הספר מדבר בקול אחד, ברור וחד־משמעי: קולה של אולגה זדורוב, רעייתו של רומן זדורוב. בעלה ואבי שני ילדיה יושב בכלא כבר 12 שנים באשמת רצח תאיר ראדה. העובדה שהכותרות שבות וחוזרות אל הרצח הזה מוכיחה כי ישנם מספיק אנשי מקצוע (חוקרים ומשפטנים) וכן אזרחים מן השורה שסבורים שבכלא יושב אדם חף מפשע. לשם זיכוי דרוש כוח מניע מחוץ לכותלי הכלא. אולגה זדורוב ותומכיה הם הכוח המניע שלא ישקוט עד שהאמת תצא לאור. הספר מבהיר זאת. “אם אתם שואלים לאן מועדות פניי, התשובה ברורה. הקריאה המהדהדת שלי הייתה ונשארה: את רומן יש לשחרר לאלתר".

התייחסויות תקשורתיות רבות, שנוגעות לתיק הפתוח הזה, עלו לפני השטח בעת האחרונה. לפני שבועיים דובר בשערה שנמצאה על גופה של הנרצחת. לפני שבוע יצא אל התקשורת עורך דין שכתב ספר מתח עם הקשרים לרצח תאיר, ובמסגרת קידום הספר סיפר שלקח על עצמו לייצג את א"ק. בשבוע שעבר פטרה שרת המשפטים את העיסוק בגורלו של זדורוב באמירה יגעה כלשהי, ובכך קבעה כי בתי המשפט לא יוסיפו לעסוק בפרשה. אחרי קריאת ספרה של זדורוב, אני בטוחה שהנושא לא יירד מסדר היום הישראלי.

גרסת אשת האסיר מוגשת בלי רחמים עצמיים. המסד העובדתי חשוב לה, והיא מניחה אותו על הדפים בצורה שתובעת התייחסות עניינית. היא בטוחה שרומן לא רצח את תאיר, והיא נחושה בדעתה לא להרפות מהמאבק להוכיח את חפותו. בדרך לשם היא נופלת וקמה, פונה לערכאה נוספת, מתאכזבת, מתעשתת וממשיכה. היא טורחת ללקט ראיות ועדויות שמבהירות כי הרוצח/ת מתהלך/ת חופשי/ה. היא לא נוקבת בשם, אך הפייסבוק כבר גילה לצרכניו את השם המלא של א"ק, נערה שלפי עדות חבריה לקתה בתאווה לשפיכות דמים, לרצח בסכין. לפי רעיית זדורוב, תאיר הייתה קורבן אקראי, כשנכנסה לשירותי בית הספר בקצרין, שם המתין/ה לה הרוצח/ת.

רעייתו של האסיר פורטת את כשלי המשטרה. את הרישול בעבודת החוקרים מצד אחד ואת נחישותם מצד שני להפליל את בעלה. הוא היה קורבן תם שנפל לידיהם ואף שיתף עמם פעולה אחרי ימים של חקירה מניפולטיבית ותחת לחץ פסיכולוגי מסיבי באמצעות מדובב בתשלום. זדורוב הוא לא הראשון שנקלע למלכודת כזאת. חוקרי המשטרה רק מתחילים, לעתים, את שרשרת העוול המתגלגל כלפי מי שקל להפלילו.

במרבית המקרים מדובר ב"אחר". ערבי, כמובן, או עולה חדש שאינו מכיר את השפה ומנהגי המקום. הפרקליטות היא החוליה האנושית הבאה בשרשרת, ואחר כך באים השופטים. כולם בני אדם שמסוגלים לטעות, להפנות מבט, להתעייף. לבסוף ננעלת מערכת שלמה סביב גרסה מסוימת, שנוחה לכל המדרג השלטוני, ולאסיר שבכלא אין סיכוי לצאת. כי השופטים, הפרקליטות והמשטרה יודעים כולם, שאם יוטל ספק בטוהר כפיו של מי מהם, כל המערכת תיאלץ לפחות להודות בטעות, אם לא בהפללה מכוונת. בשלב זה בחיי מדינת ישראל, שבו המערכות השלטוניות נחשפות בהטיות פוליטיות ואישיות, לא מופרך להאזין בתשומת לב לדרישה התקיפה של אולגה זדורוב לשוב ולבחון את התיק הפתוח הזה.

לפי גרסת אולגה זדורוב יש ערימת ראיות שמצביעות על הרוצח/ת האמיתי/ת. לעומת זאת, לגבי רומן אין כל ראיה שקושרת אותו לרצח, לבד מהודאתו ומהשחזור המגוחך של המעשה. צפיתי בכל השחזור ביו־טיוב. יש שם סצינות שראויות לקומדיה על שוטרים לא מתוחכמים שמחפשים מפתח לאזיקים במשך רבע שעה ואחר כך מנחים חשוד לאן לפנות ואיך לצאת מתא שירותים אחרי רצח שאולי–או–אולי–לא ביצע. מגוחך? לא, טראגי.

"האיש שלא היה שם", אולגה זדורוב, איפאבליש, 192 עמ'

***

עוני משעשע

“איך לחיות כמעט בחינם" ו"איך לחיות משלושים ושישה אלף דולר לשנה", שתי רשימות אישיות, שכתב פרנסיס סקוט פיצג'רלד ל"סאטרדיי איוונינג פוסט" ב–1924, מתארות בהומור את קשיי הפרנסה של סופר צעיר. אלה מסמכים רבי מידע סוציו–אקונומי אישי ותקופתי, גם אם פיצג'רלד בחר לכתוב אותם בנימה סאטירית.

אין ספק, שבבואו לכתוב על המצוקה הכלכלית הוא שאף להרוויח מעצם הכתיבה, הוא אף כותב זאת במפורש, אך ניכר שהייתה לו ביקורת עצמית מספקת כדי לראות את הצרכים האריסטוקרטיים של משפחתו. כי גם אם מדובר בתקופה אחרת, בבית שבו רק הבעל מפרנס ובדוחק, אין הכרח לממן אומנת, משרתת, גנן וטבחית. תיאור החלטות הצמצום שבני הזוג גוזרים על עצמם מזכיר פיליטונים עיתונאיים קלילים על מצוקות החיים, והדיווח על ההכרח לעבור מארצות הברית לפרובנס כדי לחיות בזול, מרתק ומבדר כאחת.

“הדבר היחיד שאתה יכול לעשות", אומרת אשתו של הסופר לבעלה אחרי שנגמר להם הכסף, “הוא לכתוב מאמר לאחד מכתבי העת ולקרוא לו ‘איך לחיות משלושים ושישה אלף דולר בשנה'. ‘איזו הצעה מטופשת'", משיב הסופר "בקרירות", ויושב לכתוב את המאמר הזה בדיוק (מאנגלית: דב שילוח, נהר ספרים, 98 עמ').

איך לחיות כמעט חינם. כריכת הספר איך לחיות כמעט חינם. כריכת הספר

חיי הפילוסופים

נדמה שבחינת חיי הפילוסופים הגדולים לאור תורותיהם הינה יוזמה מובנת מאליה, אך נדמה שכינוס כזה של התבוננויות בהוגים נוכח מראת הגותם הינו חלוצי ונחוץ, דווקא בזכות ההגשה הפופולרית. “לחיות כמו פילוסוף, פילוסופיה כדרך חיים" הוא ספר מרחיב דעת ועסיסי, שיעניין הדיוטות וגם את מי שטעם שיעור בפילוסופיה. אל הדפים עולים ראשונים כסוקרטס, אפלטון ואריסטו, דיוגנס, סנקה ואוגוסטינוס, ואחריהם מונטן, דקארט, רוסו, קאנט, אמרסון וניטשה. המחבר, ג'יימס מילר, השאיר מחוץ לסקירה פילוסופים “שחייהם ממש לא ראויים להיות לנו מודל לחיקוי". 

(מאנגלית: שמעון בוזגלו, ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 477 עמ', כולל מפתח).

לחיות כמו פילוסוף. כריכת הספרלחיות כמו פילוסוף. כריכת הספר