באחד הימים, אחרי כתיבת ספרו הראשון, נסע יריב ענבר (שם בדוי) ברכבת ונתקל באדם שקרא את ספרו. הוא רצה לגשת אליו, להציג את עצמו ולשתף אותו בכך שהוא מי שכתב את הספר, אבל זהותו האמיתית, שאסורה בפרסום על ידי המדינה, מנעה ממנו. מי ששירת במשך עשור וחצי בקהילת המודיעין הסודית של ישראל, ופועלו נותר בין הצללים אפילו בפני הקרובים אליו ביותר, נאלץ פעם נוספת לוותר על הקרדיט, שאמנים רבים כל כך חיים בשבילו.
"כשנאסר עלי לפרסם בשמי (על ידי הצנזורה וּועדת השרים למתן היתר לפרסומים - מ"ש) דווקא הוקל לי", הוא אומר כעת בראיון לרגל יציאת ספרו החדש. "אני רגיל לעשות דברים בשקט. זה שיש לי שם בדוי לא פוגם בהנאה של הקוראים שלי, אולי אפילו מוסיף לה. כולנו רוצים הכרה, אבל הכל שאלה של איך מקבלים אותה. את ההכרה שלי אני אקבל מכך שאני מקווה שהספר יהיה רב־מכר, ואם אנשים קוראים ונהנים, זה מה שדוחף אותי להמשיך לכתוב".
ספרו החדש והשני של ענבר, "הסדק" (הוצאת ידיעות אחרונות, בעריכת אמנון ז'קונט), שרואה אור בימים אלה תחת שם פסבדונים, כמו ספרו הראשון "המטרה מקדשת" (בהוצאת ידיעות אחרונות), מספק פעם נוספת הצצה נדירה אל נבכי עבודת המודיעין הישראלית וחושף טפח, זה שהצנזורה אפשרה כמובן, משגרת אנשי הביון. אך לא פחות מכך, הוא פותח צוהר לנפשם של אנשי הצללים ולחיי היומיום הסיזיפיים שלהם.
"אנשי קהיליית המודיעין עושים את מה שהם עושים כי הם מרגישים שזה מה שהם צריכים לעשות", מוסיף ענבר. "הכרה היא לא מה שמניע אותם. את הקרדיט מקבלים בתוך הארגון. התרבות הארגונית היא של 'הצנע לכת'. מדובר באנשים אלמוניים, צנועים, שעושים את מה שהם מאמינים בו ולא על מנת לקבל פרס. זה נחמד לראות בעיתון תוצאה של משהו שעשיתי ואף אחד לא יודע שעשיתי. בסוף אנשי המודיעין חוזרים לארץ בטיסה סדירה, אחרי שהחליפו מטוס באירופה, ויושבים ליד מישהו שאין לו מושג. אחד חזר מחופשה ברומא, והשני שב ממדינת אויב".
ענבר (42), נשוי ואב לשלושה, מתגורר באזור הצפון. במשך 15 שנים שירת בתפקידי מפתח רגישים במערך המבצעי של קהיליית המודיעין, "לא כלוחם, אלא במעטפת", הוא מבקש להדגיש. לפני שבע שנים עזב. "הגעתי לשלבים שבהם הדברים נהיו סביב פוליטיקה של קידום ולי אישית זה פחות התאים", הוא מסביר. "בסופו של דבר, זה כמו כל ארגון. אנשים הם אנשים - על אחת כמה וכמה אנשים שהם מאוד יצריים וחדורי מטרה ומוטיבציה". כיום הוא יזם ועוסק בייעוץ בתחום המודיעין והלוחמה בטרור. לפני כשנתיים התווסף לו תואר נוסף - סופר.
בכל שנותיו שירותו, ענבר מעולם לא דמיין שיבוא יום והוא יכתוב ספרים. "זה הפתיע לא רק אותי, אלא גם את כל הסובבים", הוא מציין. "מעולם לא כתבתי. לא ידעתי שיש את זה בי. כשעזבתי את הקהילייה והפכתי לאזרח, יצאתי מהבועה והתחלתי להסתכל מסביב בעיניים אחרות. כל השקפת עולמי קיבלה טוויסט. הבנתי שאנשים במדינה מתייחסים לתהליכי קבלת החלטות בנושאים ביטחוניים ומבצעיים כאל פרה קדושה, בטוחים שהכל ענייני, וזה לא המצב".
ענבר השתחרר כמה חודשים לפני שחרורו של גלעד שליט, באוקטובר 2011. הסיטואציה המורכבת של חייל חטוף בערה בעצמותיו והובילה אותו לכתוב את ספרו הראשון, שעסק בנושא. "הרגשתי שאני צריך לכתוב על זה", הוא מספר. "הייתי במעגלים שזה נגע בהם. יצא לי לשבת אצל ראשי ממשלה, שרי ביטחון, אנשי קבינט, והטרידה אותי מערכת השיקולים. צריך לזכור שכולם בני אדם. בפעם הראשונה שהתכוננתי לפגישה עם ראש ממשלה ועם שר ביטחון, התרגשתי לקראת המפגש. עלילת הספר אומנם בדיונית, אבל ניסיתי לקחת קצת מהצבע ומהריח כדי להעביר את מה שקורה מאחורי הקלעים, ואיך זזים מהלכים".
את מלאכת הכתיבה של ספרו הראשון סיים ענבר בתקופה שבה נכנס לתוקפו חוק הסופרים, שחייב שמירה על מחיר מלא לספר בשנה וחצי שלאחר צאתו, וכן קבע רף תחתון לקביעת סכום התמלוגים לסופר. "אף אחד לא רצה לתת הזדמנות לספר ביכורים", הוא מגלה. "בתמימותי, שלחתי את הכתב יד לכל ההוצאות, וכמובן שנעניתי בשלילה. פיתחתי רומן עם תיבת הדואר, שאליה מגיעות התשובות במכתב". לבסוף כאמור הוצאת ידיעות אחרונות בחרה לפרסם את ספרו הראשון, שהפך לרב מכר.
אם ספרו הראשון של ענבר עסק במאחורי הקלעים של תהליכי קבלת ההחלטות בנושאים ביטחוניים וביקש לחשוף כיצד לא תמיד ההחלטות הרות־הגורל האלה מתקבלות משיקולים ענייניים גרידא, ב"הסדק" מבקש ענבר להעלות אל פני השטח את שאלת הלגיטימיות של המדינה לעשות שימוש בגורמי המודיעין כדי לעסוק בדברים שיש להם חשיבות לאומית, אבל הם לא ביטחוניים גרידא.
גיבור הספר "הסדק" הוא גואל, לוחם מוסד שמורחק מהארגון בשל טעות ומאבד את כל מה שהיה לו, כולל את האישה שאהב. שנים מאוחר יותר הוא יוזם מבצע פרטי שישיב את המשמעות לחייו: חדירה אל שטח עוין וחשיפתו של אוצר עלום, בעל משמעות לאומית גדולה. בהקשר לכך, רק לאחרונה עלה לכותרות המבצע המיוחד של המוסד להשבת שעון היד של המרגל הישראלי אלי כהן, שהוצא להורג ב־1965.
"אני כותב על נושאים שבוערים בי", מספר ענבר. "הגיבור של הספר עושה שטות ונזרק מהמוסד. החיים שלו מידרדרים. אחרי שהוא יורד לשפל המדרגה, הוא יוצא למבצע שמטרתו לחשוף נכס שהוא חושב שהוא יודע היכן הוא נמצא. הרקע הוא העיסוק במבצע שמטרתו היא לא ביטחונית. בחרתי, כדי להעצים את הדיון, בפריטים שהמשמעות והחשיבות שלהם בלתי מעורערות ושעצם החשיפה שלהם יכולה להיות הרסנית. במשך השנים, הקהילייה עסקה בנושאים שונים שאינם ביטחוניים, כמו הברחות של ספרי תורה, הבאה של פריטים היסטוריים, העלאת יהודים לישראל. נשאלת השאלה: האם צריך לסכן לוחמים לשם כך? מי בעצם שופט את זה? תמיד צריכה להישאל שאלת הערכיות. אם הערכיות לא ברורה ולא באמת ניתן לסמן את הערך שיוצא מביצוע מבצע מסוים, צריך לשאול האם יש צורך בו".
"אנשים אוהבים לקרוא על מה שהם עושים. דיברתי עם לוחם לשעבר והוא התרגש כשקרא את הספר. הוא אמר שמעבר לעניין שהיה לו בלקרוא על דברים שעשה בעבר, הוא מרגיש שהוא הרוויח מכך שאנשים לומדים מה אנחנו עושים. מה שדיבר אליו במיוחד היה הזוויות הקטנות של חיי היומיום. חשוב לי להיות אותנטי, לא לכתוב המצאות של ג'יימס בונד. זה צריך להיות אמין בעיניי. אז נכון שהעלילה בדויה, אבל היא מורכבת מהמון מקרים אמיתיים. תחושות, מחשבות, רגשות. בלי לחשוף שיטות מבצעיות, אבל כן לעסוק במהות של האירועים. למשל, בסיפור על אדם שעובר את הגבול בזהות בדויה, אני לא חושף שום דבר, אבל האקט מבוסס על אירועים אמיתיים. כנ"ל לגבי סיפורים על חיסולים, חדירות".
אחד המבצעים הגדולים שהסעירו השנה את קהילת המודיעין הישראלית ואת המדינה כולה, היה פשיטת המוסד החשאית על ארכיון מסמכי הגרעין האיראני, הברחתו לישראל וחשיפתו בפני העולם. "אנשי המודיעין לא נפלו מהרגליים", אומר מצדו ענבר. "אין ספק שמדובר במבצע יוצא דופן, אבל הקטע המבצעי עצמו, של חדירה למקום מסוים, זה דבר שקורה כל הזמן. רוב האנשים שראו את מסיבת העיתונאים (שבה הציג ראש הממשלה את המסמכים שהושגו - מ"ש), חשבו על האנשים שהיו בתוך הכספת. אבל החיים האמיתיים הם לא רגע השיא הזה. מה שאנשים מבחוץ לא חושבים עליו הוא שהעולם הזה לא בנוי מרגעי שיא מבצעיים. כמו שאמרתי, 90% מהזמן הוא המתנה.
"נכון שהאדרנלין באותם רגעים בשמיים", מוסיף ענבר, "אבל צריך לחשוב על מה שקרה לפני ואחרי. אנשים הגיעו כמה ימים לפני כן לאזור, הסתובבו בזהות בדויה, שכנעו את הסביבה שיש להם מה לחפש שם. הם היו צריכים להגיע לשם. ייתכן שהגיעו במונית או באופניים. ונגיד שבמבצע הזה משתתף לוחם, שאשתו בהריון וצריכה ללדת כל רגע. אף אחד לא יכול להחליף אותו. ואותו לוחם נמצא בפגישה 'עסקית' עם אובייקט באותה מדינה עוינת. הוא מנהל סמול־טוק שכולו הזהות הבדויה, הוא מספר על אשתו הבדויה שעובדת בסוכנות ביטוח באנגליה, כשבראש הוא חושב: 'קיבינימט, אשתי צריכה ללדת כל רגע', אבל הוא צריך לשדר עסקים כרגיל.
"עם כל מה שעובר על אדם בחיים, שמים אותו בסביבה עוינת, והוא צריך לייצר מצג שווא עד רמת שפת הגוף", מוסיף ענבר. "דווקא בתוך אותה כספת, כשהוא לבד עם הלוחמים האחרים, העבודה היא טכנית בלבד. אז הוא יכול להשתחרר, להיות הוא עצמו, משה הלוחם הישראלי. עוד כמה דקות הוא יצא משם ויצטרך לעשות סוויץ' בראש ולהיות שוב בזהות הבדויה. צריך להיות חד, לחשוב צעד קדימה. רגע לפני שהוא חוזר לשטח, הוא מזכיר לעצמו את סיפור הכיסוי, עושה לעצמו סדר. בספרים אני מנסה לתאר את הדברים בדיוק כמו שהם. לא בצורה הוליוודית, אלא כמו שזה עובד באמת".
התרעות פיקוד העורף