דווקא יורם טהרלב, הפזמונאי שלפני שנות דור בית דין של העדה החרדית דן את ספרו “וטהר לבנו” לשריפה, התבשר שלשום על ידי שר החינוך נפתלי בנט כי זכה עם הסופרת אמונה אלון בפרס לתרבות יהודית ע"ש אורי אורבך בתחום ספרות ושירה לשנת 2018. בנט החליף בדיחות עם הפזמונאי הפורה שחדל לפזמן לפני כ־30 שנה והעלה על נס את טהרלב כ”אחת מאבני היסוד של הפסקול הישראלי”. “גדלתי על השירים שלך”, אמר לו בחיוך.

“יצירתו המגוונת של טהרלב שזורה כולה בהתכתבות בלתי פוסקת עם מקורות היהדות”, נאמר בהנמקה לפרס, שמעלה את השאלה מה לבן קיבוץ יגור ולהתעסקות בלתי נלאית עם יהדות על רבדיה השונים.

“גדלתי ביגור על ברכי התרבות היהודית”, טהרלב, בן כמעט 81, יוצא בהצהרה שאולי יש בה כדי להפתיע אי אלה מחסידי ספרו המיתולוגי “הנשיקה הראשונה”. “אצלנו התנ”ך היה האורים ותומים שלפיו גידלו את הילדים. יתרה מכך, ביגור, אולי להבדיל מלא מעט קיבוצים אחרים, היה בצריף בית כנסת קטן, שהיה מיועד להורי החברים, ואבא שלי היה לוקח אותי לשם בראש השנה כדי לשמוע את תקיעת השופר ולראות - כן, כך הוא אומר - את צום יום כיפור ואת שמחת תורה. למעשה, אבא שלי, חיים טהרלב לבית טרלובסקי, היה חילוני גמור, אבל היה לו חשוב להעביר לי המון דברים שקשורים ליהדות, והרבה פעמים עשה זאת עם הומור. הגישה שלו ליהדות התבטאה גם בהיותו קנאי לשפה העברית ובבחירת ההצגות שהיה מביים בחגי הקיבוץ, ובהן הביא לא פעם מהווי העיירה בגולה ומה שהיה בו מהמורשת היהודית. בהמשך לכך תמיד הייתי קרוב לחומרים יהודיים. אני זוכר את עצמי קורא כילד בהתלהבות גדולה את ספר קהלת, ולצדו את ספר האגדה. עברתי על כל הפתגמים שקיבצו ביאליק ורבניצקי והעתקתי ממנו את כל אלה שמצאו חן בעיניי, תוך כדי שאני מצרף אליהם ציורים מלאי הומור שציירתי”.



לימים זה התנקז לכתיבתו הבוגרת. חוקר הזמר העברי, אליהו הכהן, מצוטט כמי שהעיד עליו כי “מבין היוצרים הישראלים החילונים, יורם טהרלב הוא ללא ספק היוצר היהודי ביותר, גם בשיריו, גם בספריו”. בספרים אלה חרג מדל”ת אמות פזמוניו והמציא את עצמו מחדש כמחבר מעמיק של ספרים בנושאים יהודיים.

“כל הזמן חיפשתי דרכים חדשות לביטוי אישי שלי”, אומר טהרלב. “מתישהו בשנות ה־80, לאחר שכתבתי מאות רבות של פזמונים, הרגשתי שמיציתי אותם. הבנתי שכבר אמרתי בהם את כל מה שהיה לי להגיד, מה גם שאת הדברים היפים שלי כבר כתבתי. היה לי ברור שכמו בכל העולם, כתיבת פזמונים היא בעיקר נחלתם של צעירים. כמו בפזמונים פה ושם, גם בספרים לילדים שכתבתי, כמו ‘הדודה שלי מרחוב הנביאים’, איכשהו היו אזכורים מהתנ”ך. נעשיתי גרופי של ספרות המחשבה היהודית”.



טהרלב מספר כיצד בראשית שנות ה־90 הפתיע כאמור כשיצא עם “וטהר לבנו”, ספר סאטירי, שבו הגיש בעיצוב של דפי גמרא פירושים על ענייני מוסר בימינו על בסיס ספר־מוסר שכתב בשלהי המאה ה־17 רבי אליהו הכהן מאיזמיר ויצא לאור ב־1712. “כמי שנוהג להיפגש עם קוראים, הוזמנתי לפגוש תלמידים בספרייה העירונית בבאר שבע", הוא מספר על הרקע לכתיבת הספר. "בחדרו של מנהל הספרייה הבחנתי בקופסת קרטון, ובה ספרים ישנים. כשראה את ההתעניינות שלי בהם, אמר שאוכל לקחת איזה ספר שארצה. אחד מהם, ‘שבט מוסר’, מאת אליהו הכהן מאיזמיר, פתח בפניי את עולם היהדות מזווית שלא הכרתי. לא רק הלכות ודינים, אלא גם המון דברים בהתנהגות האנושית, כולל היצרים של האדם, לשון הרע, רכילות, גאווה, קנאה וכו’. עם הספר הזה התכתבתי ב’וטהר לבנו’, מה שלא מצא חן בעיני חרדים”.

בעיניך הוא מצא חן.
“לא רק בעיניי. סופר כי אחרי מותו של יצחק בשביס־זינגר נמצאו על שולחנו שני ספרים: ‘שולחן ערוך’ ו’שבט מוסר’. מסתבר שכמו אצלי, הייתה לו אהבה לטקסטים המיוחדים האלה”.

בא מאהבה

בהמשך הוציא טהרלב את ספרו “מצע אישה, מצע טוב”. “זה ספר העוסק בארוטיקה תנ”כית”, הוא מספר. “לקחתי את סיפוריהן של תשע נשים מהתנ”ך שלקחו את גורלן בידיהן ושינו את גורלו של העם היהודי. בין נשים אלה, שאף אחת לא יוצאת נקייה ממני, אני יכול למנות את רחב, הגר, אשת פוטיפר, תמר אשת ער, דלילה ועוד”.

ספריו הבאים, “שמע בני” ו”אהבת”, הם לקטים (אנתולוגיות). “בספרים אלה רציתי להביא לאחיי החילונים מטעמים מספרות החוכמה היהודית על נושאי מוסר ואהבה”, הוא אומר. “אין כאן פירושים והבהרות משלי, והחידוש הוא בהבאתם יחד. זאת אולי כדי להראות שלא הכל קשור בדת”.

לפני כחמש שנים הוציא את ספרו “שמחת תורה” עם דרשותיו על כל פרשות השבוע. “כאן החלטתי להיכנס עם אגרוף לתוך הבטן של היהדות”, הוא מעיד. “כלומר, ההומור הוא בעיניי דרך לכבד את היהדות ולא להיות מצליף, האומר ‘בואו נראה מה נלמד מפרשות השבוע’. אני מוכיח כאן שעם הומור אפשר לרענן ולקרב פרשות אלה גם לחילונים. בכך ניסיתי ללכת בדרכו של המגיד מדובנא, שחי במאה ה־18, ובהומור של אז הסתובב בין העיירות והביא את הדברים כפי שלא היה מקובל באותם ימים”.

איך התקבל הספר שלך?
“הספר הזה התקבל להפתעתי מאוד טוב לא רק על ידי דתיים, לצד חילונים, אלא גם אפילו על ידי חרדים. אני שומע שכאשר דנים בפרשת השבוע, מצטטים, בין השאר, את הספר שלי על חידושי התורה שיש בו”.

וכל זה בלי כיפה על הראש.
“אולי זה בלתי אפשרי עם כיפה על הראש”.

“על פרקי אבות”, ספרו האחרון לפי שעה של טהרלב, מביא פירוש בדרכו לפרקי אבות. “זהו ספר עם הרבה גילויים”, הוא אומר. “כולנו מכירים ביטויים שצמחו ממנו, כמו ‘איזה הוא חכם, הרואה את הנולד’ ו’איזה הוא עשיר, השמח בחלקו’. מה שלמדנו בילדותנו, מקובל גם היום. ואילו אני רציתי לחפש את הסודות הטמונים בספר. גיליתי שמעבר לביטויים אלה אין בו סממנים של עצמאות לאומית, אבל יש בו הכנה לקראת יציאתו של העם לגולה”.

לפי מה שאתה מספר, ספריך אינם משהו שיצא מהשרוול, אלא הקדשת להם לילות כימים.
“נכון, אבל הכל בא מאהבה. כשכתבתי את הספרים שסקרנו, הייתי שקוע בהם לא רק בשעת הכתיבה, אלא הם התלוו אלי לאן שהלכתי”.

והקהל שבא להופעות שלך מצפה לשמוע דברי מוסר?
(צוחק) “אני יודע להפריד. להופעות שלי אני קורא סטנד־אפ לאינטליגנטים. גם בלי שאכוון יוצא בהופעות אלה שאני מצטט בהן מספרי היהדות שלי תוך כדי הבאת חשיבה אחרת על ההיסטוריה שלנו. אני לא בא ללמד. מה שחשוב בעיקר הוא שאנשים צוחקים בהן”.



קו ההפרדה

כאן שולף טהרלב עוד פרט בלתי צפוי: “אני לא מופיע רק בפני קהל חילוני. באחרונה הוזמנתי להופיע באחד ממחנות הקיץ של תנועת הנוער הדתית ‘עזרא’. זה היה באחת החורשות באזור נצרת, שם ישבו בנים לחוד, בנות לחוד, ואני ביניהם דיברתי על דחף האדם ליצור דברים חדשים ועודדתי אותם לא להירתע מכך. ‘תרשו לעצמכם לחשוב אחרת’, אמרתי להם. הבנות רצו להגיד לי תודה, אבל כמובן שמרו על מרחק נגיעה”.

ובשורה התחתונה?
“צריך להפריד בין מה שאנחנו קוראים ‘יהדות’ לבין מה שאנחנו רואים כ’דתיות’. זה מה שמאפשר לי לכתוב את הספרים שלי בלי להיות דתי, כשאחרי הופעתם יש המגלים בהם דברים שלא חשבתי עליהם”.

כשהשר בירך אותך, שאלת אותו מה עם פרס ישראל שמשום מה עד כה לא מצא את דרכו אליך?
“מה פתאום. לאחר כל האכזבות שהיו לי בנושא הזה, כיום זה לא הדבר שאני חותר לקראתו. יגיע, יגיע; לא יגיע, לא יגיע”.

לפחות ישנו הפרס הנוכחי.
“אתה אמרת”.