איך אומרים? כל אחד והאוורסט שלו. אדם מציב בפני עצמו יעד מסוים, ולא ישקוט ולא ינוח עד שישיגו. דומה כי פרופ' אבי בן בסט, איש עתיר זכויות בכלכלה הישראלית ובעבר מנכ"ל משרד האוצר, וגם חובב ספר מובהק, כבש את האוורסט שלו לפני שמונה שנים, בצאת הרומן שלו “סחף". אם מישהו סבור שהייתה זו גחמה חד־פעמית, אולי יופתע לשמוע שהכלכלן הבכיר פרסם בימים אלה בהוצאת שוקן את הרומן השני שלו, “שיגעון לאור". נסחפת? אני שואל את הפרופסור.

“זו לא היסחפות, אלא יש בי דחף לכתוב ואני נהנה מאוד מהכתיבה", הוא משיב, “מאחר שיש לי רעיונות לעסוק בהם בתחום הספרותי, אני כבר עסוק בכתיבת ספר נוסף".

זאת, כנראה, בהיותך מאנשי ה"גם וגם", שככל שהם מזוהים בתחום מסוים ואף עושים בו חיל, מסתתרת אצלם זיקה לתחום אחר לגמרי.
“הזיקה לתחום הספרותי לא התעוררה בי לפתע פתאום ביום אחד. תמיד הוא עניין אותי לצד העיסוק שלי בכלכלה, משהו שקשה להסביר מאין הוא בא. אני מודה שאם בתחילה היו לי חששות אם אני מסוגל לממש את התשוקה שקיננה בי, זה עבר לי".

אם עלילת “סחף" מתרחשת בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, ב"שיגעון לאור" אתה משליך את יהבך על תקופת מלחמת ששת הימים בואכה מלחמת יום הכיפורים. זה מכרה זהב לסופר, הלא כך?
“אומנם זו הייתה תקופה עם אירועים גדולים והשפעה רבה על חיינו בארץ. בחירת התקופה נבעה אצלי מבחירת הנושא, כשרציתי מאוד לעסוק בתשוקה להר הבית, כשהרעיון להקמת בית המקדש הפך למרכז חייהם של אי אלה אנשים. זאת כתוצאה מהאופוריה בעקבות הניצחון האדיר, שבא אחרי חשש מאסון ערב המלחמה, ורבים חוו תחושות משיחיות".

בראשיתו של הספר אנחנו מתוודעים לחנוך, בן העיר העתיקה שנפעם לשוב אל מחוזות ילדותו, מה שרומז לגבי אחריתו של הספר. אך סיפור המשנה על סטודנט שבא לעבוד במלונו של חנוך, אגב התמודדות עם זונות בסביבת המלון, לא ממש מכוון אל ההמשך. בסיום העלילה, שאותה לא נגלה, היא נקטעת שניות לפני שהמזרח התיכון עולה בלהבות.

“חנוך הוא מההדיוטות שסמלים וכמיהה אליהם עלולים להעביר אותם על דעתם", אומר בן בסט. “זה כולל את החולמים על חידוש בית המקדש למרות האיסור ההלכתי. הספר בא אולי להתריע נגד מה שהוא חומר נפץ, בפרט כשהר הבית נמצא בלב הסכסוך באזור. לדעתי, את הנושא הזה יש להשאיר לימים שבהם ישרור שלום בינינו לבין שכנינו, כמובן גם בינינו לבין עצמנו, או כפי שאמרו חז"ל, להשאיר את זה לימות המשיח.

אבי בן בסט, שיגעון לאור. כריכהאבי בן בסט, שיגעון לאור. כריכה

“עוד באשר לחנוך, ככל שהאובססיה שלו להקמת בית המקדש מעמיקה, הוא נגרר לפרשנות מיסטית של אירועים אקראיים. לרוע מזלו, תמימותו מנוצלת בידי בעלי כוונות שליליות", הוא מוסיף.

לדברי בן בסט, הגם שלפי עדותו התברך בזיכרון יוצא דופן, הוא לא הסתפק בו. לקראת כתיבת הספר החדש ערך, חרף היותו עסוק כפרופסור לכלכלה במכללה למינהל, תחקיר יסודי, שבמהלכו נכנס לעובי הקורה של נושאים עלומים כמו מסדר הבונים החופשיים, שגיבור הספר חבר בו וצלל אל נבכי עולם הקבלה, שבו העמיק האיש; ואל הוויות הנוצרים האוונגליסטים מארצות הברית, שבספר חוברים להקמת בית מלון ישראלי בירושלים המזרחית.

אפשר להבין מבן בסט שלא הגיע אל הכתיבה יש מאין. “לקחתי כשומע חופשי קורסים בספרות באוניברסיטה שבה שימשתי כמרצה", הוא מספר. “לא חיפשתי עוד תואר. זה משהו שבא מאהבה. גם השתתפתי בסדנה לכתיבה יוצרת של אלי עמיר, שמאוד עודד אותי בכיוון".

הספרות היא לגביך פתח מילוט מעיסוקיך היומיומיים?
“בוא נאמר שיש כאן אלמנט מסוים של שחרור. כתיבה כלכלית־מדעית צריכה להיות מאוד מדויקת וניטרלית. כשאתה מנתח בה דברים, אז באופן אובייקטיבי לחלוטין, רצוי שלא תשרבב בתוך זה השקפות, לא כל שכן רגשות. שכן, הכתיבה המדעית פונה אל ההיגיון בשפה יבשה. בספרות אפשר להכניס בכתיבה לא רק רגש אלא גם דמיון, עם דברים שלא היו ולא נבראו".

ואם היו אומרים לך בילדותך בתל אביב שביום מן הימים תהיה סופר?
“עם כל אהבת הקריאה שלי, בכלל לא חשבתי על זה. בימי שישי, כשהיו מחליפים ספרים בספריית בית הספר שבו למדתי, הייתי מסיים לקרוא את הספר בו־ביום ומצפה ליום שישי הבא. כמו אחרים, נמשכתי לספרי ז'ול ורן וחסמב"ה, וכמובן אהבתי מאוד את דיוויד קופרפילד".

אלי עמיר. צלם : מרק ישראל סלם אלי עמיר. צלם : מרק ישראל סלם

נושאים ולא אנשים

בן בסט הוא בן למשפחה יוצאת טורקיה, המתייחסת למגורשי ספרד. השם "בסט" הוא ראשי תיבות של ‘בסימן טוב". הוריו, מנהל חשבונות ועקרת בית, עלו ארצה לפני הקמת המדינה, והתמקמו בפרבר בדרום תל אביב. כדי לסייע בפרנסת המשפחה, למד בתיכון ערב לצד עבודה, תחילה בדפוס ולאחר מכן בבית מלאכה ליצירת כלים ממתכת. “לאחר יום עבודה מפרך, הייתי נוסע על האופניים ללימודים בערב". בהמשך לימודיו בתיכון הוא עבד כפקיד וכשליח בתיאטרון הפועלים אהל, “שם צרכתי הרבה תרבות", הוא מוסיף.

לאחר הצבא, סיים בגיל 23 לימודים לתואר ראשון בשלוחת האוניברסיטה העברית בתל אביב. לדבריו, נקלע באקראי למקצוע של חייו. “חיפשתי
מקצוע ריאלי", הוא אומר. “כשביררתי מה אפשר ללמוד, אמרו לי סטטיסטיקה וכלכלה. אם לגבי הסטטיסטיקה הבנתי במה מדובר, לא ידעתי מהי בדיוק כלכלה. זה נראה היה לי כמשהו שקשור בשכר ובהסתדרות. באמת לא היה לי מושג במקצוע הזה. שוכנעתי לנסות ונשביתי על ידי הרעיונות המרתקים. בתוך שנה עברתי לירושלים, ומאז אני לא זז ממנה".

ב־71' סיים בן בסט בהצטיינות לימודים לתואר שני בכלכלה, ומאז ועד 96' עבד בבנק ישראל, “עד שהרגשתי שמיציתי לאחר שניהלתי את מחלקת המחקר". כשהוא נשאל לגבי הפרסומים בדבר השכר המופרז לעובדי הבנק, הוא משיב: “תמיד הייתה ביקורת על גובה השכר בבנק ישראל. לפני עשור נעשה שינוי והופחת השכר, מהלך שתמכתי בו".

ובאשר לנגידה קרנית פלוג?
“עקרונית, אני מתייחס אך ורק לנושאים, לא לאנשים".

ב־94' ניהל בן בסט את המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית בנושאי מטבע, מדיניות מוניטרית ובנקאות, וכעבור חמש שנים עמד בראש הצוות הכלכלי הישראלי בשיחות עם הפלסטינים בקמפ דיוויד.

“זה היה בהחלט מרתק", הוא מסכם. “במפגשים הראשונים היו הרבה גישושים הדדיים, בפרט שבמשלחת הפלסטינית, בניגוד למשלחת שלנו, לא היו בעלי ניסיון בתחום הכלכלי. אין ספק שבתחילה הייתה חשדנות רבה, שהלכה והתמוססה. כשהגענו לקצה הדרך ולחתימה, היה חום בין אנשי המשלחות. עם סמיר חולילה, איש עסקים פלסטיני, שבשיחות עמד מטעמם מולי, נשארתי עד היום בקשרי ידידות. בכל פעם שאני פוגש אותו ואת חבריו נוצר מפגש מרגש, הנותן תקווה שאכן יש עם מי לדבר. גם בצד השני יש אנשים חמים שרוצים שהסכסוך ייגמר.

“בשיחות קמפ דיוויד נועדנו איתם לא הרחק משם באיזשהו בית ספר למכבי אש. שם הדברים התחילו אחרת לגמרי. בניגוד לשיחות הקודמות, ההפתעה הגדולה הייתה ששני הצדדים באו עם אותה תוכנית. זה היה מדהים. ואם חשבתי שהפעם יהיה הרבה יותר קל, כולנו יודעים איך נגמר שם בין אהוד ברק לבין ערפאת".

איך תגיב על הטענה שהפלסטינים הם כאבן ריחיים על צוואר הכלכלה הישראלית?
“אני לא חושב שהפלסטינים הם אבן ריחיים על צוואר הכלכלה הישראלית, ולדעתי בקשר הכלכלי איתם יש לחתור לכך שכל צד יקבע לעצמו אילו שיעורי מס הוא רוצה, אבל לא יהיה מיסוי הדדי. כלומר, באזור סחר חופשי אנחנו לא נטיל מכס על הסחורות שלהם, והם לא יטילו מכס על הסחורות שלנו. הסדר כזה דורש גדר בינינו לבינם".

אם יצאנו זה מכבר מעזה, נראה שכלכלית אנחנו עדיין שקועים בה עמוק. האם יש מוצא מכך?
“הבעיות הכלכליות הן תוצר לוואי של הבעיות המדיניות, שמתנקזות לסגר שאנחנו נאלצים להטיל עליהם, מה שמביא להתרחשות חוזרת ונשנית של אירועים אלימים. הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה היא לשבת ליד שולחן המשא ומתן ולהגיע להסכם שלום ששני הצדדים ירצו לכבד אותו. זאת, אגב, לאחר שכידוע בעולם הרחב נפתרו סכסוכים לא פחות קשים. מאחר שאני אופטימיסט חסר תקנה, אני מאמין שאם שני הצדדים ירצו, הם יגיעו לזה, אם לא מחר אז מחרתיים".

אבי בן בסט, שיגעון לאור עם ברק ושוחט, כמנכ"ל משרד האוצר ב־2001. צלם : עמוס בן גרשום, לע"מ אבי בן בסט, שיגעון לאור עם ברק ושוחט, כמנכ"ל משרד האוצר ב־2001. צלם : עמוס בן גרשום, לע"מ

איש של רפורמות

בן בסט מודה שמבחינת הבכירות, שיא הקריירה שלו הייתה כהונתו בין 99' ל־2001 כמנכ"ל האוצר תחת שר האוצר אברהם שוחט בממשלתו של אהוד ברק, ומבהיר שתפקידו של מספר 2 בבנק ישראל לא פחות חשוב. “שם הייתי שותף להרבה מאוד רפורמות, לאו דווקא רק בתחום הכספי־מוניטרי".

למשל?
“בין השאר, הייתי מעורב ברפורמה הראשונה שיצרה תחרות בתחום הסלולרי בשיחות בינלאומיות. רבים זוכרים את הרפורמות של שר התקשורת כחלון, אבל אנחנו היינו בתחום שנים קודם לכן. הייתי חבר ועדת המונופולים, שבה עלתה לראשונה ההצעה לחברות חשמל פרטיות. בסך הכל כיהנתי ב־15 ועדות - כולל ועדה לקיצור השירות בצה"ל - שבשמונה מהן הייתי יו"ר. המטרה של כל הרפורמות ליצור יותר תחרות במשק, כך שגם המחירים לצרכן יוזלו".

ואם נתמצת את הכל?
“צריך להיזהר מבזבזנות ויש לייעל כל מערכת כדי שתתפקד בדרך היעילה ביותר. מערכת החינוך היא אחת הדוגמאות הבולטות למערכת לא יעילה".

כאמור, בן בסט ירושלמי מאז לימודיו באוניברסיטה העברית. הוא נשוי ליוכבד, פרופ' לאורתודונטיה בגמלאות בתחום רפואת השיניים. הם הורים לשניים - איילת, העובדת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; ובעז, שלמד פסיכולוגיה, אבל כ"פריק של מחשבים", כעדות אביו, עושה חיל כמתכנת בחברת הייטק. לזוג בן בסט שלוש נכדות.

יש לך תחביבים?
“אני אוהב לגנן בגינה הקטנה שיש לנו ולטייל כמה שיותר. כמו כן אני אוהב מוזיקה מסוגות שונות; בעיקר קלאסית, אך גם ג'אז, בלוז ושירי עמים. בעקבות זה אני חבר הדירקטוריון של תזמורת ‘הקאמרטה' בירושלים, וגם חבר הדירקטוריון של מרכז המוזיקה בעיר".

שעה שספרך השלישי בדרך, האם אתה חבר אגודת הסופרים?
“עדיין לא נרשמתי. אולי אני צריך לעשות את זה".