מאזיני גלי צה”ל וקול ישראל יתקשו לשכוח את מה שהפך למטבע לשון מהיום ההוא במלחמת ששת הימים, כשהצנחנים הסתערו על העיר העתיקה. הם שמעו את הפקודה ההיסטורית של אל”מ מוטה גור לפרוץ פנימה דרך שער האריות, את רעש הפגזים ההורסים את השער, את קולות הצנחנים בלחימתם, ואת ההודעה האלחוטית המבשרת בקולו של גור: “הר הבית בידינו, עבור! …כל הכוחות חדל אש. עבור!”.

הם שמעו את הפגישה הנרגשת בין סגן הרמטכ”ל, אלוף פיקוד מרכז ומפקד חטיבת הצנחנים ליד מסגד עומר, את פעמי הירידה אל הכותל, את שירת “ירושלים של זהב” מפי כובשי הכותל ועוד. ליד המקלט בבית שבכרם בן זמרה, ישבה לילי גץ, ילדה בת שמונה וחצי, וחיכתה לשמוע בתוך בליל הקולות שבקעו מהרדיו את קריאות השמחה והשירה של אחיה, אבנר, הצנחן הגיבור. אבל אבנר גץ לא חזר מהקרב ההוא.

עשורים אחרי כן, עם תום השבעה על אחיה נוריאל ז”ל שהלך לעולמו במפתיע, רואה אור ספרה “הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל”. בספר היא מגוללת את סיפורה של ילדת מושב בגליל העליון, המתמודדת עם השכול ועם התואר “אחות שכולה” בעקבות נפילת אחיה הצנחן ועומדת על דמותו משחר ילדותו ועד צאתו לקרב שממנו לא שב.

האנדרטה שהוקמה בדרך שכם לזכר הצנחנים מגדוד 28 שנהרגו בקרב 1967




לילי הורביץ-גץ, כיום אם לחמישה ילדים וסבתא לנכדים, עורכת דין וטוענת רבנית, היא הקטנה מבין בנות המשפחה. “שישה סדרי משנה”, כינה הרב המקובל מאיר יהודה גץ את בנותיו, ו”חמישה חומשי תורה” כינה את בניו. יוכבד הבכורה, אבנר ויהודית נולדו בתוניסיה. אחיהם הצעירים נולדו בארץ ישראל. הורביץ־גץ מספרת כי בתוניסיה ארגן אביה, שהוסמך לרב כשהיה בן 18 ואחר כך לעורך דין, תלמוד תורה לילדים, תמך באנשי הקהילה וקירב אנשים לתורה ולמצוות. בזמן מלחמת השחרור הכשיר עם רעייתו אסתר נוער לקראת העלייה לארץ. “אבנר קלט את מה שאבא לימד את הנוער, וכשגדל בחר ללכת בדרך שאבא התווה לנערים – ספרא וסייפא – שילוב של לימוד תורה עם שירות בצבא הגנה לישראל”, היא כותבת בספרה.

בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה, חיה במעברה ליד חיפה ועברה לרָאַס אֶל־אָחְמַר בגליל, לימים כרם בן זמרה, שם שימש אביה כרב המושב. הוא התגייס לצה”ל, ואחרי קורס קצינים מונה למפקד סוללת מרגמות 120. בבית ההומה ובמשק הצמוד שלו מצאו בני המשפחה גם מקום לילדים בסיכון, שהופנו בידי שירותי הרווחה והתקבלו באהבה גדולה. “גם אבא וגם אמא קיבלו חינוך שבו מידת הכנסת אורחים היא מאוד גבוהה”, מספרת הורביץ־גץ. “גם אם הייתה שכנה בדלת וביקשה חלב ולאמא היה חלב אחרון, היא נתנה. זו הייתה נתינה מקסימלית. היה מקום בשפע. אף פעם לא אמרנו: צר לי המקום. זה בית שכל רעב ממנו יאכל וכל צמא ממנו ישתה. זה היה בית פתוח לאנשי צבא וביטחון, למורים, לאוזן קשבת”.

 לעשות את ההפרדה 

אבנר למד בישיבה - תחילה בכפר הרא"ה ובהמשך בצפת, והשתייך לתנועת בני עקיבא. בעידודו של אביו הקדים להתגייס ביולי 1963, כשהיה בן 17. בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), היום השני לקרבות, נפל בקרב בדרך שכם, שנערך בשכונה האמריקאית בירושלים הבירה ב"חצר המטרה" מול שער שכם, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. "אוי לי שכך קרה לי, שבני נפל על שחרור ירושלים, ואשרי שזכיתי שבני היה ממשחררי ירושלים", ספד הרב גץ בלב דואב על קבר בנו. את יאיר גד, בן נוסף, שכל באינתיפאדה הראשונה. "כשיאיר נהרג באינתיפאדה הראשונה, אמא אמרה: 'בן אחד כבר נתתי למדינה. אבל למה עוד אחד?' זה נשאר בגדר שאלה", מספרת הורביץ־גץ. 


את מבינה את האמירה של אביך?

"היום כן. אני מבינה שבלי המטרה הנעלה שלשמה אנחנו קיימים, והיא מדינת ישראל וארץ ישראל, בלי המחיר האישי, לא היינו כאן היום. זו נחמה, כי אחרת היו זורקים אותנו לים. מה יהיה עם קיומו של עם ישראל? המחיר האישי שלנו הוא ציבורי. אני לא אגיד לך שכולם רוקדים ושמחים ביום ירושלים על שחרור ירושלים ואיחודה. עם כל השמחה, יש לנו את הכאב הפרטי והאישי שאבנר שלנו איננו איתנו, שלא זכה להקים בית ולהביא ילדים לעולם, אבל זה המחיר שלנו, להיות בארץ ישראל, עד שהעולם יכיר בזכותנו הטבעית לחיות ולגור פה".


מאיפה הכוחות?

“אנחנו אנשים מאמינים, וכמו שאבא כתב בצוואתו עוד לפני שקרו לנו האסונות: ‘לכן שומה עלינו לקבל את גזירות הבורא יתברך ויתעלה בשמחה, לדעת שהכל הוא דין אמת, בלי עוולה ובלי משוא פנים, חלילה וחס’. זה הכוח של היהודי המאמין. עם כל הקושי, הכאב והחלל אנחנו מאמינים שהכל הוא דין אמת ושהעולם הזה הוא פרוזדור. מי שהלך נמצא בעולם שכולו טוב, ומי שנשאר – נשאר עם הכאב, הגעגוע והחוסר. זו גדלות נפש. אבא, שהיה במעמד רוחני כה גבוה, ידע לעשות את ההפרדה בין הכאב הפרטי לניצחון הלאומי ולדעת שהכל דין אמת. המילים שלו נתנו לבני המשפחה את הכוח להתמודד עם הכאב. כשראינו שאבא חזק, התחזקנו. האמונה מחזיקה אותנו. אם לא, לא הייתי יכולה לשרוד”.


בשנת 1968 עברו בני המשפחה לגור בירושלים. להיות קרובים לאבנר. בהתחלה גרו בצריף בצפון תלפיות, עד שהבית ברובע היהודי היה מוכן. “כשהגענו לרובע, היינו המשפחה היחידה עם ילדים. היינו בחברת עצמנו – ששת האחים שעברו עם ההורים להתגורר ברובע. היינו חברה עצמאית. הגיעו עוד משפחות עם ילדים בשלב יותר מאוחר, והקמנו לנו תנועת נוער שנקראה ‘בני החומות’. עד היום אנחנו נפגשים”. 


באותן שנים הרב גץ מונה לרב הכותל והמקומות הקדושים מסביב להר הבית, ולאחר מכן מונה כרב של כל המקומות הקדושים בארץ ישראל. את דמותו בלבוש הלבן, כמנהג המקובלים לפי תורת הסוד, קשה לשכוח. במשך 28 שנות כהונתו כרב הכותל שימש כראש ישיבת המקובלים בית אל ברובע היהודי וחידש את לימודי הקבלה ותורת הסוד. באותן שנים אסף שקל לשקל, כדי לשפץ את הישיבה, שתהיה ראויה ללמידה. שלושה ימים אחרי שחנך את הישיבה, ב-1995, הלך הרב המקובל גץ לעולמו. הוא ידע שמחות גדולות לצד אסונות כבדים.

בצוואתו כתב: “מה יגיד ומה ידבר איש אשר כמוני? אודה להשם בכל לבב אשר זיכני משחר ילדותי לחיות כיהודי וזכיתי לראות באתחלתא דגאולה”, גם בפנקס המידות שנמצא בכיס מעילו לאחר פטירתו כתב החלטות ליישום: "להיות בכל עת בבחינת שיוויתי ה’ לנגדי תמיד", "להיות בשמחה תמידית, פנימית וחיצונית"; "לא להגיד שום מילה רעה על אף אדם"; "לדון תמיד לכף זכות ולא להיפגע"; "לכבד את רעייתי במאוד מאוד"; "לא להקפיד על הילדים ולבוא לעזרתם תמיד"; "לצמצם את האכילה"; "להקפיד על התעמלות בכל יום"; "להקפיד לעתים מזומנות על נשימות עמוקות"; "לצמצם בשיחות טלפון ולקצבן”; "להקפיד על טלית ותפילין בשעות היום עד כמה שאפשר”; “להעמיק ולהרחיב את כתבי ‘רשפי אש’”; “להיות שרוי תמיד בשמחה של מצווה".

 הגלויה האחרונה 

זה שנים שבני משפחת גץ מתחקים אחר העקבות המדויקים של הקרב ההוא, שממנו לא שב אבנר בן ה-20. הם מלקטים את פיסות המידע בזו אחר זו. כעת, כשנדמה שהתמונה הושלמה, מספרת הורביץ-גץ: “עם גיוסו למילואים צורף אבנר לחטיבה 55 גדוד 28 פלוגה ג’, גדוד ממחלקת החבלה. לקרובים אליו סיפר על אירוסיו ועל חתונתו הממשמשת ובאה עם אמלי. בל”ג בעומר, שחל באותה השנה במוצאי שבת, נרשמה נקודת השיא לפני היציאה למלחמה: ‘בשנה הבאה בירושלים הבנויה, לשנה הבאה בירושלים הכבושה’. ימי ההמתנה ליציאה למלחמה התארכו, ובימים אלו הרבה אבנר לכתוב גלויות למשפחה ולאמלי. כולנו ציפינו למכתבים ולבואו של אבנר".

לילי הורוביץ-גץ עם ספרה החדש. צילום: פרטי



ב-5 ביוני החל מבצע מוקד, שפתח את מלחמת ששת הימים. בתוך שלוש שעות הושמד חיל האוויר המצרי, ירדן הצטרפה למערכה והצנחנים יצאו לעבר ירושלים. “בתחילה הייתה אכזבה עצומה בקרב הלוחמים”, מספרת הורביץ-גץ. “אבנר היה מבין הבודדים שלא נפלה רוחם. הלוחמים מספרים כי הוא החל באוטובוס לשיר את ‘ירושלים של זהב’ ואת ‘אתה בחרתנו מכל העמים’ ואמר לחבריו: ‘אנחנו שליחי מצווה’”.

בשעת חצות, בלילה שבין שני לשלישי, הגיעו לירושלים. בזמן ההמתנה ליציאה לקרב כתב אבנר את הגלויה האחרונה, ובה רמז להורים, אסתר והרב מאיר יהודה גץ: “אבא, אנחנו הולכים להילחם במקום שתשמחו מאוד כשנגיע לשם”. “עם שחר יצא עם חבריו הלוחמים מכיוון שכונת שמואל הנביא לכיוון צלאח א־דין אל מוזיאון רוקפלר, ובגלל טעות בניווט הגיעו אל דרך שכם”, ממשיכה הורביץ־גץ.

"לפני שיצא לקרב למד עם אבא הלכות מלכים של הרמב”ם, ושם כתוב שאפילו חתן יוצא מחופתו למלחמת מצווה. כשהגיעה הפקודה להתחיל ללכת לכיוון שער שכם, פילס בין הראשונים את הדרך בין הבונקרים המבוצרים וגדרות התיל לכיוון חומות העיר העתיקה. הוא וחבריו החבלנים היו הראשונים להסתער, ובעקבותיהם יתר לוחמי החטיבה.

הם היו חשופים לירי מכיוון החומה והמבנים שבהם הסתתרו הלגיונרים, אולם אבנר וחבריו דבקים במשימתם לפלס את הדרך לחבריהם הנערכים להסתערות. כשהוא שועט קדימה יחד עם חבריו, שמע אנקת כאב מפי אחד החיילים שנפצע. תחת אש כבדה שהמטיר הלגיון הירדני מהחומות, פינה את הפצוע וחזר לחבריו". הם מצאו את עצמם בדרך ללא מוצא. “לפתע שמו לב שבקצה הסמטה עומדת מכונית פיאט אדומה יפה ומעליה סככת מגן”, אומרת הורביץ־גץ.

"בהחלטה מהירה דחפו את מוטות הסככה והפילו אותה על גג המכונית. כך נוצרה מדרגה נוחה לטיפוס מהמכונית אל המצוק. עד מהרה החלו חבריו לטפס על המכונית. המג”ד הצטרף אליהם והחל לצעוד ראשון בבית הקברות הירדני ‘סהרה’ תוך כדי תפיסת מחסה בין הקברים המוסלמים, כשאש צולבת ניתכת עליהם. המג”ד הורה לאורי, המ”מ, להציץ אל מעבר לקיר בית הקברות ולסייר בשטח עד לחומה. אורי בדק את השטח ודווח: יש מצוק גבוה ולמטה אוטובוסים. זו ‘חצר המטרה’ מימי ירמיהו הנביא". חבר נוסף של אבנר קיבל פקודה לזהות את מקום הירי. הוא הרים את ראשו, ומיד צלף ערבי ירה לעברו צרור יריות, אולם הכדור החטיא אותו ופגע ישירות באבנר.

"אבנר היה אז כשפניו מופנים אל החומה ואל הר הבית. הכדור הראשון חדר את הקסדה ופגע בו בראשו, במקום הנחת תפילין”, אומרת הורביץ־גץ, “הוא נפצע קשות ונפל בין הקברים המוסלמיים. חבריו ליחידה רון אלפא ומלץ זינקו אליו ומשכו אותו למחסה לטיפול. אולם לשווא. אי אפשר היה להציל את אבנר".

פניו של אבנר נשארו שלמים. חבריו ניסו לחלץ אותו מספר פעמים, אך לא הצליחו בגלל הירי של הצלפים. עד שגופתו חולצה, הוא שכב במשך יממה, לבדו, ללא תנועה, בין הקברים המוסלמיים, מול חומות ירושלים כשפניו אל הר הבית, סמוך למקום עקידת יצחק.