"יש כאלה, את לא מתארת לעצמך כמה, שחושבים שמפני שאת עובדת אצלם ומשלמים לך, אז הם יכולים לעשות ממך מה שהם רוצים", מספרת יונה, שעובדת כעוזרת בית, בספר "בוסית של יום ראשון - סיפורי חיים של עוזרות בית בישראל". "למשל, להשאיר את הסיר שלושה ימים עם כל השמן והטינופת. אפילו מים לא לשים. למה? כי הם יודעים שהמנקה תבוא לעשות את הסיר, אז למה לטרוח? אחד הדברים שהטריפו אותי בעבודה היה, למשל, שאחרי שגמרתי לנקות את חדר השינה באופן יסודי - קרצפתי, הברקתי, פרשתי את הכיסוי של המיטה - בעלת הבית הלכה להתקלח וזרקה את התחתונים על המיטה ואת הנעליים באמצע החדר. בהתחלה הייתי מרימה, מסדרת שוב. אחר כך אמרתי: מה אני, אידיוטית?" 

 סיפורה של יונה הוא אחד מתוך עשרות הסיפורים המופיעים בספרה החדש של ד"ר רחל שגיא, שיצא לאור בהוצאת פרדס. השקתו של הספר תתקיים הערב בחנות "תולעת ספרים" בתל אביב. "אמא שלי, חנה לוין ז"ל, הייתה מנהלת בית ספר בתל אביב, והיא לא ידעה לנקות וגם לא לבשל", מספרת ד"ר שגיא (73), תושבת תל אביב וחוקרת בכירה ברשות המחקר של מכללת לוינסקי לחינוך. "אביה שלח אותה ללמוד ואמר לה שהיא לא צריכה לנקות ולבשל, אלא צריכה שתהיה לה קריירה. לכן בבית שבו גדלתי היו כל השנים נשים שעבדו במשק הבית. לאחת מהן אפילו קראתי 'דודה רחל"', אמא שלי קראה לה 'גברת רחל', והיא קראה לאמא שלי 'חנה'. אצלנו בבית תמיד התייחסו בכבוד לעוזרות, ואני מגיל קטן למדתי לכבד אותן". 

הסימפטיה הזאת לעוזרות הבית הולידה את הספר?

"הרעיון התפתח מהעוזרת שלי, שגם מופיעה בספר. שמה ויולט רביבו, ובמשך כשש שנים היא באה אלי לנקות את הבית בימי שני בבוקר. כשהיא מגיעה בחמש וחצי בבוקר, אנחנו שותות יחד קפה ומדברות. יום אחד היא התחילה לספר לי על עצמה, על הבית שלה, על ההורים שלה. מהר מאוד גיליתי שהסיפור שלה מאוד מעניין, והתחלתי לראיין ולהקליט אותה".

מה סקרן אותך בסיפור שלה?

"קודם כל, היא בחורה שגדלה ביפו. אביה ערבי, אמה יהודייה. אבא שלי השתתף בכיבוש יפו על ידי האצ"ל, וזה היה נראה לי כמו צירוף מקרים. כמו כן, סבתא שלה הגיעה לבדה ממרוקו עם חמישה ילדים קטנים, ואילו סבא שלי הגיע מאוקראינה עם חמישה ילדים. היו בסיפור שלה דברים שהדליקו אותי. ואז ביקשתי ממנה שתקשר אותי עם נשים נוספות שעובדות כעוזרות בית. רציתי לבחון גם את החוויות שלהן בתור עוזרות בית וגם את סיפורי החיים שלהן. ראיינתי 20 נשים, ואת הראיונות שלהן הפכתי לסיפורים בשמות בדויים, חוץ משתי נשים, ויולט ואילנה, המופיעות בשמן האמיתי. תוך כדי הראיונות התברר לי שמדובר בנשים שאף אחד לא משמיע את קולן. רציתי לספר את סיפורן, אבל התלבטתי איך לכתוב את זה. לא רציתי לכתוב את זה כספר שמבוסס על מחקר איכותני; רציתי לספר את הסיפורים בדרך שונה מהמקובלת בכתיבה מחקרית אקדמית".



צילום: יח"צ


 

יחסים לא שוויוניים

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 14.7% ממשקי הבית היהודיים בישראל העסיקו עוזרת בית או מטפלת נכון לשנת 2015, ו־18,900 גברים ונשים הועסקו כעובדי ניקיון ועוזרים בבתים פרטיים. סיפורן של עוזרות הבית עלה לאחרונה לכותרות בעקבות פרשת שירה רבן, שעבדה כעוזרת במעון ראש הממשלה, וכעת תובעת את רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו בגין העסקה פוגענית. 

הסוגיות המרכזיות שעניינו את ד"ר שגיא בספר היו: איך הנשים הגיעו לעבודה הזאת? האם הן בחרו בעבודה או העבודה בחרה בהן? מה הן אומרות על המעסיקות שלהן? מה הן אומרות למשפחה ולחברים לגבי עיסוקן? ומה המיצוב שלהן לעומת סביבתן? 

בין היתר, היא מצאה נקודות דמיון רבות בין הנשים שאותן ראיינה. "חלקן הגדול הן נשים שלא למדו", מספרת ד"ר שגיא. "נשים שלא סיימו את התיכון או היו בעלות 12 שנות לימוד בלבד. כמו כן, אצל חלקן בני הזוג או שלא עבדו או שלא פרנסו מספיק. כמה מבני הזוג היו עבריינים או גברים שצרכו סמים. כלומר, העול הכלכלי של המשפחה ושל גידול הילדים נפל בדרך כלל עליהן. הן אומנם בחרו במקצוע הזה של עוזרת בית, אבל הבחירה נעשתה בגלל נסיבות החיים. לפעמים הן גם העדיפו את העבודה הזאת, כי היא אפשרה להן להביא את הילדים בבוקר לגן, לעבוד ולחזור בזמן לקחת אותם. אלה גם נשים שהעבודות שהן היו יכולות להתפרנס מהן היו עבודות לא מקצועיות עם השתכרות נמוכה ושעות ארוכות, כמו למשל סייעת בגן, מטפלת בזקנים, קופאית בסופר. ואילו כעוזרות בית הן גם קיבלו יותר כסף וגם קיבלו את הכסף ביד. העובדה שבכל יום הן מקבלות כסף הייתה מאוד מהותית עבורן. זו הרגשה של שליטה. כשיש לך כסף, זו הרגשה של כוח. אגב, כל הנשים שראיינתי גרו בדירות משלהן, חלקן אפילו בבתים פרטיים, הכל בעצם בזכות העבודה שלהן. גם אם הבעלים שלהן עובדים, הן היו הכוח המפרנס העיקרי בתוך המשפחה".

הן אוהבות לעבוד כעוזרות בית?

"בהחלט כן. קודם כל, זאת עבודה בעלת סיפוק מיידי. את מנקה ובסוף העבודה את כבר רואה את התוצאות. הן גם אומרות שהרבה פעמים העבודה הזו הצילה אותן, עזרה להן להתפרנס. אחת אמרה שזה היה ממש קרש ההצלה של חייה ונתן לה סיבה לקום בבוקר". 

היו גם דברים שהכעיסו אותן במהלך העבודה? 

"הכעיס אותן שלא מתחשבים בהן, למשל שמשאירים בחדר השינה כל מיני סימנים מ'הפעילות הלילית' כדי שהן ינקו. כמו כן, מכעיס אותן מאוד כשמבקשים דברים שהם מעבר לכוחות שלהן. למשל, אם מדובר בבית גדול, אז רוצים שבתוך חמש שעות העוזרת תנקה את הכל, וגם תפעיל מדיח, וגם תתלה ותקפל כביסה. היו גם עוזרות שאמרו להן לנקות שאלטרים עם קיסמי אוזניים; והיו מעסיקים שהיו מפזרים מתחת לספה משהו כדי לבדוק אם העוזרת הזיזה את הספה או שלא הזיזה". 

ד"ר שגיא מוסיפה שהכעיס מאוד את העוזרות  כשנתנו להן תחושה שהן מטומטמות. "למשל, אחת מספרת שהיא נכנסה לבית שבו הבעלים היה פרופסור לכימיה, ואז הוא שאל אותה: 'האם את יודעת מה זה פרופסור לכימיה?'", מספרת ד"ר שגיא. "מרגיז אותן גם שמתייחסים אליהן כאל שקופות. יש מקרים שבהם בעלת הבית מדברת עם מישהי בטלפון ופתאום העוזרת עוברת, אז מיד משתתקים כדי שהיא לא תשמע, והדבר שהכי מכעיס אותן זה שיש מעסיקים שלא שומרים על הזכויות הסוציאליות שלהן ומנסים להתחמק מתשלום עבור חופשים, מחלה, פנסיה וביטוח לאומי. הן גם נעלבות ונפגעות כשבחגים, למשל, נותנים להן מתנות קטנות, כמו איזה קרם גוף או תוספת של 50 שקלים. הן בוחנות את היחס של המעסיקים לפי המתנה שהם נותנים להן. הנשים שראיינתי עבדו באותם הבתים כבר הרבה שנים, ולכן אפשר לומר שהיו להן יחסים טובים עם המעסיקים, שהם ברוב המקרים מעסיקות. לפעמים הן היו שותות איתן קפה, אבל לא מדובר ביחסי חברות אמיתיים, כי אלה לא יחסים שוויוניים".

הן נתקלו לעתים גם בהשפלות?

"היו כאלה שסיפרו שהן הגיעו לבית מסוים בפעם הראשונה, עבדו חמש שעות, ואז בפעם השנייה אמרו להן לנקות את הבית בארבע שעות, ובפעם השלישית ביקשו שינקו בשעתיים. אבל חלק מהעניין הוא שיש לעוזרות גם בחירה לקום וללכת. אם הן חושבות שמתייחסים אליהן לא יפה, שמעליבים אותן ומשפילים אותן, הן קמות והולכות, כי הן יודעות שאפשר בקלות למצוא עבודה כעוזרת. זה גם חלק מהכוח שלהן".

הן דיברו גם על הטרדות מיניות?

"הן לא סיפרו לי על כך. את הראיונות ערכתי לפני ארבע שנים, כשעוד לא דיברו על הנושא כמו שמדברים עליו היום. אגב, בסיפורים הן לא מזכירות כמעט גברים, ומדברות בדרך כלל על נשים. הדבר היחיד שהן סיפרו זה שאם הגבר בבית היה נכנס להתקלח, הוא היה יוצא בתחתונים, כאילו העוזרת לא נמצאת שם בכלל. כלומר, זה חלק מהיותה שקופה". 

האם הן רואות בכך עבודה זמנית או קבועה? 

"קודם כל, היו בין העוזרות אשכנזיות, מזרחיות ונשים בכל הגילים. בקיצור: תמונה של כל ישראל. חלקן ראו בכך עבודה קבועה שהן לא יחליפו אותה. היו לי אפילו נשים שעברו את גיל 60, שעבדו בכך. חלק אחר ראו בכך עבודה זמנית. הייתה, למשל, בחורה בת 22, שהייתה כבר אמא. היא הייתה חייבת לעבוד, אבל תכננה ללכת בעתיד ללמוד, ובאמת ראית שזו בחורה מבריקה. היו גם נשים שניסו לאפות או לעצב תכשיטים בבית כדי לצאת מהמעגל הזה של עוזרת בית. בסופו של דבר, זו עבודה מאוד קשה ששוחקת את הגוף".

רחל שגיא. צילום: אלוני מור

בשביל המעסיקות

"כבר שבע שנים שאני עובדת במשק בית. זאת עבודה שלא צריך להתבייש בה, אבל מכיוון שאני רווקה, אז לפעמים כשיוצא לי להכיר מישהו, לא נעים לי להגיד", כך מספרת באחד מפרקי הספר ויקי (37). "כשבחורים רואים בחורה שהיא עוזרת בית, הם חושבים: 'מה אני צריך אחת כזאת'. אז אני אומרת שאני מטפלת בילדים. רק כשאני מכירה מישהו יותר לעומק, אני מספרת לו את האמת".

"היו נשים שהתביישו בעיסוק שלהן", מספרת ד"ר שגיא. "כמה מהן סיפרו שאף אחד לא יודע שהן עוזרות בית, אפילו לא הילדים, אבל היו כאלה שלא התביישו. למשל, העובדת שלי לא מתביישת. היא אומרת: 'אני עוזרת בית. בזה אני עובדת, בזה אני טובה, זה מכניס לי כסף'. אבל הדבר שחשוב לציין הוא שאף אחת מהנשים לא רצתה שגם הבנות שלה יהיו עוזרות בית. הן עשו את כל המאמצים האפשריים כדי שהילדים יקבלו חינוך טוב". 

היו סיפורים שזעזעו אותך?

"הייתה אישה אחת שעבדה ברוסיה כמהנדסת. היא הגיעה ארצה עם בעלה, ואחרי כמה זמן הם נפרדו. היו לה ילדים, והיא הייתה צריכה ללכת ולעבוד. היא התחילה לעבוד כמנקה בבית חולים, ומשם התגלגלה לעשות למישהו מסאז'ים בעירום. כשבאתי אליה הביתה, ראיתי באמצע החדר מיטה של מסאז'. ואז היא אמרה: 'כיום אני עובדת כעוזרת בית ועושה מסאז' רק בבגדים'. זעזעה אותי העובדה שהיא הייתה מהנדסת עם מעמד ונשארה חסרת כל. אבל בזכות העבודה בניקיון, היא בסופו של דבר הצליחה לקנות בית. סיפור קשה נוסף היה של בחורה מאוסטרליה, בעלת תואר שני באנגלית, שהגיעה ארצה כמתנדבת. היא הכירה כאן בן זוג, נולדו להם ילדים והיא נפרדה ממנו אחרי שהכה אותה. היום האישה הזו עובדת בשלוש עבודות: מחלקת עיתונים בשלוש לפנות בוקר, ואז הולכת לעבוד כעוזרת בשני בתים. היה מאוד עצוב לראות מהיכן היא באה ולאן הגיעה". 

לדברי ד"ר שגיא, קהל היעד של הספר הוא כמובן המעסיקות. "לרבות מאיתנו יש עוזרות בית", היא אומרת. "חשוב שנקרא את סיפוריהן, נשמע מה הן אומרות ונלמד לכבד אותן. הרי הודות להן אנחנו יכולות לפתח קריירה, והן עושות עבורנו את העבודה שאנחנו לא רוצות לעשות בעצמנו".