הספר נכתב מתוך אהבה גדולה לארץ, לישראל, ומעומק דאגה מאכּלת לעתיד הישות הישראלית. אני מתכוונת למהות הטווּיה מן המושג מולדת ומבני אדם הקשורים אליה בקשר רגשי עמוק. זהו ספר שנכתב בעיקשות מחקרית ובזעם קר של מי שניחנה במבט היסטוריוני בוחן, מבלי לוותר על השקפת חיים עצמאית. העמדה הנחרצת של פרופ' עדית זרטל (היסטוריונית, שלזכותה ספרי מחקר ומסות, כמו גם תרגומים של ספרי חנה ארנדט) נשקפת בעוצמה מהספר, שדחיפותו קוראת בקול גדול. זרטל לא הילכה מעדנות בין ניסוחים פוליטיקלי–קורקט לאובייקטיביות מחקרית מנומסת. הצהרת הכוונות החדה שלה נמצאת בחזית האמירה המצטברת כאן. מנהמת לבה כתבה, ומשפטיה משלבים תיעוד ממוסמך, חי ומרתק, עם רשמים אישיים ודעה תקיפה. עמדתה מובעת במשפטים חריפים ועזים, שאינם מסתירים את תחושת החירום נוכח ההתרחשויות.

מומחיותה של זרטל בחקר השואה מחזקת את מסקנתה כי זיכרון השואה, כפי שהוא מונחל בישראל, הוא, כדברי פרופ' יהודה אלקנה, "ניצחונו הטראגי של היטלר". הסרבנים, לפי זרטל, התעשתו ברגע מסוים, כשתפסו עצמם לפתע כמי שנוהגים בפלסטינים כפי שהגרמנים נהגו ביהודים. זעזוע המודעות העצמית הוליך אותם אל ההחלטה לסרב. זרטל טובעת לתהליך את השם "הסתרבנות".

הספר מבוסס על תחקיר מקיף ומעמיק של התופעה, והוא נכתב מתוך מעורבות רגשית ומנטלית בידי מי שתומכת בבירור בסירוב לשרת את הכיבוש. לא בכדי הספר נפתח בהתייחסות לספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן "דו"ח על הבנאליות של הרוע". "הספר ‘סירוב' צמח והתפתח מתוך הדו–שיח שאני מקיימת זה שנים עם מחשבתה וכתביה של ההוגה הפוליטית חנה ארנדט". הרוע, לפי ארנדט וגם לפי זרטל בספר שלפנינו, יכול להופיע אצל כל אדם. כך, הוא עלול להיחשף אצל חייל ישראלי ממשפחת מלח הארץ, כשהוא נקלע לשירות במחסום קלנדיה.

האיסור הקדוש על ההשוואה בין מעשי הנאצים למעשי חיילים ישראלים מופר כאן. זרטל מצטטת סרבנים ותיקים וטריים, אנשי "אומץ לסרב", "יש גבול", "שוברים שתיקה" ו"פרופיל חדש", קבוצות שקמו בעיקר מאז מלחמת לבנון והאינתיפאדות. אנשים מספרים על הרוע שנחשף אצל חברים לשירות ואצל עצמם. דוד זונשיין סירב לעשות מעשים שהתבקש לבצע בשטחים הכבושים באינתיפאדה השנייה. בכלא קרא את ספרה של ארנדט על אייכמן: "תמיד שואלים אותנו, ‘איך יכול להיות שעם שלם עשה דבר כזה, איך אף אחד לא התעורר'. והנה אני הייתי בשטחים עשר שנים, וחייתי בתוך הבנאליות של הרוע. עשיתי שם דברים... ויום אחד הבנתי מה אני עושה (...) אני לא משווה אותנו לנאצים. מדובר באנשים נהדרים, קדושים, ממושמעים, ששמו להם גבולות עקומים של מוסר, והם פשוט לא מבינים מה הם עושים (...) אני מדבר בראש ובראשונה על עצמי. אף פעם לא אצליח להבין מה הוביל אותי להכות אישה. אין לי שום הסבר לכך מלבד הבנאליות של הרוע".

רוב הסרבנים שהו בכלא תקופות מאסר מצטברות של יותר ממאה ימים. כולם נחושים להבהיר ולפרסם את עמדתם הנחרצת נגד שיתוף פעולה עם צבא הכיבוש. וכולם, מסתבר, אוהבים את הארץ הזאת אהבת עיקשת ורוצים לראות לה עתיד טוב יותר מן הצפוי למדינה שמחזיקה בשבי מיליוני בני אדם במשך 50 שנה.

זרטל סוקרת את תולדות תופעת הסירוב בארץ, החל מן הסרבן הבודד, אמנון זכרוני, בתחילת שנות ה־50, ועד היום, כשנשים צעירות העמידו עצמן בחזית סירוב מתבלטת. הרשויות השופטות (הצבאיות והאזרחיות) עדיין מתכחשות למונח "כיבוש" ועל כן מבדילות בין פציפיסטים לבין סרבנים סלקטיביים, והשימוש במילים "מצפון" ו"מוסר" הופך גמיש עד מטושטש בנוסח פסקי הדין.

הכותבת סוחפת את הקוראת, לא רק מעצם תמימות הדעות, אלא בעיקר באופן ההגשה הדינמי, השוקק חיים של בני אדם המוכנים לשלם מחיר תמורת שמירה על ערכיהם. בעמוד 204 היא מונה את כל חברי "יש גבול", שחתמו על העצומה הראשונה, וברשימה הזאת, בלב הספר, יש עוצמה פואטית מפתיעה, בשל הפוליפוניה המביעה מסר חד–משמעי.

אילו בחרה המדינה לאפשר לסרבנים לשרת אותה בדרכים הומניות בעיירות פיתוח או בבתי אבות, הייתה פועלת בחוכמה ומשתיקה את קולם. אך אופציה כזאת תכפור במהות הישראלית החיה על חרבה. מדינה ששר הביטחון שלה מתפטר כי לא אפשרו לו להחריב שכונות נוספות בעזה, מעדיפה שהסרבנים יישבו בכלא ולא ידריכו חבורות נוער בירוחם.

העובדה שרבים מן הסרבנים מתבטאים ברהיטות ובלשון שאינה מותירה ספקות, מוסיפה כוח לתחושת ההכרח הפועמת בדפים. "תולדות הסרבנות", כותבת זרטל, "הן גם תולדות הטקסטים שלה". יגאל שוחט, טייס קרב שנפצע ונפל בשבי במלחמת ההתשה והיום רופא בכיר: "לדעתי טייסים צריכים לחקור היטב את הפקודה שהם מקבלים" (כאן, נספחים, "הארץ", ינואר 2002), "לשאול הרבה שאלות על המטרה ולסרב למלא פקודה בלתי מוסרית בעיניהם. אני חושש שהם בכלל לא עסוקים בשאלות האלה, אלא מתחרים ביניהם מי יקבל על עצמו את המשימה הבאה לחסל מישהו באמצע שכם (...)". או באמצע עזה.

"סירוב, חובת הציות וזכות המצפון", עדית זרטל, הקיבוץ המאוחד, 400 עמ' כולל נספחים, רשימת מקורות ומפתח