מיכל סנונית, משוררת, סופרת ילדים ועיתונאית, נולדה וגדלה בקיבוץ עין החורש וכיום מתגוררת בתל אביב. היא למדה ספרות עברית ותולדות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב והייתה עיתונאית ב"על המשמר". היא כתבה 12 ספרי שירה למבוגרים, שזכו להצלחה רבה, וספרים רבים לילדים. בשנת 1985, בעת שהותה באיטליה, כתבה סנונית את "ציפור הנפש", ספר ילדים שהפך לרב־מכר בינלאומי וזכה בפרסים רבים. בשנת 1993 זכה הספר במקום הראשון בעולם בתחרות לספרי ילדים. בשנת 2014 זכתה סנונית בפרס רנה לי, בחסות איגוד כללי של סופרים בישראל. בשנים האחרונות היא עובדת במסגרת "אמנות לעם", מרצה ומשוחחת עם ילדים ותלמידים בכל הארץ בנושאי ספרות.

האם היום, לאור ניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה?
"אני ממעטת לקרוא בשיריי, גם במוקדמים וגם במאוחרים. עם זאת, כל ספר שלי שראה אור, פורסם אחרי קריאה חוזרת ונשנית. אני משהה תמיד את פרסום הספר על מנת לחוש את השירים במידת האפשר אובייקטיבית. גם כיום שיריי – המוקדמים אך לא פחות מהם המאוחרים - מפתיעים אותי. אינני מבינה כלל כיצד הם 'מוצאים' אותי. זהו כורח שאילו יכולתי להימנע ממנו הייתי עושה זאת. הכתיבה תובענית ומייסרת.

את השירים המוקדמים התחלתי לכתוב בהיותי חיילת. בכלל לא חלמתי להיות משוררת. הייתי רושמת אותם על פיסות נייר, על קופסאות סיגריות, בנסיעה או באימונים. ניסיתי לגרש אותם והם שבו ופקדו אותי. ספרי השירה הראשונים שלי התקבלו במאור פנים גם בקהילה הספרותית וגם אצל הקוראים. האם הייתי משנה בהם דבר מה? סליחה על הישירות, אבל אף לא מילה או שורה או שיר. המשורר הוא כלי, סליחה על הקלישאה, ובתור שכזה הוא מטביע את חותמו בשיר, אך הקורא הוא הקובע. חוויותיו שלו אמורות להיצרב בשיר. אגב, עוד בנעוריי בלעתי כל ספר שירים שנקרא בדרכי. בוודאי הושפעתי מחלקם במסתורין, אולם לא כתבתי כמו אף אחד, למיטב שיפוטי".

ציפור הנפש. צילום: יח"ץ

מעבדה מיוחדת
ייתכן מאוד כי ההישמרות של סנונית מלהיות מושפעת, היא זו שבעצם ילדה את הספר המוכר ביותר שלה, "ציפור הנפש". "בוודאי ישנן השפעות שאיני מודעת להן", היא מגיבה על התיאוריה, "המשורר לא חי בחלל תרבותי ריק. הוא תוצאה של שכבה על גבי שכבה של חייו האישיים, הסביבתיים, הספרותיים, החברתיים והפוליטיים. 'ציפור הנפש' זהו נס ספרותי. הרי לא עלה בדעתי שאכתוב ספר שייתן לכל כך הרבה אנשים בני כל הגילים, בארץ ובחו"ל, סיפור־שיר שימצאו בו את עצמם. אבל זה קרה.

הסקרנות שלי לבני האדם ובעיקר לילדים, סקרנות למה הם מרגישים, היא מולדת אצלי. וגם לקיבוץ שלי, עין החורש, אני חייבת לתת את הקרדיט. דווקא במסגרת אינטנסיבית זו שרבים קמו לגנותה, הייתה מעבדה מיוחדת שבה אתה גדל וצומח לתוך חברה שעל אף השוני בין אדם לאדם, יש להם שפת סימנים, מעין קוד חברתי מיוחד. עבדתי הרבה כמטפלת בקיבוץ. אהבתי מאוד את הילדים שאיתם עבדתי ועד היום אני פוגשת אותם בשמחה גדולה. אפשר שהודות לכר הגידול שלי נולד הספר? זאת לעולם לא אדע בבטחה, אבל האפשרות קיימת".

בשעה שכולם מגנים את הקיבוץ, את מלטפת אותו.
"אין לי נטייה לנוסטלגיה, להיו זמנים. אני גם לא לוקה בעיוורון. היו קשיים ועוד איך. בתור ילדה, אהבתי את החיים בחינוך המשותף. הלינה המשותפת הייתה טבעית עבורי. עד היום בני קבוצתי הם הקרובים לי ביותר, נשארנו כאחים ואחיות, לטוב ולרע. בית הוריי היה חם ומחבק, ואני חושבת שזה מה שקובע בחלוף השנים את זיכרונותיך. והיה צנע. הורינו לא מצאו דשאים ובריכות שחייה כדי להתיישב עליהם ולצדם. ההורים שלנו נאבקו על כיבוש האדמה ועבדו מבוקר עד לילה. אחרי שסיימתי את הצבא התחילו קשיים שאני זוקפת אותם במבט לאחור לחבלי הילדות של הקיבוץ.

זמן רב לא אפשרו לי לצאת ללימודים באוניברסיטה כי בחרתי בחוגים 'לא פונקציונליים' - תיאטרון וספרות - שאינם מביאים 'תועלת' לחברה. הכתיבה והפרסום נראו לרבים כרדיפה אחר קריירה, מילה גסה באותם ימים בחברה הקיבוצית. לגדל את ילדיי בחינוך המשותף שוב לא נראה לי טבעי אלא מייסר. החברה הייתה מאוד שיפוטית. אלו היו הימים. הייתה זו חברה פנאטית וכל מוסכמה שנשברה הייתה קשה לה לעיכול. אני מצדי השארתי כל זאת מאחור. הקיבוץ הוא עבורי בית עד היום, וחבריו יקרים ללבי כאילו אנו פוסעים באותה הדרך. מה לי כי אלין? כזו הייתה האווירה באותם ימים.

האידאולוגיה הכתיבה לפרט כיצד עליו להתנהל בחייו. אודה ולא אבוש: לא נותרה בי כל מרירות. פילסתי את דרכי שלא הייתה סוגה בשושנים, אך אני מאמינה שאדם המפלס לעצמו דרך, מביט אחורנית בהכלה, קבלה וסובלנות. אני אדם אופטימי חסר תקנה, רומנטית בחיי ובשיריי. נולדתי לחלום ואני רוקמת חלומות, כפי שקראתי לאחד מספרי. עם זאת, אני יודעת גם למרוד ולבעוט. פגיעה קשה, גם בתחום הספרות וגם בחיי האישיים, גורמת לשד לצאת מתוכי. אשר לספרות, המיליה הספרותי אינו מיטיב עמי. אני לא מאושרת מכך, אולם, כך אני משננת לעצמי פעם אחר פעם, אם אתלונן זו תהיה חוצפה בפני אלוהים. קיבלתי יותר ממה שיכולתי לחלום עליו".


"תחושה של יתמות"
קריאה בספר השירים של סנונית שיצא לאחרונה, "ערש חלב ודבש", מעלה תחושה קצת מרה. כמה שירים אפשר אולי אפילו להגדיר כקינות, כאלו שמכילות המון פסיביות וחוסר אונים. “הצער והמכאוב הם אבני יסוד בחייו של כל אחד. לא, זו הכללה, אבל זה מה שמשדרים לי השירים", היא אומרת, "בין לבין ישנם שירים מלאי תקווה ואור ואהבה. כיצד זה מתיישב? תודה לאל שזה כך. אחרת לא היינו יכולים להמשיך לחיות ולצלוח את הימים הבאים. חוסר האונים שהזכרת אינו מופרך, אבל אני מתעשתת. הפסיביות טבועה בי, אינני יוזמת. אפילו נהנית כשמנהלים אותי - ולא מנצלים זאת לרעה. אבל בתוכי אני תמיד בדרכי שלי, אחרת כבר מזמן הייתי נגמרת. גם כמשוררת ואולי גם כאדם".

האם אובדן התקווה והקושי שבאובדן נבעו מאירוע קונקרטי בחייך?
“חוויתי אובדן לאחרונה, והשירים ליוו אותי בתקופה הארוכה לפניו ולאחריו. זוהי תחושה של יתמות. אדם שאת מלאה בו והוא מלא בך, מתאדה באופן גשמי. בשפת היומיום קוראים לזה בעל.

עבורי הוא איש. גב. אור. נוכחות דומיננטית. מורה דרך סבלני ומעל לכל אוהב. פשוט ישנו. אחרי לכתו ניסיתי לפצח את חידת היותו. אז באו לי המילים הלא צפויות ועזרו לי להבין את כוחו בשיר 'על מות': 'הכניעה האחרונה/ הייתה הראשונה.// אישי, אישי! / חושך גדול/ ירד על ראשי'. אתה אף פעם לא מוכן למוות, גם כאשר הוא מתקרב בצעדי ענק. הידיעה אינה חוסכת את ההתרסקות. אבל לא הייתי אומרת שיש בשירים אובדן תקווה.

את הספר הקדשתי לילדיי שעמדו ועומדים לצדי בצורה שמעוררת בי השתאות עד אין קץ. מי לא מכיר דוגמאות הפוכות?
"אין בי תחושה של בדידות למרות שאומרים לי שהשירים אומרים אחרת. טוב, השירים בשלהם ואני בשלי. למזלי, וזוהי מתת שמיים, אני מסוגלת להיות ימים שלמים ספונה בביתי. קריאה, כתיבה, משפחה מחבקת, הרצאות ומפגשים, כל אלה יחד מהווים חברה נהדרת. אני רוצה לסיים בשיר שמתאר את תחושתי כמשוררת. 'אני שירה': 'אני שירה/ נקייה מתחבולות עשיתי את מלחמותי,/ לעתים הרמתי ידיים, על פי רוב לא,/ מוכה ושותקת מרוב תימהון./ לא חסרה לי אהבה, הייתי נאהבת./ אם החזרתי אהבה,/ ודאי לא במידה הנכונה./ אבל ככה יצא. כאשר את שירה/ יוצאים לך דברים משונים./ אני שירה שלא התכוונה להיות./ אל תהיו משוררים'. השיר הזה הוא כל הסיפור".