אני חושב הרבה מדי על העתיד, על הפחד שתחזור הבדידות הזאת שאפיינה את גיל 23 שלי. אני מסתכל בתמונות של סבתא וסבא. פתאום, אני פוחד על העבר שזה מה יישאר, הולך בתוך העולמות ויש שנים שלמות שנשארו מהן רק שלוש נקודות, אחת אחרי השנייה, מחברות קו עדין בין סוף משפט ליחסי אהבה־ שנאה עם זיכרונות. יש בי עכשיו מקום כזה עדיין שרוצה להירפא מהעולם הזה שככה הוא, והתובנה שאין דבר כזה להירפא מאיך שעוברות השנים, מתנחם כי רוב הזמן אני דווקא סובל ממקרה קשה של חיים קלים, לבדידות בגילנו יש הרבה צדדים טובים, אבל זה מנקר, בכל זאת, מה יהיה איתי בגיל 80 או אפילו 65.
אנחנו חוגגים ימי הולדת, אבל זה לא שיש במה להתחדש. תארו לכם שהיינו מתחילים ב־120 שנה ואז חוגגים כל שנה, שנה פחות שנשארה, אז היום הייתי בן 82, בתקווה להגיע לגיל אפס. בינתיים אתה עובר עשור ויש עליך פור מהקִדמה. לא משנה כמה אתה רץ, היא מהירה ממך, ואף פעם לא הייתי טוב
ממילא בשיעור ריצה.
ממילא בשיעור ריצה.
“סאבו?” ככה אני קורא לסבא וככה הוא קורא לי, או לפחות חוזר אחריי בצחוק, ומוסיף “מה? בשביל מה כל זה?.” הוא עונה “כל זה בשביל מה”. “מה זה מה?” אני שואל. “מה זה זה”, הוא צוחק ואומר לי “תגיד מה שלומך?”. איכשהו, התשובה תמיד אותו דבר, רק האינטונציה שונה. מצחיק איך המילה בסדר יכולה לקבל משמעויות על עצמה. אני אומר לו “סאבו, נכון כל בן אדם הוא סוג של תורה?”, והוא עונה “בשביל להבין מה מרגישים, יש לך עוד את כל הדרך שקדמה לעצמה”, וסבתא מהמטבח אומרת “דרך־שמרך, יש לי אתכם וזה הכי חשוב, אני אוהבת את כולכם, את כל הנכדים וכל הבנות שלי, והבנים שלי והבעל שלי כולכם, החיים שלי כאלו אהובים, אני כל כך שמחה”, שלוש נקודות טובות לאוסף...
אני בן 38, וסבתא, כשילדה את אמי בת 17 הייתה. זה מחלחל, אני מבין שנשארה לי כנראה רק דרך לכתוב בה תורה, משנן לעצמי. יש לה אותי, הדרך, ולי יש אותה, ולשנינו יש בדידות שתארח חברה.
למען המבוגרים
הסיפור שמתפרסם כאן הוא חלק מפרויקט "מחזירים אהבה" שיזמה עמותת מטב (ע"ר) הפועלת למען רווחת האזרחים הוותיקים בישראל, במטרה לקדם את מעמד המבוגרים בחברה הישראלית, לעודד פעילות בין־דורית ולעורר מודעות ציבורית לתופעת הבדידות בגיל השלישי והשפעותיה על איכות החיים.
הפרויקט, שמתקיים זו השנה הרביעית ברציפות, מתרחש במהלך כל חודש נובמבר כאשר יום השיא הוא מחר, 29 בנובמבר, אז ייצאו רבבות ישראלים מכל המגזרים להחזיר אהבה למבוגרים הקרובים אליהם, וגם לרחוקים. גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע או תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו.
הפרויקט, שמתקיים זו השנה הרביעית ברציפות, מתרחש במהלך כל חודש נובמבר כאשר יום השיא הוא מחר, 29 בנובמבר, אז ייצאו רבבות ישראלים מכל המגזרים להחזיר אהבה למבוגרים הקרובים אליהם, וגם לרחוקים. גם אתם מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהגיע לבקר בן משפחה או שכן מבוגר, לצאת איתם לפעילות משותפת או להציע להם עזרה וסיוע או תשומת לב והקשבה, בתקווה שמהלך זה יהפוך לחלק מחיי השגרה של כולנו.
לא הכל זהב/ תלמה כנעני
הכותבת היא סבתו המאמצת של אתגר מויאל
“תובנות נצברו ואוגדו ולקחים נלקחו בחשבון הפתוח של הזמן”
(מתוך “פירוק לגורמים”, מספר השירים שלי “עלה צרוב” בהוצאת סער, 2016).
אי אז, כשהייתי צעירה, הסתכלתי על בני ה־60 והרהרתי: “כמה הם זקנים, מקומטים, מתגלגלים לאט”. לא חשבתי אז שגם אני אגיע לאותו גיל. וכעת, ממרום גילי, כאשר אני מוקפת בשני חבריי הנאמנים - הקלנועית ומקל ההליכה - נקודת מבטי משתנה. לפתע איני חשה את הזִקנה כפי שדמיינתי אותה אז. האמת היא שאינני מרגישה שייכת כלל לגיל הכרונולוגי של הזִקנה, וזאת בזכות כוחות הנפש המשמשים לי עוגן ומאזנים את בגידת הגוף.
שלושת גלגלי הקלנועית משמשים אותי לניידות בשבילי הקיבוץ ובעלותי עליה איני שוכחת את מקל ההליכה. הקלנועית נושאת אותי לתחנת האוטובוס הציבורי אשר לוקח אותי לכל מקום ומקום בארץ, לאירועים בבית הסופר בתל אביב ובבית היוצר בנמל תל אביב, למוזיאונים, למופעים, לסדנאות כתיבה בחיפה ובקריות ולמרכז רפפורט בכרמל בחיפה.
כשאני עולה, בקשיים מרובים לאוטובוס, חשה היטב במבטי הרחמים הננעצים בי ומיד, כמו על פי פקודה, השורה הראשונה מאחורי הנהג מפנה לי ולחברי הטוב המקל מקום ישיבה. ופתאום הקושי התפוגג לו ואני נהנית מזכותי לשבת בשורה הראשונה כמו בוויטרינה ולצפות במראות הנפלאים ברחבי הפקקים.
למרות אסונות שפקדו אותי בחיי, והם לא מועטים, אני מאחלת לעצמי ולסביבתי שתמיד רוחי תהיה איתנה, אופטימית וחיובית, שאמשיך בהתמדה בפעילותי, וזאת בעזרת תמיכת המשפחה ובסיוע חברים טובים בחיים ובמדיה הדיגיטלית. אכן, חברים, הגיעה שעת סליחה והשלמה עם עצמי ועם העולם.
***
כשאני מסתכל עלי ועליהם, אני מעביר את כל האיחולים בראש.
שתצליח שתאהב שתתחתן שתשמח.
לא, כשתשמח, לא, כשתצליח.
לא, אתה מוצלח.
ובכל זאת יש שם איזה אור בעיניים נדלק
וסבא יעקב בן 80 תמיד במשחקי מילים להתחכם ללמוד
בא לשחות איתי בבריכה אנחנו עושים תרגילים במים
וחידונים בתנ"ך ומדברים על כל העולם. הוא איש חכם עניו סוד.
וסבא שלמה (סלומו(ן)) הנו”ן בסגריים כי היא שותקת
בן 85, אלוף בלהיות סבא מגניב טוב מאוד
אוהב בירה ושמיים. אנחנו נוהגים לצחוק
בנה הרבה דברים בין הידיים
אנחנו אוהבים לראות
מערכונים במרוקאית
סבתא אנט תמיד בבית
מדליקה נרות
וטוב לה בסביון בעבודה
היא מכירה אותי
ואנשים בטלוויזיה היא מכירה
אותי היא מכירה
וסבתא אסתר עודה בסדר
מראה ציור מושלם שהיא ציירה
היא מכירה אותי
לבשל למדה אותי
היא מכירה אותי
אותי היא מכירה
אני אוהב אותם כל כך
הם אוהבים אותי כל כך בחזרה.
***
שנה אחורה ואני במקום אחר
במרכז, מגיח אחת לשלושה
חודשים צפונה
פוגש את הסבים והסבתות
כמעט ולא
כמעט ורק באירועים
ובעבודה חבר שנשבר לי סיפר
סבא שלי הלך לעולם שלו
עוד רגע אחד איתו תיתן לי
מה הייתי נותן
כמה אני מצטער
והיה בזה משהו שהצטרף לי
לעוד תהליך
ועזבתי הכל
התפטרתי
גם כי רציתי
אבל גם כי הרגשתי שככה
צריך
חזרתי לאזור האיטי של
המשפחה
של הקרוב
אחת ליומיים
לכל היותר אחת לשלושה
שלא תהיה לי הזדמנות להגיד
מה הייתי נותן
כמה אני מצטער
עוד רגע אחד תיתן לי איתו
אני איתם עכשיו בימים האלה
בזמן הזה וכמה שיותר
שנה אחורה ואני במקום אחר.