ש"י עגנון אסף כל דבר שראה אור, כולל פתקים קטנים שמצא ברחוב; חיים באר הוא אספן ספרים מפורסם (שהודיע לא אחת כי נגמל); ועל מארק טווין מספרים שכאשר חבר פנה אליו בשאלה מדוע יש ספרים בכל פינה בביתו, השיב לו: "אנשים נוהגים להשאיל ספרים, אבל אף אחד אינו משאיל מדפי ספרים".

בלי מאגרי מידע מאורגנים, ללא שוק מוסדר או אומדן לשאלה כמה כסף מתגלגל בו, רוחש עולם שלם של אספני ספרים, שנסמכים בעיקר על ידע אישי מצטבר ועל פורומים: האחת אוספת ספרים על חתולים, אחרת אוספת ספרי בישול מצהיבים שנעלמו מהמדפים, אחד אסף ספרים מתקופת העלייה הראשונה והשנייה, וברגע שמיצה את האוסף, הגדיר לעצמו נושאים חדשים. יש כאלה שמחפשים ספרי קודש, יש שמחפשים ספרי אמנות נדירים, יש מי שמתעניין במהדורות ראשונות של ספרי ציונות, תרגומים מיוחדים של דוסטויבסקי, עיתוני ילדים משנות ה־20 של המאה ה־20, ספרי תנועות שמאל משנות ה־60, וכן הלאה. ואין לזה סוף: גם כשנדמה שהאספנים משלימים את האוסף, קופץ להם לעין עותק שנראה מרופט, ואז מתחיל מסע מחודש, שתכליתו למצוא עותקים במצב טוב יותר. בגלל העיסוק הספציפי והנטייה האישית, ספר נדיר בעבור האחד אינו נדיר בעבור האחר.

“אם יהיו שני אספנים בחדר הם תמיד יריבו, למרות שכל אחד מתעניין בדבר אחר. זה עם של אנשים שחומדים את מה שיש לשני”, אומר ליאור הולצר (35), אספן מושבע מ”הולצר ספרים” בירושלים. “אני בוק ג’נקי - מכור לספרים. אוסף ספרי שבתאות וספרים מהעת העתיקה, אוהב לדבר עליהם, לקרוא אותם, וכמו כל מכור אני צריך למצוא דרך לממן את ההתמכרות שלי, אז אני מוכר את הספרים האלה, לפעמים את הנדירים שבהם".

בבעלותו של הולצר 55 אלף ספרים, כ־5,000 מהם מונחים על מדפים בביתו – בעברית, אנגלית, גרמנית, הונגרית, יידיש, רומנית, פולנית, רוסית ועוד. “לא כולם נדירים, כמובן", הוא מבהיר. "יש כאלה שאני שומר מסיבות סנטימנטליות וכאלה שלא. אני כל הזמן גונב לעצמי ספרים הביתה”.

בבתי המכירות נמכרים ספרים נדירים במאות ובעשרות אלפי שקלים או דולרים, אבל אספנים יחפשו בדרך כלל מכירות פרטיות. איך מזהים אותם? הולצר נותן בהם סימנים: “העיניים ישר מסתכלות על כל הספרים בו־זמנית. הם מתייחסים אל ספרים לא כמו אל קיר גדול של צבע, אלא מצליחים לקרוא כל כיתוב וכיתוב, לא משנה מה המרחק. יש הטיה מגדרית ברורה לטובת גברים, אבל בהחלט יש אספניות. הן אוהבות בעיקר ספרי ילדים: 'פיטר פן', 'הקוסם מארץ עוץ', 'פו הדב' במהדורות נדירות. ואילו האספן הגבר רוצה דברים עיוניים ומחפש מידע שאין במקום אחר, עם הבדלים בין מהדורות כל כך דקים, שלא היית חושבת שזה יעניין מישהו”.

רוב האספנים אינם מוכנים להיחשף. "אם סוחרי ספרים משומשים יידעו שאני אספן, המחירים יזנקו", מסביר אחד מהם. אחר טוען שכל חשיפה פומבית היא בגדר הזמנה לפריצה של ביבליופילים אחרים, והיתר פשוט לא מעוניינים להיות מזוהים עם ההגדרה.

עוזי אגסי. צלם : עידו אגסיעוזי אגסי. צלם : עידו אגסי

עולם של חוקים

עוזי אגסי, מו”ל הוצאת "אבן חושן" ואספן מושבע, הקים את ההוצאה ב־1994 כדי לרפא את עצמו מאספנות הספרים. “במשך כ־20 שנה אספתי. למה להירפא? כי אין לזה סוף כמעט. כמו כל אספן, הייתי צריך למצוא את הנישה שאני רוצה להתמקד בה. אי אפשר רק לאסוף סתם ספרים ישנים, אלא נושא מסוים. מבחינתי, הנושא המסוים היה יותר הצורה החיצונית והתמקדות בספרי קודש עם תווי ספר – הלוגו של ההוצאה, ולהפתעתי היו הרבה הוצאות לאור לאורך שנים, מהדפוס הראשון. בכל יום שישי בצהריים הייתי עושה את השיטוט באזור תל אביב בעיקר, מחפש חוברות אוונגרד שיצאו ברוסיה בתחילת שנות ה־20. היו שלושה סוחרי סופרים ידועים בתל אביב: שפטל, טוורסקי ורובינזון. היינו, הנגועים במחלה הזו של איסוף ספרים, נפגשים בחנות הקטנה של טוורסקי בעיקר, עם חיים באר וניסן נתיב שכבר לא איתנו. טוורסקי קרא לעצמו ‘מרפא חולים’. לכל אחד שבא הייתה לו התרופה עבורו. כל אחד ניסה למצוא נישה שלא יהיו לו הרבה מתחרים. היום נרפאתי. רק אם אראה חוברת אוונגרד רוסי שלא נמצאת אצלי באוסף, אקנה. הסכומים לפני 40 שנה לא היו סכומי עתק. עדיין לא היו מכירות פומביות ואנשים שעלו ארצה הביאו את הספרים הטובים יחד איתם. אחר כך הם או ילדיהם מכרו לחנויות ספרים. היום זה שונה לגמרי, כי כל אחד יכול לחפש את אותו ספר והוא יודע באיזו חנות זה נמצא, באלסקה או באוסטרליה”.

כמו בכל תחום, גם בתחום האספנות קיים מדרג של יודעי ח”ן: ד”ר גיל וייסבלאי, חוקר תולדות הספר, מזכיר את אבחנתו של מיכל הנלדזלץ, המבדיל בין ביבליופיל וביבליומן. “זה מתחיל מהעליון ביותר: ביבליופיל הוא חובב ספר עד אדם שהוא אספן אובססיבי של כל דבר דפוס, ואינו מבחין בין טוב לרע", הוא אומר. "ביבליומן הוא חובב הספר הנאה, כמו אספן אמנות. יש אספני אמנות שמתמקדים באומן מסוים בתקופה מסוימת, וכך יש אספני ספרים שמתמקדים בהוצאה מסוימת, סופר מסוים, ספרים מסגנון מסוים וכולי. זה עולם שלם. בעולם הפנימי הזה יש חוקים – מה שווה יותר ופחות, ספר חתום ולא חתום. אנשים שאוספים ספרים בדרך כלל לא קוראים אותם. התוכן הוא הדבר הכי טפל. מה שהכי חשוב זה איך הספר נראה, באיזה הקשר נוצר ומי האנשים שמעורבים ביצירה שלו. זה מסביר למה הדבר הזה לא מפותח כל כך בישראל. אנחנו עם של טקסט. הקריאה היא העיקר והצורה משנית לה, שכן היהודים קראו בספרים עד שהם התבלו והלכו לגניזה או התכלו”.

ליאור הולצר. צילום מסך ליאור הולצר. צילום מסך


שבילים בין הספרים

כ־7,000 ספרים שוכנים על מדפים בביתם של פרופ’ אברהם עוז מ"האקדמיה לאמנויות המופע" ושל זוגתו, טלי יצחקי, מנהלת המוסד. "אף פעם לא הדליק אותי העניין הזה של כמה מידידיי, שרצו לחפש בחצי השני של לונדון מהדורה ראשונה של טי. אס אליוט", הוא אומר. "אני מבחינתי מוכן לקרוא כל דבר גם באינטרנט, ובלבד שהתוכן יהיה מעניין. יש דברים שנקרו בדרכי במרוצת השנים. בעלומיי הרחוקים מאוד, הייתי שחקן בלהקה של פיטר פריי, והעלינו מחזה של מאיר לוין על אנה פרנק. הרעיון היה שהמחבוא של שתי המשפחות היה כל הזמן על הבמה.

פיטר שלח את ראש ענף הבידור, רענן צפריר, ליפו, שקנה ספרים באחד השווקים. יום אחד חזר עם ארגז מלא ספרים ששפכו אותם על הבמה. רובם היו חסרי ערך, ואז ראיתי שבין כל הבלגן הזה ישנה סדרה של עשרה ספרים ירוקי כריכה מ־1864, המהדורה השנייה של כל כתבי אדגר אלן פו מארצות הברית בעשרה כרכים. איך התגלגלה לשוק הפשפשים? אין לי מושג. הקאסט מסביבי לא שם לב. ואני, שבאתי מהחוג לספרות אנגלית, אמרתי בסוף ההרצה של ההצגה שהסדרה תהיה אצלי בבית. לקחתי שישה ושמתי אותם אצלי בבית. הארבעה הנותרים נשארו כאביזרים בהצגה. במהלך החזרות האחרונות הצלחתי לגנוב עוד שניים, ובסוף את השניים שנותרו”.

והייתה עוד מנת מזל: “כמי שהיה חבר הנהלה אמנותית בקאמרי 15 שנה, היה לנו חדר עם ארכיון וספרייה. כשהמשרדים הורחבו, הוחלט שהחדר יועבר למחלקת השיווק. לא ידעו מה לעשות עם החומר שהיה שם. את האוצרות המדהימים של ארכיון הקאמרי רצו לזרוק. באותו זמן הייתי ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. ידידי המנוח שמעון לב ארי ייסד לפני כן את הארכיון לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, וכולו עבר לשם. אבל מה עושים עם הספרייה? היו שם דברים נדירים ביותר, למשל אוסף ענקי של טקסטים שיצאו בשנות ה־20 בגרמניה של השחקנית רוזה ליכטנשטיין.

עוזי אגסי. צלם : עידו אגסי עוזי אגסי. צלם : עידו אגסי

ביקשתי ממנהל התיאטרון לקחת אותו. באתי עם הרכב והעמסתי את ארגזי הספרים. עצם היותו של הספר מהדורה ראשונה לא עושה לי כלום, בניגוד להרבה מידידיי, אבל כשאתה רואה ספר שהוא נדיר מכיוון שאי אפשר להשיגו, זה עניין אחר. זה עושה לי משהו. על זה אני רץ בלי להסס, אם כי אני מודה שהאינטרנט מוריד מהלהיטות לדבר. כך יצא שבספרייה של 'האקדמיה לאמנויות המופע' יש ספרים נדירים מאוד, לצד דברים שאפשר לקנות בכל חנות”.

מרון ארן, מבית המכירות הפומביות “קדם”, מסביר כי אספנות יכולה להיות אינטלקטואלית, של מחקר, אבל יכולה גם להגיע למצב של אגרנות. “זה עלול להיות גבול צר ולהפוך לבעיה פסיכולוגית. אני צריך להיות זהיר. ראיתי אוספים שזה נעשה בהם קיצוני, ראיתי כבר בתים שיש בהם שבילים שאתה יכול לצעוד לשירותים או למיטה, אבל כל שאר השטח הוא הררי ספרים”, מספר ארן, “רוב השוק הישראלי מתנהל היום במכירות פומביות, שזה שינוי שהשוק עבר ככל שהאינטרנט התקדם. קרה תהליך שבו בהתחלה אנשים מכרו באיביי. היום הדברים היקרים ביותר נמכרים בבתי מכירות פומביות. הדברים היקרים ביותר הם מתחום ספרי הקודש. ברגע שיש הקדשה או חתימה בספר, אתה בעצם מוכר את כתב היד.

ספר מודפס של הרצל יעלה איקס, ספר עם הקדשה של הרצל יעלה חמישה איקס. זה עוד יותר קיצוני כאשר יש הערות למדניות של הספר, נניח מחבר שעושה שינויים במהדורה השנייה, למשל. היה לנו ש”ס עם הערות של הגאון מווילנה בחצי מיליון דולר. כתב יד של רבי נתן מברסלב שהעתיק משהו נמכר ב־150 אלף דולר. הספר היקר ביותר שקיים כספר, הוא 'נעם אלימלך', בן פחות מ־250 שנה, ומדי פעם יוצא לשוק כעותק שלם. בואי נגיד שאם הוא יוצע לנו ב־300 אלף דולר כמחיר פתיחה, אקח אותו. סביר שהוא יימכר בסכום גבוה יותר". המשלוח כבר תלוי בקונה: עם מטוס פרטי, עם מאבטח, אבל בדרך כלל מדובר בחברת שליחויות שמתמחה בפריטי אספנות.

“אנחנו מחשיבים את עצמנו לעם הספר אבל בכל הדברים האלה אנחנו די מפגרים, הרחק מאחורי האנגלים, הגרמנים והצרפתים, שאצלם הדברים האלה מאוד מפותחים”, מסכם ד”ר וייסבלאי, “לגילדות של סוחרי הספרים יש כתבי עת ופרסומים, כשאצלנו בארץ זה עולם דל ופרימיטיבי. גם המכירות הפומביות בארץ הן לא בליגה עולמית. לבתי מכירות אין בעיה למכור ספר יקר, נדיר, אבל פגום, מה שלא מקובל בעולם”.