"פירוש המילה גורקי ברוסית - מר, כי אכן המר לו הגורל מאוד, לגדול סופרי רוסיה. מעטים הם הסופרים בעולם אשר חוו במידה כזו על בשרם את כל הסבל והעוני של החיים, כפי שציירו אחר כך בקורותיהם. איש מהסופרים הרוסים לא הכיר במידה כזו את השכבות הנמוכות כסופר מחונן זה. עוני, רעב, תלאות, אלו הן האוניברסיטאות שלו".

(מתוך תסכית מאת ימימה אבידר־טשרנוביץ, אפריל 1944, ארכיון "גנזים")

סיפור חייו של מקסים גורקי הוא לונה פארק של מתקני כאב: הוא נולד לעוני נורא והתייתם מהוריו, נע ונד ברחבי רוסיה ואימץ חיי מהפכן. הוא הפך לאחד מחבריו הטובים של לנין והיה מקורב לסטלין. הודות לקשריו הצליחו חיים נחמן ביאליק וסופרים נוספים לעזוב את ברית המועצות לארץ ישראל. הוא גילה את קסמה של המילה הכתובה בזכות טבח שפגש על אונייה, והפך לסופר הרוסי המשפיע ביותר עד היום.

כעת רואה אור לראשונה בעברית "בערבה, לנוכח הים", אוסף סיפורים מוקדמים שכתב בין השנים 1906־1892 (הוצאת קדימה, בתרגומה של דינה מרקון). שם, בערבות העצומות של רוסיה, לחוף הים השחור, הוא מאזין לאנשים הפשוטים הנקרים בדרכו וכותב את סיפוריהם, הופך דמויות שוליות ובנות חלוף לנצחיות.

הוא נולד ב־1868 בניז'ני נובגורוד בשם אלכסיי מקסימוביץ' פשקוב והתייתם מאביו, רפד עני וחייכן, בהיותו בן 4. זמן קצר לאחר מכן מתה אמו. סבו, איש קמצן וקשה, אסף אותו אליו. הילד הקטן חטף מהלומות ונזיפות לרוב, ואת הנחמה מצא בפניה של סבתו. "עיניה מפיקות זוהר אהבה לאדם, אהבה בלי מצרים", תיאר אותה. מעט לאחר כניסתו לבית הספר בגיל 7 חלה באבעבועות ולא שב אל ספסל הלימודים. כאן החלה מסכת נדודים ועבודות דחק: נער שליח בבית מסחר לנעליים, עוזר לשרטט, עוזר לטבח באונייה. שם, בלב ים, לימד אותו הטבח קרוא וכתוב ועורר בו את אהבת הספר. שם גם נטמנו זרעי האהבה אל כתביהם של בלזק, פלובר, סטנדל ופושקין, שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

מקסים גורקי. כריכת הספר מקסים גורקי. כריכת הספר

כשהיה בן 15 מצא עבודה כניצב בתיאטרון. תלמידי הגימנסיה הסמוכה ידעו: זה הבחור החרוץ שתמיד יהיה ספר בידו. אחד מהם הגדיל לעשות ואימץ אותו. "אתה מוכרח ללמוד באוניברסיטה. חוננת בכישרונות בלתי רגילים. בוא אלי לקאזאן, אלמד אותך את כל מה שצריך כדי שתוכל לגשת לבחינות", אמר לו. כך היה בקיץ 1884, וגורקי אף קיבל מלגת לימודים ממשלתית. "הכל - פשוט וחלק. יבראינוב היה בן 19 ולבו - לב זהב", תיאר בספרו "האוניברסיטאות שלי", מה שכמובן היה רחוק מהאמת. הוא היה רעב, בודד ולן במאורות ובמרתפים ל"כלבים בני בלי בית", כפי שתיאר אחר כך.

מעולם לא התעצל. הוא עבד כחצרן, נגן, שוליית אופה, שומר במקהלת תיאטרון, נאבק על קיומו הבסיסי ביותר, יום אחר יום. תוך כדי כך התוודע אל "תנועת ההליכה אל העם" ואל המרקסיזם, התעמק בכתבים כמו ה"קפיטל" של מרקס וב־1881 הצטרף לתעמולה מהפכנית של איכרים בכפרים שעל נהר הוולגה. באותה תקופה עבד לפרנסתו במפעלי דיג על חוף הים הכספי, והאוזן והלב היו כרויים לסיפוריהם של קשי היום שסבבו אותו.

בדצמבר 1887 קץ בחייו וירה לעצמו בחזה. "אני מבקש להטיל את האשמה במותי על המשורר הגרמני היינה; הוא המציא את הלב הסובל מכאב שיניים", כתב על פתק. הוא נכשל, אבל זה לא יהיה ניסיון ההתאבדות האחרון. בבית החולים בלע חומצה מלחית, ונכשל שוב.

רומן סובייטי

"ויהיה היום ויראו שוטר אחד נודד ברחוב, ויהי כחשוב בעיניו, ויקרב אליו ויאסרהו.

- מי אתה ה"ברודיאגה" (הנע ונד)? - שאלהו השוטר עזות.

- אני מקסים גורקי.

- מקסים גורקי? היאומן הדבר, כי נודד נבזה כמוך יהא אותו מקסים גורקי היודע לכתוב סיפורים נפלאים כאלה? אין זאת, כי אך אומנות משובחת היא זו של הסופר... ובכן, שפיר. שלח אשלחך לחופשי, אם הסכים לכתוב למעני בזה הרגע סיפור נאה אחד.

השוטר הכניסהו לאחד מתאי בית האסורים, והוא ישב ויכתוב מיד סיפור קטן ומסרהו לשוטר שהרפה ממנו.

אולם בעוד זמן מועט קרא גורקי את הסיפור ההוא באחד מכתבי העת ומתחתיו חתום מפורש שם השוטר. ובוודאי גם שכר סופרים קיבל אותו שוטר...".

(עיתון "דאר היום", 30.4.1928)

ב־1892 התפרסם סיפורו הראשון, סנונית שאחריה הגיעו תוך שנה למעלה מ־200 פיליטונים ו־41 סיפורים קצרים. בשלב זה נקלט ברדאר של השלטונות. המשטרה הצארית רדפה אותו, הוא נאסר כמה וכמה פעמים, ורק הודות לקוראים הרבים שרכש תוך זמן קצר, שראו בו את דוברם הבלתי מעורער של החלכאים והנדכאים, שוחרר מבית הכלא.

כאשר חלה בשחפת, מחלה שתרדוף אותו כל חייו, נאלץ לעבור לחצי האי קרים כדי להירפא. שם פגש את טולסטוי, מפגש שהותיר בו רושם עז. בד בבד תורגמו סיפוריו לשפות רבות, ובשנת 1902 הועלתה יצירתו "בשפל" על במה. הוא תורגם לראשונה לעברית, כפי הנראה, על ידי גרשון שופמן ב־1905 בלבוב. פרופ' מוטי נייגר, מחבר הספר "מוציאים לאור כמתווכי תרבות: היסטוריה תרבותית של מאה שנות מו"לות עברית בארץ", מספר כי גורקי זכה לתרגום עברי בארץ כבר בשנת 1926 במסגרת ההוצאה הפרטית מצפה. ההוצאה מינתה את הסופר אשר ברש לעורך ספריית הפרוזה שלה, והוא בחר בספרו של גורקי, "פומה גורדייב", שהופיע לצד ספרים של צ'כוב, טולסטוי, דוסטויבסקי ואנטול פראנס. המתרגם, שלמה הרברג, המשיך לתרגם יצירות נוספות של גורקי, בהן "בית ארטאמונוב" (שטיבל, 1934), "סיפורי מעשיות על איטליה" (הקיבוץ המאוחד, 1945) ו"קלים סאמגין" (ספריית פועלים, 1950).

גורקי נודע בעיקר בכתביו האוטוביוגרפיים. הספר השלישי והחשוב בטרילוגיה הביוגרפית שלו, "האוניברסיטאות שלי", ראה אור ב־1936 (הוצאת קרית ספר, בתרגום פסח בן־עמרם), אך זכה לתפוצה רחבה רק כשיצא לאור מחדש בשנות ה־50 בהוצאת עם עובד, שאף הוציאה את הספר הראשון בטרילוגיה, "ילדות", בתרגום נילי מירסקי (1995). ספרי זיכרונותיו - "זיכרונות על טולסטוי" (בתרגום א' פרסמן, 1946) ו"ספרים ואישים" (בתרגום משה בסוק, 1953) - ראו אור בשתי הוצאות שהעריכו את סגנון "הריאליזם הסוציאליסטי" שגורקי הוא חלוצו, ורוחו אפיינה את האידיאולוגיות של בתי ההוצאה האלה באותם ימים.

מקסים גורקי עם יוסף סטאלין שנת 1931. ויקיפדיהמקסים גורקי עם יוסף סטאלין שנת 1931. ויקיפדיה

"מקסים גורקי משתייך לקומץ אנשים נדירים שהצליחו בכוח המחשבה ועל פי ראות עיניהם לשנות סדרי עולם", אומרת ד"ר איסנה גולדין, מו"לית הוצאת קדימה. "ואולי הייתה זאת לאחת הסיבות שבעטיין היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל בספרות; מה שבטוח הוא, שמאותה סיבה עצמה, במשטרו של סטלין, גורקי מעולם לא קיבל את הפרס. כתביו נכללים ברשימה של קריאת חובה של בתי הספר ברוסיה, ואני יכולה לומר בוודאות שהוא אחד הסופרים הסובייטיים החשובים ביותר, המקביל בגדולתו רק לענקים כמו פושקין, גוגול וטולסטוי. נזכור שגורקי היה מבשרו של ז'אנר חדש בספרות - 'ריאליזם סוציאליסטי סובייטי' - שהתפתח והיה למה שאנו מכנים היום 'הרומן הסובייטי'. ברמת עיצוב הדמויות, ברמת השפה, ברמת העוצמה - כתביו של גורקי כמו מנוגדים לכל מה שהיה לפניו בזירה הספרותית. הם התיימרו להגדיר מציאות חדשה - זו שהביאה בסופו של דבר לשינוי כולל ברוסיה.

"העובדה שיצירותיו צמחו בסביבה מאוד מצומצמת ומאוד מוגדרת, זו של הכמיהה למהפכה ולסוציאליזם, כולל ברוסיה של סוף המאה ה־19, לא מנעה מהן להצטרף במרוצת השנים ליצירות שנמנות עם הקלאסיקה העולמית או אם לדייק מגדירות את מה שאנו מכנים הקלאסיקה של ספרות המערב. הסיבה לכך נעוצה בתכנים המאוד אוניברסליים שלהן ובשפה הפשוטה שדרכה התכנים מועברים. כל יצירותיו - מן הקצרות שבהן ועד למגה־אפופיאה שלו, 'חייו של קלים סמגין', קוראות להשבת האנושיות, לחמלה, לשוויון מגדרי והכי חשוב - להשכלה ולידע שמעצבים את האדם הליברלי החדש ואת השאיפה האנושית להרחבת האופקים התמידית, שעל פי גורקי אמורה להיות בלתי נדלית".

גורקי יצא לא אחת נגד הסופרים הרוסים הקאנוניים - ביניהם טולסטוי - התנגדותו למסורת עיצבה את הפואטיקה של כתביו והייתה לדגל שנשא כסופר מהפכן: הן טולסטוי והן דוסטויבסקי היו עבור גורקי מעין קרש קפיצה ספרותית ופוליטית. יתר על כן, לביקורת שהביע נגד גישתם של הקלאסיקונים הרוסים היה קהל, ובסוף המאה ה־19 הוא החל להתפרסם כאחד הקולות העולים בספרות הרוסית. "תוך שש שנים מהפרסום של 'מאקאר צ'ודרה' ב־1892, יצירת הביכורים שלו, גורקי הופך מצעיר עלום שם לסופר אירופי בעל שם, ויש סברה שגם טולסטוי הגדול התקנא בקצב הצמיחה הזה", אומרת גולדין. "ב־1901 הראה גורקי לטולסטוי את אחד המחזות שלו, 'בשפל', שעליו עבד מאוד קשה. טולסטוי קרא אותו ושאל: 'למה אתה בוחר להתעסק ברפש הזה של החברה הרוסית? למה אתה נובר בכל התועבה הזאת?'. גורקי נעלב מאוד וכך מתקבלת במחזה, שנה מאוחר יותר, דמותו של הנווד לוּקא שמזכירה מאוד את אורחותיו של טולסטוי. גורקי הכניס את בן דמותו של טולסטוי למחזה".

השיבו את גורקי

"נלחמנו למען חופש הביטוי על מנת שתהא לנו האפשרות לומר ולכתוב אמת. אבל לומר ולכתוב אמת, זו הקשה שבאומנויות... יהיה השלטון אשר יהיה: זכותי האנושית להתייחס אליו באופן ביקורתי" (גורקי, 1917)

חופש הביטוי בברית המועצות היה, איך נאמר, עניין יחסי. עם הזמן, גורקי, שהתעשר ממכירת ספריו, הפך לאחד התומכים הכספיים המשמעותיים של לנין וקבוצתו. ב־1905, לאחר המהפכה הרוסית הראשונה נגד הצאר, נאסר. הוא נאלץ לעזוב את ארצו. התיישב באי האיטלקי קאפרי והמשיך לסייע מרחוק ללנין ולחבריו. ב־1913, כשכבר נדמה היה שאינו מהווה איום, התירה לו הממשלה הרוסית לשוב. שנים ספורות אחר כך היה שם בזמן אמת, כשפרצה מהפכת 1917 והעלתה לשלטון את הבולשביקים.

גורקי המשיך לכתוב. בין היתר, כתב מחזה על שלטון הטרור של המהפכה. בשביל גריגורי זינובייב, בכיר המפלגה הבולשביקית ולימים אחת הדמויות החזקות בברית המועצות, זה הספיק. הוא אסר על הצגת המחזה והתנכל לו בכל דרך אפשרית. ב־1921 עזב גורקי שוב את ברית המועצות, ראשית לטובת קאפרי ומשם לסורנטו. אחרי מות לנין ב־1924 והעברת השליטה במפלגה הקומוניסטית לידי יוסף סטלין, לב קמנייב וזינובייב, הועברו השניים האחרונים לתפקידים זוטרים, וסטלין הורה: "השיבו את גורקי לרוסיה". הוא הבין היטב את הפוטנציאל הגלום בו. אל המברקים שקראו לו לשוב לארצו בחתימת פועלים שגויסו למשימה על ידי המשטרה החשאית, הצטרפה חגיגת ענק שארגן סטלין לרגל יום הולדתו ה־60 של גורקי. "אתה ואני ההימלאיה, כל השאר הם אפסים. בוא והצטרף אלי", כתב אליו.

גורקי התרצה והתמקם באחוזת דיאבושינסקי במוסקבה. צי של משרתים פרטיים הועמד לרשותו - סוכנים של שירותי הביטחון ושל יגודה, שניהל אישית את משק הבית. הוא לא ידע שבנו, מקסים פשקוב, שימש מודיע של המשטרה החשאית ודיווח על המהלכים של אביו. ב־1932 יצאו לדרך בהוראתו של סטלין חגיגות לציון 40 שנות פעילות ספרותית של גורקי. עיר הולדתו, רחוב מרכזי, המטוס הגדול בעולם, מכון לספרות ותיאטרון האומנויות במוסקבה נקראו מעתה על שמו. אחר כך יגיע תור גורקי פארק במוסקבה.

באותה שנה התכנסו 50 סופרים סובייטים בווילה של גורקי לפגישה עם סטלין ועוזריו. מעתה, התבשרו, עליהם לתאר את חיי העם כפי שהם צריכים להיות ולא כפי שהם כיאה ל"ריאליזם סוציאליסטי", ובראשם, כך הודיע סטלין, יעמוד גורקי, אבל משהו בנאמנותו של גורקי נסדק, וסטלין, שלא היה פראייר כידוע, מצא סופר חדש שיתפוס את מקומו, מיכאיל שולוחוב.

ב־18 ביוני 1936 מת גורקי משחפת, וארונו הוצב באולם העמודים של בית הסובייטים. את אפר גופתו טמנו בגומחה בחומת הקרמלין מאחורי המאוזוליאום של לנין. שנתיים לאחר מותו הפיקו הסובייטים סרט בשלושה חלקים המבוסס על סיפור חייו. בבתי הספר לימדו את יצירותיו, ובמוסקבה הוקם על שמו פארק שעשועים שהשתרע על פני 1,200 דונם.

גולדין, מה מדמותו של הרוסי הממוצע היום מעוצב על פי רוחו? האם משהו חלחל?

"אחת הבעיות הגדולות, לדעתי, של העם הרוסי בכלל היא חוסר יכולתו להשתנות. זאת אחת הסיבות לכך שכתביו של גורקי תמיד יהיו רלוונטיים ברוסיה, שכן הרוב הרוסי המוחלט, 'המוז'יק' הרוסי הפשוט, לא השתנה בהרבה מאז ימי גורקי. הייתה תקופה אומנם, בין שתי מלחמות עולם, שהיה נדמה כאילו המצב השתנה וכאילו האדם הסובייטי החדש לוקח עצמו למחוזות ראויים יותר, אבל מלבד הרבולוציה עצמה, דהיינו מלבד ההפיכה הפיזית שהבולשביקים הצליחו לחולל, לא ניכר שינוי של ממש במרקם האנושי מאז ימי גורקי ועד היום. היחפנים של גורקי על שלל צורותיהם עדיין מהווים חלק ניכר מן החברה הרוסית".

על היהודים

"אני מתייחס באהדה עמוקה לעם היהודי הגדול בסבלותיו, אני כורע ברך לפני כוח נפשו, העם המעונה אך החולם בלהט ובעוז על חירות. דם טוב, דם של אש, זורם בעורקי עמכם. אומרים לי כי הציונות היא אוטופיה. איני יודע: אולי. אבל במידה שאני רואה באוטופיה זאת תשובה עזה, בלתי מנוצחת, חירות – הרי זה מפעל חיים גדול. בכל נפשי אני מאחל לעם היהודי, כמו לבני אדם אחרים, להשקיע בחלום זה את כל כוחות הרוח.... ולהילחם עליו ללא לאות כדי לנצח את הבלתי צודק, הגס, השפל"

("פרבדה", גיליון מספר 25, 1906)

על הקשר של גורקי לעם היהודי אפשר למלא גיליונות שלמים וכן על תרומתו להצלתם של סופרי ישראל ותיאטרון הבימה. לאחר המהפכה הבולשביקית, בשנת 1918, הוקמה המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, היֶבְסֶקְצְיָה, שהוקמה במטרה לדכא את התרבות היהודית המסורתית בקרב מעמד הפועלים ולהשליט במקומה את הרעיונות הקומוניסטיים. במסגרת זו אסרו את כל הפעילים הציוניים, סגרו עיתונים והתנכלו לתרבות העברית.

גורקי, שאהד מאוד את התרבות היהודית, והיה מאוהדי שירתו של ביאליק שאף תורגמה לרוסית, פרסם כבר בשנת 1919 את הכרוז "על היהודים", שהופץ באזורים שבהם פרעו ופגעו בהם. בשנת 1921 הבינו ראשי היוצרים העבריים ברוסיה כי אי אפשר עוד להמשיך ליצור תחת אימת היבסקציה. הם ביקשו לעזוב, אך לא היה אפשר לעשות זאת ללא הסכמת השלטונות. "גורקי שהיה מקורב למנהיג המהפכה ולדימיר לנין התערב למען היוצרים, ובזכות התערבותו התאפשר ליוצרים לברוח ולהחיות מחדש את התרבות בארץ", מספר פרופ' נייגר. "בין היוצרים והאינטלקטואלים הבולטים שיצאו בזכות התערבות של גורקי ניתן למנות את חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, אלתר דרויאנוב, אביגדור המאירי, בן־ציון דינור ושאול טשרניחובסקי, שעזב שנה לאחר שיצאה החבורה מאודסה. קשה לדמיין מה היה קורה ואיזו טרגדיה הייתה לו קבוצה זו לא הייתה מצליחה לצאת את גבולות ברית המועצות. בזכותו של גורקי אנחנו לא צריכים לדמיין".

חיים נחמן ביאליק. צלם : קלוגר זולטן חיים נחמן ביאליק. צלם : קלוגר זולטן

בשנת 1926 כתב גורקי בעיתון ברלינאי על תיאטרון הבימה כשתיאטרון זה התקיים באולם זעיר באחת הסמטאות הצדדיות במוסקבה: "יצירה פלאית זו נוצרת ברעב ובקור, במלחמה עקשנית על הזכות לדבר בשפת התורה, שפתו של ביאליק... אחרי גמרם את עבודתם הקשה במשרדים השונים שבהם גובר הרעש, מטמטם הבינה והנפש, התאספו אנשים אלה שאהבו את שפתם העתיקה בעלת הצלצול היפה ובאומנות הטרגית, ועד שעה מאוחרת בלילה למדו את חזרותיהם בעקשנות...".

שלוש פעמים צפה באחשוורוש וב"נביא", והיה נוכח גם בחזרות של "הדיבוק". "ובינתי שואלת, מה נוגעות לך, אתאיסט רוסי, ירושלים וציון? מה נוגעת לך שריפת בית המקדש? אבל לבי מזדעזע, מלא מכאובים.... התיאטרון הוא לחם עבודת אלוהים, ואת זה מרגישים מיד... הבימה הוא תיאטרון שבו יכולים היהודים להתגאות: ילד צעיר ומקסים זה יתפתח ויהיה למכבי".

שנים לאחר מכן, ב־1947, פרסמה העיתונות היומית בארץ ישראל חלקים מכתב יד שהתגלה זמן קצר קודם שבו כתב: "כשאני נזכר ביהודים, אני מרגיש עצמי מבויש. אף על פי שאני באופן אישי לא עשיתי בכל ימי חיי בוודאי שום דבר רע לבני הגזע האיתן המופלא הזה, הרי בכל זאת כשאני נפגש עם יהודים, אני נזכר מיד בקרבתי הגזעית עם הכת הפראית של האנטישמים ובאחריותי לאידיוטיות של בני עמי. קראתי בכנות ובעיון המון ספרים, המנסים לבסס את שנאת ישראל. זוהי חובה קשה וגם מבזה מאוד - לקרוא ספרים שנכתבו במטרה מזוהמת מסוימת: להבאיש את ריחו של עם. עם שלם. לא מצאתי כלום חוץ מבורות מוסרית... ואולי שונאים את היהודים מפני שהם, היושבים בין עמים אחרים מעורבים, הם אותו העם, ששמר על הטהרה היחסית הגדולה ביותר של הפנים והרוח? אולי השמי יותר אדם מאשר האנטישמי?".

בטקסט זה עמד על תופעת האוטו־אנטישמיות: "להפצת האנטישמיות בהמונים סייעו הרבה המחברים והמספרים של הבדיחות 'היהודיות'. משונה, שבין המספרים הללו אתה מוצא לעתים קרובות גם יהודים. ייתכן שאחדים מהם רוצים להראות כמה יפה ההומור העצוב של היהדות, והם מקווים לעורר בזה אהדה לעמם אצל שונאיו. ייתכן שמספרי בדיחות אחרים היו רוצים להוכיח לטיפשים על ידי שהם מראים את היהודי המגוחך, שהוא 'לא נורא כל כך', אבל מובן מאליו, שיש ביניהם בוגדים ומנוולים בעמם".

ד"ר גיל וייסבלאי מהספרייה הלאומית אומר כי מדובר באחד הסופרים החשובים והמשפיעים של המאה ה־20, ודאי על הקהילה היהודית הגדולה בעולם - יהודי רוסיה, והשפעתו חרגה הרבה מעבר לגבולות רוסיה. "הוא היה חלק מגל של אנשי רוח רוסים, אומנים, סופרים ומשוררים פילושמים, שפעלו נגד האנטישמיות וראו בקשרים עם יהודים דבר מפרה. היו לו קשרים טובים מאוד עם מגוון רחב של אנשי רוח יהודים, וזה בא לידי ביטוי ביצירתם, ובוודאי ביצירתו. תור הכסף של אנשי רוח, שהרגישו צורך לתקן את היחס של העם הרוסי לעם היהודי, בהם ולדימיר קורלנקו, צ'כוב ועוד, שהיו מעורבים ביוזמות ספרותיות למען יהודים. בהקשר זה פורסמו שני קבצים ספרותיים גדולים: האחד בתחילת המאה בעקבות בצורת בדרום רוסיה, שפגעה ביהודים, והשני קובץ ספרותי בשם 'קישניוב' שיצא בשתי מהדורות ביוזמת קורלנקו וגורקי, לטובת סיוע לנפגעי הפרעות. כל ההכנסות ממכירת הקבצים הוקדשו לטובתם ובהתנדבות מלאה. את הכריכה עיצב אפרים משה ליליין, המכונה 'האומן הציוני הראשון'. לגורקי היה תפקיד משמעותי גם במו"לות הרוסית. הוא שיתף פעולה עם אלכסנדר קוגן, מו"ל יהודי, בכתב העת "קופיקה" (אגורה - כס"ו), שהצטיין ברמה גבוהה מבחינה ספרותית, טיפוגרפית ואומנותית, והיה לו תפקיד חשוב בהפצת ספרות איכותית להמונים ברמה גבוהה ובמחיר שווה לכל נפש".

ההתפעלות של גורקי מהיהודים, שהפכו מ"האחר", הזר והמאיים לתרבות עתיקה שיש לה מכנים משותפים עם הסלבים ועם שורשי הנצרות, ניכרת בשורת מכתבים שכתב. "את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי - ספר נפלא!", כתב לשלום עליכם בשנת 1906, באיגרת שתרגם משה בסוק. "התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור - הספר מוצא חן בעיני מאוד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו". על "ילדי התחום" מאת שלום עליכם כתב: "בכיתי וצחקתי. נזכרתי בילדותי הרחוקה, החביבה".

ב־1916 כתב בביטאון המרכזי של ציוני רוסיה בשפה הרוסית, ה"יברייסקאיה ז'יזן": "קשה לדבר על משורר גדול, כמעט שאי אפשר להביע בבהירות מספקת את כל שמעוררים שיריו בנפשך, סערת הרגשות המתחוללת על ידם - כמעט תמיד אינה ניתנת להיכתב במילים. עבורי ביאליק הוא משורר גדול, התגלמות נדירה ומושלמת של רוח עמו, הוא דומה לישעיהו, הנביא האהוב עלי ביותר, דומה לאיוב - הנשפט את האלוהים. ככל הרוסים אינני מכיר היטב את ספרותם של היהודים, אבל כיוון שאני מכיר אותה, נראה לי שלא היה לעם ישראל - לכל הפחות במשך המאה ה־19 - משורר בעל עוצמה שכזו, יופי שכזה. ברוסית שיריו של ביאליק מאבדים, מן הסתם, חצי מכוחם, משפעת דימוייהם, אך גם מה שניתן לנו על ידי התרגום מאפשר לחוש את יפי שירתו הזועמת של ביאליק" (תרגום: זורח אנפולסקי, מתוך "פרויקט בן יהודה").