "אם יש משמעות כלשהי לחירות, הרי שזו הזכות לומר לאנשים מה שהם לא רוצים לשמוע".