"יום א' של המתים" שכתב אנדריאס פור הוא מותחן גרמני מצליח, ששוחרר ב–2013 ויצא השנה בתרגום עברי (הוצאת כתר). חובבי הספרות היפה יוכלו לחיות היטב גם בלעדיו. מדובר בסיפור מתח יעיל, מה שנקרא, שכתוב בפשטות ומספק עלילה מהודקת דיה כדי להשאיר אותך במתח מסוים עד סופו. לא יותר.

ולמרות כל אלה, חוויית הקריאה בו הייתה עבורי מטלטלת. נעתי בין רגשות עזים כמו הזדהות, רוגז עמוק ואפילו פליאה של ממש. לא הסיפור או כישרון הכתיבה הניעו אותי, אלא ההזדמנות הנדירה להיחשף ליחס של הדור הנוכחי בגרמניה למאורעות השואה דרך סיפור משטרתי בודד.

עצם הרעיון הוא אירוני במכוון. יחידת משטרה נידחת באזור בוואריה, הפועלת בימינו, נדרשת לחקור רצח של אישה יהודייה שהתבצע במאי 1945, רגע לפני הכיבוש האמריקאי. זה הרי אבסורד, אם המשטרה הגרמנית הייתה צריכה לחקור כל רצח של יהודי בעת ההיא, היא לא הייתה מסוגלת לתפקד במשך שנים. לך תשחזר את נסיבות מותם של שישה מיליון.

ובכל זאת, בהווה נמצאה גופת אישה הקבורה בתוך כנסייה עזובה, עד ראייה זקן טוען בפני שוטר שהיא נרצחה באביב 45', ולכן החוק מחייב לחקור (כי על רצח אין התיישנות). והגרמנים הרי מכבדים את החוק.

מכאן ואילך כמעט כל פרט בסיפור מרעיד את הבטן הישראלית, הרגישה ממילא כשמדובר בשואה. הידיעה על כך שהספר עמד בראש רשימת רבי המכר של "דר שפיגל" רק מעצימה את כאבי הבטן.

זה הולך ככה: הנרצחת, פרידה יונאס, מתבררת כיהודייה שגדלה אצל אם חד–הורית, שהתפרנסה מסקס עם גברים מבוגרים. אחרי ששרדה את מחנות הריכוז, פרידה מצליחה לברוח ומגיעה לחווה בכפר בווארי, השייכת לגבר ערירי שקיים קשרים עם אמה ואוהב אותה כבת. באוויר כבר מרחפת התבוסה הנאצית, אבל בעקבות פרידה עדיין דולק איש אס–אס אכזרי, שבסופו של דבר לוכד אותה בסיוע תושבי הכפר המפוחדים. בשלב מאוחר של העלילה מתבררת גם המוטיבציה שלו, מעבר לשנאת יהודים. ערב המלחמה שניהם התגוררו בחווה, הוא היה שם פועל וניצת ביניהם רומן. כשבעל החווה הקנאי תפס אותם על חם, פרידה התחמנית טענה שקילינג, לימים איש האס–אס, אנס אותה. מה שגרם להעפתו מהחווה ולאובדן פרנסתו וכבודו. כך שבמאי 45' הוא בעצם ביקש לנקום, בסוג מסוים של צדק.

וזו בעצם הבעייתיות המרכזית של הספר. אנדריאס פור מציג עולם שבו אף דמות היא לא רעה או טובה באופן מוחלט. תפיסת עולם נכונה באופן כללי, בטח בספרות, אבל מקוממת כשמדובר ביחסי הגומלין בין נאצים ויהודים. והאמביוולנטיות המרגיזה הזו רק מתעצמת ככל שפתרון התעלומה מתקרב. כי בסוף מתברר שמי שרצח את פרידה לא היה אותו קלגס אס–אס אכזר (שהסופר לא מנסה לטשטש את עברו האפל) אלא דווקא מפקד תחנת המשטרה בהווה, בעת שהיה נער צעיר (הסיפור ממוקם בראשית שנות ה–90, כדי להתאים מבחינה גילית). הוא עשה זאת כדי להוכיח נאמנות למשטר הנאצי, משום שאביו נשלח לדכאו כמתנגד שלטון ובייש את המשפחה. "היית בן 15, ושטוף באינדוקטרינציה הנאצית. זו לא הייתה אשמתך", מרגיע אותו הבלש שחשף אותו, ומתפקד על תקן הבחור הטוב בסיפור. כדי לצאת בסדר עם כולם פור סידר גם לאיש האס–אס הרשעה, במהלך עלילתי שבו - תוך כדי חקירת הרצח של פרידה - התברר, דרך "יד ושם"(!), שהוא רצח יהודייה אחרת, שאמה מתגוררת בישראל ויכולה להעיד נגדו.

ועדיין, את הרצח המרכזי בסיפור ביצע אדם חיובי. מהיישוב. אם תרצו, זה המסר המרכזי שעובר בספר, שאפשר לו להפוך לרב–מכר בגרמניה. גם אנשים טובים יכולים לעשות מעשים איומים, בנסיבות מסוימות. מה שמתקשר לעובדה מצמררת באמת, שהסופר מזכיר כמעט כהערת אגב בספר: "רוב אנשי האס–אס לא נתבעו לשלם על מעשיהם וחיו חיים בורגניים רגילים בגרמניה של אחרי המלחמה".

אלה היו 337 עמודים של הצצה מצמררת על גרמניה "האחרת". משהו שכדאי לזכור בשבוע שבו אנגלה מרקל, אולי האחרונה שהצליחה לשמר מראית עין של פיוס וחרטה, מודיעה על פרישתה.