האיש הכי יקר לאמי זה 42 שנה מת.
הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת.
קול יללות תינוק מסתנן מהחלון הפתוח.
חצות.
דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות של הבית, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.
ואז נוסע.
"הוא אהב אותך", אמא אומרת, "עד העניין ההוא עם בית הדין הצבאי. זה הדבר הכי גרוע שעשית".
"זה היה צומת משמעותי, כן".
היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור.
"טוב שזיכו אותי... זה מה שחשוב, לא?"

היא עומדת מהצד האחר של המיטה, תופסת את המבט שלי. אני חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה.
"הוא סבל...", היא מסתכלת אל תוך פניו הלבנים ואני עושה את התנועה האצילית ביד ימין - עוצם באצבע ואגודל את העפעפיים שלו על עיניו.
ואז השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת ומבקש מהרופא שנשלח עם האמבולנס, שייכנס איתו לחדר השינה, "וגם הפרמדיק", הוא אומר.
נעמדנו מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.

אמא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב מתוך סצינות שראתה בסרטים.
נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה והלוויה, איש טוב", ומושיט לעברי כרטיס ביקור: זאב צ'יק צ'ק 0544000000.



השוטר יוצא מהחדר ונעמד בין אמא לטלוויזיה, "תראי, גברת", הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים משובח, כזה שמצליח להפוך חלומות רעים לטובים.

"תצטרכו לבוא איתי לתחנה", ארשת פניו המאירה של השוטר נהיית רצינית, "ככה זה..." הוא רוצה להוסיף משהו ומוותר.

אמא פותחת פה, אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שעניין החלומות הטובים עולה ששת אלפים תשע מאות ותשעים ותשעה שקלים בלבד, בשנים עשר תשלומים שווים.

"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך", אני מתערב.

"לא אפשרי", השוטר פונה אלי בתנופה, "הוא מוצג חיוני לחקירה".

אמי בוהה בו במבוכה, כוחות האינרציה מחזיקים אותה עומדת. היא מתנשפת. אני חושב על לוחות הבקרה הפנימיים שלה, המתחים שמתרוצצים רגע לפני הצניחה. היא נרעדת, פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה. כמובן, זה הרגע שבו כל אחד פחות או יותר סופג את הזמן בציפייה להתרחשות הבאה.

אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה", ומזמר, "כשאתה מהלך בסערה... הרם ראשך למעלה..." ואני הייתי משלים, "ואל... תפחד... מן החשכה!".

"הכל בסדר, גברת", הרופא רוצה למדוד את סימני החיים של אמי, אבל היא מסרבת ושרה כמו שהייתה נוהגת לשיר עם אבי, "יש שמיים זהובים... ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל... המשך להלך ברוח..."

"זה השיר שלו", אני מבהיר, ושר איתה, "...המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ..."

"תשירו איתנו", אמי מעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך...".

בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק צהוב צמוד ללוח הלחיצים. על הפתק מצויר חץ כחול שמורה על אחד הלחיצים.
מתחת לחץ כתוב: "זהו, כנראה, הכפתור שכדאי ביותר ללחוץ עליו".

"אנחנו צנועים", אמי אומרת ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.

בחדר החקירות היא מעבירה את כוס הקפה לחוקר, ואנחנו חולקים אותה בין שלושתנו. אמי מספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת.

"נהדר להכיר אתכם", החוקר אומר ומשתעל. השיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית. אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מהרכות.

"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים... רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו... וכל זה קרה תוך כדי ששרנו, השוטר אמר לך? היינו בפזמון, 'לא תהלך בדד. לעו...לם לא תהלך... בדד!'", היא מגרדת בקרקפת, מתנשפת, מפנה מבט לעברי, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"

החוקר מביט בי במבט של נועזים ומציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך, ועכשיו אתה הולך להסגיר אותי?

הסתכלתי בה גם: לפעמים את מבקשת יותר מדי.

עיניה אמרו, בסדר, תלך, תעשה מה שאתה צריך.

ליד המכונה אני מוריד את תותב הזרוע, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות, ורגש לא ידידותי חולף בינינו.
הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה".

"היית צריך לראות את גדם השוק של אבי", אני אומר, "סיפור של שש דקות שישאיר לך זמן לשמוע גם על כף היד שהלכה לו. מוקש נעל... סיפור מכווץ. שלי לפחות 17 דקות..."

השוטר שוב הסתכל בשעון.

"אז יש לנו?", אני שואל.

הוא מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך".

"לא בוער לה", אני אומר. "היא תמיד אומרת, 'מה בוער?' ואתה יודע מה, אם חושבים על זה, היא נביאה. היא גם ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי על זה סמס: 'תשמור על עצמך, בן'".

הפוגה.

"זה כמו הביצה והתרנגולת", אני מגחך, "את הסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבי עשה, וזה המון. אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גורמים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו".

"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"

"זה גובה מחיר. אבל הרגשתי... הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הנצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם... ואם... ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחוט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי, ומאז הוא כמעט לא דיבר איתי".

"זו ההזדמנות שלך... לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא...", החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה", הוא אומר, הטון בקולו רך.
"תביא קפה לאמא", אני אומר באותה רכות, "היא... קפה עושה אותה מלכה. יש לה גוש... אני לא מת עליה, אבל גוש לא מגיע לה. לאף אחד כמעט".

זה נוגע ללבו.

"היא יכולה להיות נהדרת", אני אומר, "הוא התחפף. אני לא תופס את זה, יש לך גברת נהדרת בחיים שלך, הגברת פתאום חולה, ואז אתה מתחפף?"
"הממ..." החוקר מהמהם.

אנחנו נכנסים עם הקפה לאמא. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד. היא לוגמת ומחייכת לעבר שנינו.

"אמא", אני אומר, "סיפרתי לו".

"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו", היא מדברת אל החוקר, "הוא סיפר לברוך מהחנות לצורכי משרד שאני מתעלפת מכל דבר קטן ויוצא לי קצף מהפה כשאני מתרגזת. לשמואל מהמכולת הוא סיפר שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק אותה ביד הבריאה..."

כדי להראות שמצבה טוב והיא חזקה, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגליים.

החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת", הוא אומר, "תשבי עכשיו, בבקשה!", ושוב מוציא אותי החוצה.

אני מספר לחוקר שזה התחיל ביום שלא האמנתי לאבא כשהוא אמר שלאמא יש גוש ושהיא רוצה שהוא ימות יחד איתה.

החוקר נותן לי נייר ועט ומבקש שאכתוב את כל הסיפור, "אתה סופר, לא?"

הוא אומר, "תציל את אמא שלך".

אני כותב: ביום שלישי קפצתי לביקור, ואבא ביקש שאכין לו קפה. הוא דידה אחרי למטבח ואמר לי, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה".

"לאמא אין גוש", אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"

"שמואל מהמכולת. הוא ראה את הבדיקה שלה. היא עטפה בה את הלחם, אתה מכיר אותה, היא שונאת שקיות ניילון".

תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפניתי את הראש שלו ככה שיסתכל בעד לחלון, אל אמא, שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה.

"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?", שאלתי.

"לא", הוא אמר.

זה לא נראה. בכלל לא.

"אלוהים", אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"

"ככה זה טוב?", אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.

הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי".

באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. הוא תמיד עושה את זה בשישה באוקטובר. לאמא זה עושה מצב חירום, כי בלילה הוא צועק, "ספינה עוינת נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אלי ואמרה שאבא הולך למות. היא הייתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.

ובכן, אני בהחלט אומר הן לאידאליזם, הן לכבוד ולחיפוש המתמיד אחר האמת בכל צורותיה. אבל הגעתי לנקודה שבה מתחילים לחשוד שאם קיימת בכלל אמת ממשית כלשהי, הרי היא מצביעה על כך שהאינסופיות הרב־ממדית הכוללת של היקום מנוהלת קרוב לוודאי בידי חבר מופרעים. אמא ואבא לעולם לא הסכימו על זה. זאת אומרת, הוא לא מפסיק לחפש אחר האמת, והיא כל הזמן אומרת לו, "זאת הדרך שלך לצאת מכדור הארץ, אין תשובה לחיים ותגיד תודה שנשארת". בכל אופן, כשהגעתי, כבר התחיל השבעה באוקטובר. הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה מאגר קטן של אור עמום. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו". ניסיתי לברר איתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן". או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה..."

הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית", אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות על מנת להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה".

ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצדו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור נע על גופו. אינסופיות הזמן הדאיגה אותי, חשתי בנוכחותה. מה את מחפשת? שאלתי, ונדמה לי ששמעתי, קצת סקרנות, קצת הרפתקנות, אך בעיקר דומני שזה התהילה והכסף... המילים של אבא.

הסיפור שלי שכנע אותם.

איש לא הגיע ללוויה של אבא.

אמא אמרה "ככה זה".