מי שחשב שממשלתנו תסתכל על כל ההתגרויות האלה באפס מעשה ובחיבוק ידיים - צדק"; "מחנה השלום עורר את שאלת התנגדותנו הריאקציונרית לחיסולנו הסוציאליסטי־מתקדם", וגם: "ניטרליות אנטי־ישראלית". מי שחשב שמדובר בבדיחות חדשות שאמורות להתפרסם באחת מתוכניות הסאטירה - טועה. קצת קשה להאמין, אבל אלו טקסטים שהתפרסמו לפני 50 שנה בספר "סליחה שניצחנו" של ענקי הסאטירה אפרים קישון וקריאל גרדוש (דוש).

הספר מקבץ קריקטורות שצייר דוש לצד רשימות שכתב קישון, אשר התפרסמו בעיתון "מעריב" במהלך מלחמת ששת הימים ואחריה.

עם צאתו לאור הפך "סליחה שניצחנו" לאחד הספרים הפופולריים ביותר בישראל. הוא הודפס בתשע מהדורות, נמכר בעשרות אלפי עותקים, תורגם לאנגלית וזכה גם להצלחה עולמית. "הספר הפך לאלבום הלא רשמי של המלחמה", אומר רפי, בנו של אפרים קישון. "זה לא אלבום ניצחון", מחדד ד"ר מיכאל (מיקי) גרדוש, בנו של דוש, גיאולוג בכיר בתחום חיפושי הגז והנפט ועובד משרד האנרגיה. "הוא אומנם היה יכול לעשות האדרה של האירועים, אבל הוא מדבר עליהם ברמה היומיומית. קורא לחוסיין 'חוסי' ומתכתב עם נאצר כאילו היו חברים. יש בספר אינטימיות ואנושיות ומבט שעוקב אחרי התהליכים".

כעת, במלאת 50 שנה למלחמה שהפכה את ישראל החבוטה למדינה גאה, החליטו משפחות גרדוש וקישון להוציא לאור את הספר במהדורתו העשירית ולהביא בפני קהל הקוראים של היום את האווירה והלך הרוחות ששררו באותם ימים של אמצע שנת 1967. "ראינו בכך סוג של שליחות, להביא את החומרים של אבא שלי ושל קישון לקהל הצעיר שלא מכיר אותם ולא היה חשוף לעבודות שלהם", אומר גרדוש.

"הפתיע אותי איזו אקטואליה ורעננות יש בספר", אומר קישון. "הם כתבו את הספר מהמיית לבם בזמן המלחמה, בלי מסננות של פוליטיקלי קורקט ובלי פייק ניוז. לכן זה אקטואלי עד היום".

רפי קישון. "הספר הפך לאלבום הרשמי של המלחמה". צילום: באדיבות המשפחהרפי קישון. "הספר הפך לאלבום הרשמי של המלחמה". צילום: באדיבות המשפחה

ואכן, אף שישראל והעולם סביבה השתנו מאז, נקודת מבטם המקורית של שני היוצרים על אותה תקופה רלוונטית גם לימינו, ולעתים מספיק לשנות רק שם אחד בטקסטים שלהם כדי להתאימם לתקופתנו. כך למשל בטקסט: "מגמה של נורמליזציה מורגשת לאחרונה באזור: משלוחי הנשק הסובייטיים לחימוש ארצות ערב חזרו למסלולם הרגיל. סכנת השלום חלפה לעת עתה".

"חרדים לגורל המדינה"

קישון ודוש באו מרקע תרבותי דומה. הם היו חברים קרובים, ששיתפו פעולה פעמים רבות. "היה להם הומור הונגרי מיוחד, שהרבה פעמים מחפש את הניגוד בין מילים ומצבים", אומר גרדוש. "הם אהבו להתבדח אחד עם השני וכתבו זה לזה מכתבים מצחיקים, שבהם שיחקו עם השפה הרבה. הם אהבו משחקי מילים ושיבושי לשון ושיחקו עם זה הרבה". החבורה שלהם, שזכתה לכינוי "המאפיה ההונגרית", כללה גם את טומי לפיד והמאייר זאב, שדיברו יחד הונגרית כשנפגשו.

קישון, יליד הונגריה, עלה לישראל ב־1949 ושנתיים אחר כך החל לכתוב טור סאטירי בעיתון "דבר". בזמן המלחמה הוא כבר היה הסאטיריקן הבולט בישראל, שבהומור חד ומושחז הצליח לקלוט את מה שעומד בבסיס הישראליות החדשה, כפי שהיטיב לבטא בסרטו המצליח "סאלח שבתי". גרדוש, אף הוא יליד הונגריה, עלה לארץ ב־1948 והשתלב בעיתונות כקריקטוריסט. במשך שנים פרסם ב"מעריב" מדי יום קריקטורה פוליטית, ובשנת 1956 פרסם לראשונה את דמותו של שרוליק, שזיקקה את תמצית ההוויה הישראלית. זה היה נער לבוש מדים ונועז שיוצא להגן על מולדתו חמוש בכובע טמבל. הוא גם הגיבור הבלתי מעורער של "סליחה שניצחנו".

"והיה להם עוד מהמשותף: שניהם היו ניצולי שואה", מזכיר קישון. "הם היו שם וידעו שאם מישהו קורא להשמיד יהודים, הוא מתכוון לזה. אני זוכר את אבי מדבר על האנטישמיות כעל גורם להעברת ביקורת לא מאוזנת חד־צדדית ולא הוגנת כלפי ישראל. הוא אמר שהוא יודע זאת לא ממחקרים, אלא על בשרו. כילד אבא היה תלמיד מצטיין, ששר את השירים הלאומיים של הונגריה על הצבא הבלתי מנוצח, שנקרא כך כי מעולם לא ניצח במלחמה. והנה החליטו שהוא יהודי ושצריך להשמיד אותו. גם דוש בא מרקע דומה".

מיקי גרדוש. "בספר יש היבט הומוריסטי ואידיאולוגי". צילום פרטימיקי גרדוש. "בספר יש היבט הומוריסטי ואידיאולוגי". צילום פרטי

מהספר עולה ששניהם היו ימניים בדעותיהם.

קישון: "אבא שלי אמר: 'אני לא ימני, אני פרו־ישראלי'. כיום הוא כבר היה נחשב לאיש מרכז. מצד אחד, הוא תמך באנשי הכיפות הסרוגות וראה בהם כוח מאוד חיובי בעם, ומצד שני, הוא כתב ליצחק רבין מכתב תמיכה בתהליך אוסלו. הוא אמר 'צריך לנסות', למרות הסקפטיות, ולו כדי להסיר זאת מעל מצפונו".

גרדוש: "אפשר לקרוא להם 'מוטי שואה'. הם באו מהחוויה הזאת. אבא שלי היה כותב לעצמו משפטים ומוטואים ובאיזה מקום כתב: 'אם אני צריך לבחור בין צדק לכוח, אני בוחר בכוח'. לא להיות האדם החלש שנמצא בסכנת הכחדה, זאת אף שבכוח יש אולי היבטים לא צודקים. הוא חשב זאת במובן האידיאולוגי, כהגנה על הקיום, ולא במובן הלאומני כמו שהוא נתפס היום. שניהם היו ביטחוניסטים במובן הזה. חברון לא הייתה חשובה להם כמולדת האבות, אלא כאזור שיגן עלינו מפני השמדה".

קישון: "אני חושב שמעל הכל הייתה בהם אהבת הארץ. אבא אמר לי: 'אני אוהב את המדינה בשונה ממך. ישראל היא המקום שהחזיר לי את כבודי כאדם'. מניצול שואה חסר כל הוא הפך לאדם, לא רק מוכר ומצליח, אלא כזה שחוזר לאירופה כמנצח. הוא היה מתגאה בכך שהילדים והנכדים של התליינים שלו היו עומדים שעות בתור, כדי לקבל ממנו חתימה על הספרים שלו, שכתב בעברית על מדינת ישראל ועל אנשיה.

"זה היה עבורו סיפוק עמוק: ניצחון היהדות ולא התבוסה של הנאציזם והאנטישמיות. לכן הוא ודוש היו חרדים לגורל המדינה. הם הבינו יותר מאיתנו, הצברים, כי זה מקום המקלט של העם ואין לנו אחר בעולם. בסוף הספר אבי כתב: 'זוהי ארץ כל כך קטנה, ששטחה על מפות העולם אינו מספיק כדי לכתוב את שמה בתוכו'. ושמעון פרס ציטט את אמרתו: 'זוהי הארץ שבה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה'".

ולמרות אהבת המדינה הם היו בין מבקריה הגדולים ביותר.

קישון: "אבי היה המבקר הכי חריף של המדינה. הוא לא היסס לבקר את הפרות הקדושות ביותר: הקיבוצים, מפא"י, השלטון וקק"ל. את הכל עשה מתוך אהבה גדולה למדינה. אומנם בישראל הוא העביר ביקורת על המדינה, אבל בחו"ל היווה חומת מגן על ישראל ולא היסס לומר לאנשים שהם מעבירים ביקורת חד־צדדית ומוטה. עד כדי כך לא היה אכפת לו לומר את אשר חשב, עד כי במעוזים של השמאל באירופה לא הזמינו אותו יותר. הם לא אהבו את הגישה.

איור שלא נכנס לספר. איירו: קריאל גרדוש ואפרים קישוןאיור שלא נכנס לספר. איירו: קריאל גרדוש ואפרים קישון

"אבא היה אומר שאם הוא היה מוכר מרכולת אנטי־ישראלית, זה היה נמכר כמו לחמניות חמות. בדיוק כמו שאנחנו רואים היום. הוא אמר: 'אני מפסיד כסף על הדעות שלי, אבל לעולם לא אוותר'. הרבה פעמים מצפים מסופר שיגיד שהמדינה היא לא מה שלחמתי עבורו, אבל חודשים לפני מותו אבא אמר לי שישראל היא הפלא הגדול של המאה ה־20. הוא ראה את הדברים החיוביים".

עם סמארטפון בכיס

לדברי גרדוש, "בשם הספר 'סליחה שניצחנו' היה היבט הומוריסטי וגם היבט אידיאולוגי, כי הם ראו את הניצחון אבל גם ראו את העולם שסביב והיו יהודים למודי סבל בוגרי השואה. הם חיו גם את החוויה הזאת של העולם העוין. אותו עולם שלא ייתן לנו את הניצחון הזה, ושצריך להתנצל עליו".

קישון: "אני מאמין שיש פה ציניות גדולה. הם מצפים שנתנצל. אולי נחגוג להם גם את יום הנכבה? איזה מסכנים. ואנחנו צריכים להתנצל על כך שנשארנו בחיים".

איזה חלק בספר לדעתכם הוא הרלוונטי ביותר למציאות של ימינו?

קישון: "האנטישמיות. כשאבי היה מספר על האנטישמיות, חשבתי שהוא מגזים, אבל זה המצב שבו נמצאת ישראל גם כיום: האו"ם רודף אותנו, ועמי אירופה עם החד־צדדיות שלהם".


גרדוש:
"היחסים עם האו"ם בפרט והיחסים הבינלאומיים בכלל. העובדה שישראל מחפשת שיתמכו בה ושייתנו לה לגיטימציה ויכירו בה ובצרכים שלה. זה מוטיב חוזר בעבודות שלו, יחד עם התסכול הזה שאנחנו צודקים ולא מבינים אותנו. יש לאבא קריקטורות על־זמניות, שמשקפות את המצב שלנו".

ואיך הדמות של שרוליק התחברה לתוך הישראליות הזאת?

גרדוש: "היא דמות מחברת. אבא רצה ליצור סמל, דמות שאפשר להתחבר אליה, שאנשים יכולים למצוא את עצמם בה. לטעמי, היא דמות־על, שמייצגת את כולנו ונותנת לנו שאר רוח. לצערי, הדמות הזאת נעלמה עם הזמן וכבר לא קיימת בחוויה הישראלית, ובהחלט אנחנו רוצים ששרוליק יחזור ושנשמור על הדמות הזאת, כי יש בה היבטים מסוימים שאפשר לראות גם היום. למשל, יש תחושת קולקטיביות בחברה הישראלית, אף שאוהבים להגיד שהיא לא קיימת. עדיין יש סביבנו גורמים עוינים, אנחנו עדיין אופטימיים ובעלי שמחת חיים וראייה קדימה. יש הרבה בציבוריות הישראלית שנוכחת בדמות שלו".

אפרים קישון. "חוש הומור הונגרי מיוחד". צילום: ראובן קסטרואפרים קישון. "חוש הומור הונגרי מיוחד". צילום: ראובן קסטרו

אנשים יתחברו לדמות שחובשת כובע טמבל?

"כמו שהדוד סם הוא הסמל של ארצות הברית, אף על פי שאף אחד לא חובש צילינדר, אני חושב שאפשר לשמור על הדמות של שרוליק".

איך אביך היה מצייר אותו היום?

"הייתה לו אידיאולוגיה לשמור על שרוליק בגיל 14־15, כי אנחנו כמדינה עדיין בגיל ההתבגרות, ולמרות שעברנו תקופה לא מבוטלת, מבחינה מנטלית אנחנו קצת ילדותיים. אולי הוא היה טיפה מבגר אותו, כי בכל זאת עברנו כמה חוויות, אבל משאיר אותו בשנות העשרה. אולי היה מצייר אותו עם סמארטפון בכיס".

מה קישון היה אומר על המצב שאליו הידרדרה ישראל בשנים האחרונות?

קישון: "אני מאמין שהוא היה מתמוגג מהמצב ולא מפסיק לכתוב. אינסוף סיטואציות קיימות כל הזמן, זה לא ייאמן כמה חומר מייצרת הפוליטיקה הישראלית לסאטיריקנים. אבא היה אומר: 'זוהי הארץ שבה לכל אזרח זכות להגיד את דעתו, אבל אין בחוק המחייב להקשיב'".

כדי לשמר את המורשת של אבותיהם, כל אחד מהשניים פועל בצורה שונה. קישון מעביר בשנה וחצי האחרונות מופע סטנד־אפ בשם "אפרים קישון: ההומור, הבידור, החיים והסרטים", ואילו גרדוש ובני משפחתו עוברים על החומרים הרבים שהותיר דוש – הספרים, הטיוטות וציורי הקומיקס שאינם פוליטיים - ואוספים אותם לכדי ספר שאולי יראה אור בהמשך. כמו כן, הם מנסים להחזיר לחיים את שרוליק. "יש המון קסם, יופי, חוכמה והומור בשני האנשים האלו", אומר גרדוש. "היינו רוצים שכולם יחוו זאת".