כרזות שיווקיות גרנדיוזיות מצפּוֹת את עטיפת הספר מלפנים ומאחור. הן מבוססות על עובדות מקדמות פופולריות, כגון שהספר זכה בפרס פוליצר, שהיה ספר נבחר ב"ניו יורק טיימס" כמו גם ב"וושינגטון פוסט" וב"סן פרנסיסקו כרוניקל". אי אפשר להתווכח עם עובדות כאלה, אם כי דקדקנים גדולים ממני היו מתעמקים בכוונתו של הפועל “נבחר" ובשמות החתומים על נימוקי הבחירה. אני פונה לספר נטו, במגעו העברי במערכת רשמַי, ואני לא מבינה את האמריקאים המקלסים. לא מבינה איך סוקר ב"וושינגטון פוסט" כתב “לא יכולתי להתאהב יותר בלֶס" (משחק מילים, כמובן), ואני פחות מזדהה עם התארים שמישהו ב"ניו יורק טיימס" חלק לו: “אחד הספרים המצחיקים, החכמים והאנושיים שקראתי זה זמן רב".

מובן מאליו שהיעדר ההסכמה עם המחמאות דלעיל עלול לנבוע ממוגבלות אישיותית שלי, כמו גם מוגבלות ישראלית, ואולי אף אופק צר של סטרייטית. אבל אם אעצור את עצמי משטף ההלקאה העצמית (פעילות טבעית ונוחה המתקבלת בברכה בסביבתי), יהיה עלי לדווח על הספר בלי להפריע לעצמי. כלומר, לנסח מסקנות של אדם קורא שנוטה להעדיף ספרות כתובה היטב. חביבים עלי ספרים שנותרים עמי למשך זמן רב. יצירות המציידות בדבר–מה חשוב או ערכי או יפה או מקורי או מרחיב דעת או מבדר, או כל אלה יחדיו. אני נהנית גם מספרים רומנטיים, קלים לעיכול, כשיש בהם דבר–מה נוסף הצומח מגרעין האמת שבחיים.

על “לֶס" אפשר לומר בברור: הוא כתוב בשנינות. אבל השנינות שלו כה מתבלטת, עד שהיא הופכת להתחכמות. זהו ספר מתחכם ברמת המילה והמשפט, בנימה הכללית, בעלילתו ובעיקר בזווית ההגשה שלו. ההתחכמות הזאת גובה מחיר כבד מגיבורו, ארתור לס, הומוסקסואל שמולאות לו עתה חמישים שנות חיים, בדיוק כשאהובו הצעיר נוטש לטובת חתונה עם צעיר אחר. האירוניה המופלגת שבה נוקט המספר בהציגו את גיבורו כשלומיאל רופס, סופר בינוני הנוטה ללוזריות בעצם אישיותו, אינה מאפשרת להתקרב ללס או לחוש כלפיו חמלה.

הוא אמור לפחות לשעשע את המתבונן בו, כלומר, הקורא העוקב אחר מסעו הרחק מחתונת אהובו. אבל הוא לא משעשע, הוא כמעט מסכן. רק כמעט, כי יש מסך פלסטי שקוף, עשוי מחידודים לשוניים ומקביעות חיצוניות (“הוא מרגיש זקן"), שמפריד בין הקורא לגיבור המדוכא. הרומנטיקה במובנה העמוק, הרגיש והמשכנע, נעדרת לחלוטין מן הספר, כמעט עד סופו. ובסוף, בתנופה שאינה תואמת את המהלכים היגעים שלפניה, הרומנטיקה המלאכותית בוקעת לפתע יש מאין, והופכת לאבק פתטי.

קראתי את הספר כי לא איבדתי תקווה לאורכו. אנדרו שון גריר אינו סופר סתמי. יש לו מטענים תרבותיים ופיקחות. רק בעמוד האחרון נקבע בצער: דיר מיסטר גריר, אכזבת. לס הוא פחות בשר ודם ויותר אוסף מאפיינים של הומוסקסואל עגמומי. גריר, ג'ינג'י נאה שנולד (1970) לזוג מדענים בוושינגטון, כתב כבר חמישה רומנים שזכו לפרסים ולתהילה אמריקאית. “לס" הוא האחרון שבהם ואולי הוא לא מעיד על כלל יצירתו, כי גריר יודע ללהטט במילים ולרקום סיפור. כאן חסר רק החום הפנימי, חום הלב. “לס לא מצליח לרחם עוד על סוויפט", גיבור הרומן הבא של הסופר עלוב הנפש המתואר כאן. “כמו שחיין של חורף שאיבד תחושה ולא מרגיש עוד קור, כך ארתור לס עצוב מכדי לרחם". סוויפט הפך “בינתיים לגורגונה בעלת ראש נחש של אגו גברי לבן, העוברת ברחבי הרומן שלו וכל משפט הופכת לאבן". מסותתת היטב, יש לומר, אבל נטולת נשמה.

"לֶס", אנדרו שון גריר, מאנגלית: יואב כ"ץ, פן–ידיעות אחרונות–ספרי חמד, 256 עמ'

***

פוליטיקאית בהתהוות

למרות השם, אביבה גרוסמן אינה ישראלית. היא צעירה יהודית–אמריקאית, שגדלה בבית יהודי טוב בבוקה ראטון, פלורידה. היא מוכשרת ושאפתנית, אבל היא צעירה מדי כשהיא פוגשת בפוליטיקאי השרמנטי שמפיל אותה על ארבע. חבר הקונגרס לוין אוהב אותה רק על ארבע ומאחור. הסיפור שלה מוגש מפיה, מפי אמה ומפי אשת הפוליטיקאי. כשחרפת הקשר נחשפת, אביבה מאבדת קריירה מבטיחה, מקום מגורים, תמיכה הורית. היא משנה את שמה ומתמקמת בעיירה צפונית והופכת לאם חד–הורית. הנערה הפתיה מתבגרת כאישה עצמאית, דעתנית, שאינה מוותרת על ערכיה, תוך שהיא שבה לחתור לקריירה פוליטית.

הרומן של גבריאל זווין (ילידת 1977, ניו יורק, בת לאב יהודי ואם קוריאנית), התשיעי ברבי–מכר, שופע חיים והומור, מתמכר לרעיון ההעצמה הנשית. יתרונו באירוניה עצמית מוצדקת ובהיעדר כעס. אין כאן טובות ורעים. כל אחת עלולה לטעות בגיל 20, כשהיא ניצבת נוכח גבר טעון ביטחון עצמי וקסם אישי. כן, מוניקה לוינסקי. אביבה לא עושה קריירה ממפגשי המין עם הפוליטיקאי, היא נמלטת מהמוניטין המזיק ושבה כמנצחת. סיפור מבדר עם מסר שאפשר להתרגל אליו

("ג'יין יאנג הצעירה", מאנגלית: יעל סלע, תכלת, 331 עמ').

"ג'יין יאנג הצעירה", גבריאל זווין "ג'יין יאנג הצעירה", גבריאל זווין

אשת הפוליטיקאי

קשה שלא לחבב את דמותה המשתקפת בתקשורת. אני מניחה שמישל אובמה הביתית, האישה שאינה מדברת למצלמות, קרובה מאוד לפרסונה התקשורתית. ספרה “הסיפור של "Becoming יצא עתה לאור בכל העולם, ויש מי שיתעניינו בו מיד, דווקא בזכות המסרים החיוביים שבאג'נדה המוכרת שלה. ההקדמה לספר נפתחת כך: “בילדותי, היו לי שאיפות פשוטות. רציתי כלב. רציתי בית עם מדרגות - כל שתי הקומות למשפחה אחת".

ובאפילוג: “בפעם הראשונה זה שנים רבות אני משוחררת מכל מחויבות כבת זוגו של פוליטיקאי, הוסר מעלי עול העמידה בציפיות של אחרים". 

(מאנגלית: ענבל שגיב–נקדימון, ידיעות אחרונות–ספרי חמד, 390 עמ').