"אנחנו, הצעירים, נפגשים כמעט מדי ערב כדי ליהנות כמו ילדים קטנים. עבורנו הגטו אינו גטו. אנחנו לא מרגישים זאת בתוך קבוצתנו, ולא רוצים להרגיש שאנחנו חיים בין גדרות תיל, מבודדים משאר העולם ומשאר בני האנוש"

(איליה גרבר, 24 ספטמבר, 1942)

ציטוט זה מיומנו של הנער איליה גרבר מתמצת את אופן חייהם של בני הנוער בגטו קובנה ומציג את הניסיון לקיים חיים במציאות מורכבת כשהעתיד לוט בערפל. הדברים שגרבר כתב, צייר ואסף מציגים דמות של צעיר תאב חיים, אינטליגנטי, רגיש, חובב קריאה ובעל כישרון מבטיח לכתיבה ואיור. ביולי 1944 חוסל גטו קובנה וגרבר גורש למחנה דכאו. ב־28 באפריל 1945, על סף השחרור, כשצעד מדכאו לוולפראצהאוזן שבגרמניה, נורה ונהרג, טרם מלאו לו 21.

שרידי היומן נמצאו בין חומרים שונים שנאספו מחורבות גטו קובנה לטובת הנצחה עתידית, ועברו ממקום למקום עד שנגנזו במוזיאון היהודי בווילנה. התאריך המדויק שבו החל גרבר לכתוב לא ידוע, אך ניכר כי התמיד בכך, והכתיבה תפסה מקום חשוב בחייו. מהכתוב ביומן עולה כי מדובר במחברת השלישית, שאותה החל לכתוב ב־26 באוגוסט 1942 וסיים ב־23 בינואר 1943. סיפורו של גרבר, ותיעוד יומנו, יוצגו היום, ביום עיון בנושא "ההנהגה היהודית בגטאות בליטא", שיערוך המכון לחקר שואת יהודי ברית המועצות ע"ש משה מירילשווילי ביד ושם. כמו כן, במהלך 2019 ייצא היומן לאור במלואו בגרסה מדעית בהוצאת יד ושם.

גטו קובנה. צלם : ארכיון יד ושם גטו קובנה. צלם : ארכיון יד ושם

ביומנו עסק גרבר בנושאים מגוונים: מתרבות השמועות בגטו והחרדה מפני חטיפה לעבודת כפייה, דרך תיאור מפגשים עם חברים, ועד לשירים שנכתבו בגטו, בהיותו חובב שירה ומוזיקה. הודות לשליטתו בשפה הגרמנית, ציטט גרבר ביומנו עיתונות גרמנית, בעיקר על המתחולל בחזית. מעיון ביומן עולה כי גרבר היה קורא מיומן וניתח את "הנבואה" ששילב היטלר בנאומו בספטמבר 1942. מהניתוח עולה כי על אף ניסוחיו המסורבלים והערטילאיים של היטלר, אלו גילמו את מדיניותו האנטי־יהודית שגרסה כי יש לחסל את היהודים כולם.

דפי יומנו של גרבר מאירים צדדים יותר חתרניים ופחות ידועים של החיים בגטו קובנה ואת תחושותיהם של תושביו ותגובותיהם. היומן מכניס את קוראיו לאווירת היומיום של גטו קובנה ומציג את ההנהגה היהודית של הגטו. גרבר לא נכנע לאימת המוות של החיים בגטו; הוא שמר על קשרים חברתיים והתרועע עם חבריו מדי יום. הם שרו, רקדו ושמחו ככל שמצאו הזדמנות, בעיקר במסיבות יום הולדת שערכו לעצמם. קהות החושים והסחת הדעת נוכח גודל האסון ששררו בגטו לא היו חבויות. "כל אחד מהם (מהחברים - ל"פ) מבכה את הטרגדיה שלו ואינו מעוניין באסון של אחרים. האם עלי להיות מוטרד שיוסקה או מישקה נלקחו ממני, מי ידאג לי, מי יזדהה איתי [...], לא יהודי אחד או שניים בגטו מרגישים כך. כך מרגישים כל היהודים בגטו", כתב גרבר ביומנו. "כל עוד הצרה לא מכירה אותי - אני לא מכיר אותו [הקורבן], ואם אני מזדהה איתו, מה זה עוזר לו, האם זה יקל עליו - לא! ההפך - זה גם יכול להזיק לי [...] אני לא מקונן על אף אחד אחר ולא רוצה שמישהו יקונן עלי, רק הניחו לנפשי".

"רציתי לשכוח"

הדחף האגוצנטרי והאסקפיסטי להתכחש למציאות הנוראה או להסתגל אליה, להתרכז בכאן ועכשיו ולהיצמד לחיים רגילים לכאורה, הוא אחד המאפיינים של חיי היהודים בגטאות, בעיקר בקרב בני נוער. גרבר הציג ביומנו בבואה נאמנה של עולמם של בני 16 עד 21 שניסו בדרכם לחיות חיים נורמליים בנסיבות לא נורמליות: חברויות, אהבות, בילויים. "אותו ערב רציתי להיות מאושר", כתב גרבר. "הייתי חייב להיות מאושר, כי רציתי לשכוח. האור האדום והעליזות הפשוטה השפיעו עלי. אני רקדתי עם כולם... הלילה היה יפה ומלא כוכבים. נזכרתי שוב בהֶני - היא הייתה צריכה להיות שם היום, חשבתי לעצמי, אבל מצד שני, למען האמת, לא הייתי רוצה שהיא תיכנס לקבוצה. למה? אני לא יודע (אולי כי היא לא רוצה גם כן)".

הֶני שפיץ, שנשארה בחיים, הייתה אהבתו הגדולה של גרבר לתקופה מסוימת, והיומן מלווה את פרשת האהבים הקצרה והלא ממומשת מראשיתה ועד גוויעתה מעצמה.

ביומנו התייחס גרבר גם לשירים שאסף בגטו. "הגטו יוצר שירים רבים, אבל לצערי מנגינות מעטות מאוד", כתב. "למען האמת, כמעט ולא. למרות שאבי הוא מוזיקאי מן הסוג הטוב ביותר, ופעם חיבר הרבה מנגינות, עכשיו, בגטו, הוא לא הלחין דבר. המוזיקה של המילים נלקחה ממנגינות סובייטיות, כמה מנגינות בקצב הטנגו, לחן יהודי - אף לא אחד! ...שיר הגטו מתחיל בדרך כלל בכאב ובצער של העם היהודי ומסתיים בתקווה לעתיד טוב יותר, קל יותר ומאיר פנים". לימים שילב המשורר שמרקה קצ'רגינסקי, ילדי וילנה, באסופה "שירים מן המחנות ומן הגטאות" שערך ופרסם מקצת מן השירים שאסף גרבר במחברתו.