מדי שנה, כחודש לפני כניסת החגים, נהגו בניו של שלומי נחמיאס להוציא מחצר ביתם, שהפכה עם השנים למחסן, שלט פח ולתלותו בכניסה לסמטה. אי אפשר היה לפספס אותו. הכניסה אל הסמטה הייתה דרך כביש מרכזי סואן שבו עוברות אלפי מכוניות ביום. על השלט היה כתוב "שלומי בונה סוכת שלום". מתחת לכתובית סומן חץ המפנה את הנוסעים אל המחסן. מבוקר עד ליל יצאו מהחצר קולות ניסור מתכת והלחמה. מול ביתו של שלומי עמדה רחבת עפר מרווחת שבה היו מונחים מאות צינורות ברזל, שאותם רכש באחד מכפרי המשולש. עד תחילת החגים הייתה אמורה המשפחה הפעלתנית לייצר ולמכור כמה עשרות סוכות שישלשלו לקופתם המשותפת סכום כסף מכובד, שיפרנסם לאורך חודשי החורף.

מרים, דיירת חדשה בסמטה, שעברה לדור בה עם בעלה במהלך הקיץ, כמעט שיבשה את התוכנית. נוף ערימת הברזלים שעמדה מול חלונה וקולות הניסור הצורמניים במשך היום והערב, הוציאו אותה מדעתה. לאחר שכשלו מאמצי השכנוע הנמרצים שלה - תמיד בקולי קולות - איימה להיעזר ברשויות. שלומי ובניו הריחו את הצרה המתרגשת עליהם. ניסו לדבר על לבה, הבטיחו שעבודות הברזל הרעשניות יסתיימו בתוך חודש, ושהמכירה עצמה תתקיים בחצר ביתם.

לא עזר.



"אם עד הערב אתם לא מעיפים מהחלון שלי את כל הברזל, אני מזמינה את הפיקוח", אמרה.

שלומי הביט בבניו הצעירים בחוסר אונים. השלושה ידעו שאם הפיקוח יתערב וירשום דוח על בסיס יומי, הדבר יכרסם קשות בהכנסתם, או גרוע מכך, יוביל לפינוי והחרמת הברזל. שלא לדבר על צרות שעתידות ליפול עליהם מצד רשויות המס. על סוכות השלום שהוא בונה, שלומי לא רושם חשבוניות.

"מרים", פנה אליה ברכות. "אני אבנה במיוחד בשבילך סוכת שלום בונבוניירה, הילדים ירכיבו לך אותה בחצר, עם סדינים וקישוטים וסככת דקל - הכל און דה האוס. מה את אומרת?", העלה חיוך ממזרי והניח את ידיו על כתפי בניו.

מרים שמרה על שתיקה. ההצעה נשמעה לה לרגע מפתה. עד אז גרה בדירת שיכון, וכעת לראשונה בחייה תוכל לארח את ילדיה ונכדיה בסוכה חינמית ומושקעת.

היא הגיפה את התריסים בלי לתת תשובה. שלומי ובניו הבינו שצלחו את המשוכה שהציבה מולם שכנתם הטרייה וחזרו למלאכתם.

מרים פנתה לסירי המטבח והזעיקה את בעלה דוד לשולחן. במהלך ארוחת הצהריים של הזוג הבוגר, ועל רקע קולות הניסור המגיעים מבחוץ, סיפרה לו מרים על ההצעה המפתה של שלומי. דוד דחס לפיו כף של אורז עם שעועית והביט בה באדישות. להבדיל ממנה, הרעשים מבחוץ לא כל כך הפריעו לו. הוא סובל מליקויי שמיעה. כשהוא מוציא את מכשירי השמע מאוזניו, הוא שוקע בעולם שכולו דממה או רחשים קלילים.

"נו, מה אתה אומר? עדיף על תלונות בעירייה. מתלונות לא ייצא לנו כלום, חוץ מריב שכנים".

"את כל החיים שלך רבת עם שכנים, לא משנה מאיזו סיבה, תמיד מצאת תירוצים", הקניט אותה.

***

יומיים לאחר מכן נכנס טנדר פתוח אל הסמטה וחנה ליד ביתו של שלומי. קולות הצפירה הביאו את מרים אל החלון. היא הציצה מבעד לשלבים וצפתה בבניו של שלומי המעבירים מהטנדר אל המחסן שני מסורים חשמליים, שיהוו כוח עזר לזה הקיים. הרעש שבקע מהמחסן שולש. היא אטמה את אוזניה בצמר גפן, אך ללא הועיל. דוד הביט בה, חייך והוציא את מכשירי השמיעה שלו. דומה כי נהנה מסבלה. היא כבר מורגלת בזה, אינה מתרגשת כבעבר מהשמחה לאיד שמפגין כלפיה, אך יחד עם זה, כשהוא מגדיש את הסאה, יוצאת ממנה אותה מרים הנרגנת והקולנית שהכיר כל חייו.

"יימח שמו, עוד שני מסורים הביא!", מלמלה לעצמה מול עיניו החייכניות של דוד. הוא קרא את שפתיה והציע לה שאת הסוכה המובטחת תדרוש להציב על גג ביתם, ולא בחצר הקטנה שלהם. בכך יוכפל גודלה של הסוכה, וזה יהווה פיצוי נאות לרעשים שגברו.

"אנחנו חיים באתר בנייה!".

"זה זמני. כולה עוד חודש, חודש וחצי", הוא עלעל בחוברת שהתקבלה בדואר מהמתנ"ס המקומי. "מציע לך שבמקום להשתגע בבית, תלכי למתנ"ס. יש שם חוגים למבוגרים, תבלי שם כל היום, תחזרי בערב, כשהעבודות מסתיימות".

"שונאת זקנים", ביטלה את דבריו.

"לא כל כך זקנים... בני 60־70 כמונו... תשחקו קלפים. יש חוגי דרמה. את יכולה להיות שחקנית טובה".

כשנדמו למספר דקות קולות הניסור, שיערה מרים ששלומי ובניו בהפסקת צהריים. היא התדפקה על דלת ביתם. אחד הבנים פתח לה, בירך אותה לשלום והציע לה להצטרף אליהם לארוחת הצהריים. לא התייחסה להזמנה, מיד הלינה על המסורים הנוספים שמחרישים את אוזניה. תבעה מהם את שהציע לה דוד, סוכה גדולה על הגג, במקום הקטנה שהוצעה לה בחצר.

הבן סובב את ראשו אל אביו. שלומי נאנח, קם מהכיסא והפציר בה להצטרף אליהם לשולחן. כששוב סירבה, הסביר לה ששכר שני מסורים נוספים אך ורק כדי להאיץ ולקצר את משך העבודה.

"עשיתי את זה גם בשבילך. במקום חודש עבודה עם מסור אחד, יהיו כעת רק שבועיים. אל תקשי עלינו. אני כבר יותר מ־30 שנה בונה כאן סוכות. אף אחד מהשכנים לא התלונן אף פעם. אנשים כאן לא מתלוננים. יודעים שחודש לפני החגים אני בונה. אבל אני מוכן לבנות לך סוכה גדולה על הגג. כמה בני משפחה את מזמינה? כמה אנשים יהיו בסוכה?".

מרים החלה למנות באצבעותיה את קרוביה והגיעה ליותר מ־20.

"20 לא יצליחו להיכנס. אבל עשרה בוודאות. השאר יישבו מחוץ לסוכה. הרב שלי אומר שאם חלקו של השולחן נמצא בתוך הסוכה, אז הלכתית גם היושבים בחוץ נחשבים כאילו הם סועדים בה".

מרים עיוותה את פיה.

"מי זה הרב הדפוק הזה? אתה מנסה למכור לי לוקשים? אתה חושב שעשו אותי באצבע? אתה תבנה לי סוכה על כל הגג, וככה כולם ייכנסו פנימה".

בנו הבכור של שלומי איבד את סבלנותו והרים עליה את קולו. בין היתר קרא לה סחטנית. שלומי השתיק אותו.

"תראי, גברת, אני בונה סוכות שלום. לא רוצה מלחמה עם אף אחד. אבנה לך סוכה על כל הגג. כל המשפחה שלך תוכל להיכנס".

***

מרים חזרה לביתה בתחושת ניצחון. את ערב ראש השנה חגגה בבית אחד מחמשת ילדיה, הבן היחיד ששומר איתה על קשר. עם השאר הסתכסכה במהלך השנים ברמות כאלו ואחרות. אל נכדיה נוהגת בקרירות במפגשים המשפחתיים המועטים. הפעם החליטה לעשות תיקון. לפני הברכות והארוחה ביקשה סליחה מכולם. בני המשפחה היו נבוכים ודי המומים. מעולם לא התנצלה על דבר. היא סיפרה להם על הסוכה הגדולה שתיבנה על הגג והזמינה אליה את כולם.

בניו של שלומי בנו את הסוכה המרווחת על הגג והתפנו לבנות סוכת ענק ברחבה שמול ביתם. זו כבר מסורת אצל בני משפחת נחמיאס. המשפחה המורחבת מתכנסת בערב החג, ואליהם מצטרפים תמיד שכנים גלמודים ומספר לא מבוטל של הומלסים, בסך הכל כ־50 איש. שלומי סיים את הברכות, ונשא עיניו אל על. מבעד לסכך הוא הפנה את תשומת לבם של בניו אל הנעשה בגג ביתה של מרים. המראה היה עצוב. הסוכה הייתה חשוכה.

הוא התדפק על דלת בית השכנה. כשפתחה לו את הדלת, הביטה בו בבושת פנים ומיד השפילה את ראשה לקרקע.

"בואי, גברת מרים, בואי לסוכה שלנו. בוא אדון דוד", פנה גם אל בעלה, שניאות להצטרף. מרים בחרה להישאר מול הטלוויזיה. כשיצאו שני הגברים, בהתה במסך ומחתה דמעה שמנה.