1. דודי מתמודד לא רע עם החיים. הוא בן 35. יש לו שלושה ילדים. אישה מצחיקה וטובת לב, גם אם קצת היסטרית לפעמים. הוא שותף בפיצוצייה ברמת גן עם ניב, חברו הטוב ביותר מאז הילדות. איכשהו, החיים הסתדרו. לא הסתדרו טוב, לא ככה שלא צריך לדאוג לגבי מה יהיה בעוד חודש, אבל לא לגבי מה יקרה מחר בבוקר. במונחים שלו, זה נקרא להסתדר.

ורק דבר אחד מוזר ומטריד קורה לו, שוב ושוב: הוא חולם על אדם שלא פגש מעולם. תמיד אותו אחד. קוראים לו קרול, והוא ממוצא רומני - זה כל מה שדודי יודע עליו. אין לו מושג מי זה. הוא לא דומה לאף אחד שדודי מכיר.

***

2. יום אחד מגיע ניב, חברו הטוב ושותפו לעסק, ומטיל פצצה: הוא רוצה למכור את חלקו בחנות. נמאס לו. הוא רוצה לקחת את הכסף שחסך (והוא חסך די הרבה, רווק הולל שכמוהו) ולנסוע מכאן. אח שלו חי בפלורידה, והציע לו לבוא. מה הוא יעשה בפלורידה? אלוהים יודע. אבל די כבר עם הפיצוצייה. די כבר עם רמת גן.

מה עושים עכשיו? לדודי אין כסף לקנות את חלקו של ניב. הלוואה מהבנק הוא לא יקבל - גם ככה הוא שקוע בחובות. הם יצטרכו למכור את העסק. וממה יתפרנס אז?

הוא חוזר הביתה, מתעטף בשתיקה, לוקח קלונקס ועוד קלונקס, ולא אומר דבר לאשתו. היא מרגישה, לוחצת עליו, מנג'סת: "יש בעיה? לא, תגיד - יש בעיה? כי אם יש אני צריכה לדעת על זה" - אבל הוא מכחיש הכל, ומתעקש שהכל בסדר, ממלא לוטו בסתר ורוצה למות, אבל לא מסוגל להודות שהם בצרות.

ואז מגיע קרול.

***

3. דודי זיהה אותו בשנייה שנכנס לחנות. וקפא. האיש המבוגר נראה בול כמו קרול מהחלומות שלו. הוא בהה בסנדוויצ'ים ליד הקופה, שלף טונה ונתן לדודי כרטיס אשראי. דודי לקח את הכרטיס ביד רועדת, והציץ בשם: קרול גולדברג.

הוא העביר את הכרטיס. קרול גולדברג קיבל אותו בחזרה, ויצא החוצה. ליד הכניסה היה שולחן כתר פלסטיק לבן, עם שני כיסאות ומאפרה, שם ישבו לפעמים דודי וניב ועישנו ג'וינט. האיש התיישב ליד השולחן, הפשיט את הסנדוויץ' מעטיפת הניילון והתחיל לנגוס. דודי צפה בו ולא ידע מה לעשות. עוד מעט הוא יגמור את הסנדוויץ' וילך. ואז עלה לו רעיון: הוא יצא החוצה ואמר לגבר המבוגר: "רוצה קפה, אחי?"

"סליחה?", אמר האיש, בפה מלא טונה.

"קפה. על חשבון הבית".

"למה לא, למה לא", אמר האיש. "שחור. אחד סוכר".

דודי נכנס בחזרה, הכין לשניהם קפה, חזר והתיישב לידו. הציע לו סיגריה. האיש המבוגר היסס, אבל לקח.

"מנסה להפסיק?", שאל דודי.

"מנסה להתחיל מחדש", אמר האיש, ושאף מלוא ריאותיו מרלבורו מדיום.

"הצלחת", אמר דודי, והאיש חייך והנהן.

***

4. איכשהו קרה שמאותו רגע הם נהיו ידידים. דודי מעולם לא הזכיר את חלומותיו, והאיש לא נידב מידע שהיה יכול להסביר את כל העניין המוזר הזה. אבל קרול היה יורד כל יום לשתות קפה שחור ולעשן את הסיגריה האחת היומית שלו בפיצוצייה. הוא גר ליד, מתברר. "עובד מהבית" - במה, לא ברור. חי לבדו, גרוש ללא ילדים, ונראה שתמיד יש לו זמן לפטפט, לשמוע סיפור, לצחוק משטות זו או אחרת.

לא עבר זמן רב והוא קלט שדודי בצרות. שאל אם הוא יכול לעזור במשהו. דודי הכחיש כמובן, אבל אחרי שמוצו כל תקוותיו לזכות בלוטו, הוא התוודה באוזני החבר החדש שלו, שאכן יש בעיה. הוא לא ציפה שייצא משהו מהווידוי הזה, רק רצה לחלוק את הג'יפה, אבל קרול הפתיע אותו.

"יכול להיות שאני יכול לעזור לך בזה", אמר קרול.

דודי שתק והביט בו.

"אני מכיר מישהו שעוזר במקרים כאלה. אבל יש לזה מחיר".

לבו של דודי צנח למדרכה. "אני לא בקטע הזה", אמר בזהירות.

קרול צחק: "אני לא משפחת פשע, תירגע". וביקש מדודי לפגוש אותו בחצות, במגרש חניה ריק ליד קולנוע "אורדע".

***

5. דודי הגיע למגרש החניה בחצות. חיכה וחיכה ושום דבר לא קרה, כאשר לפתע, כאילו משומקום, קרול הופיע ונכנס למכונית. בידיו הייתה תיקייה דקה מקרטון.

"קח, תקרא", אמר קרול.

דודי לקח את התיקייה ופתח אותה. בתוכה היה דף אחד.

"מה זה?"

"תקרא, תקרא".

דודי התחיל לקרוא. זה היה חוזה.

"מה זה?", שאל דודי.

"אל תיבהל, טוב? אתה לא רוצה, אתה לא חייב לחתום, אין בעיה".

"אבל מה זה? אני לא מבין".

וקרול אמר: "זה חוזה עם השטן".

"מה מה מה מה?"

"חוזה. עם השטן", אמר קרול. "הוא רוצה לקנות את הנשמה שלך. מעוניין?"

דודי רצה לקום וללכת, אבל הוא ישב במכונית של עצמו. עבר שוב על המסמך הקצר, והרים את עיניו.

"אני לא מבין".

"אין מה להבין", אמר קרול. "יש רק שני סעיפים. סעיף מספר אחת זה שברגע שתחתום, כל הבעיה הכספית שלך תיפתר".

"איך תיפתר?", שאל דודי, "על מה אתה מדבר?"

קרול משך בכתפיו: "אין לי מושג. לא השטח שלי. בדרך כלל בא איזה מישהו שאתה מכיר ונותן לך המון כסף. ככה זה עובד בדרך כלל".

"בדרך כלל...?"

"כל מה שאתה צריך לעשות זה לקבל את הכסף".

"אה", אמר דודי, ולא ידע אם לצחוק או לכעוס. "אם זה כל מה שאני צריך לעשות..."

"רגע", אמר קרול, "יש גם את הסעיף השני".

"שהוא...?"

"שהוא", אמר קרול, "שאתה מוכר את נשמתך לשטן".

"תגיד, אתה... אתה צוחק עלי? מה זה, מה אתה רוצה? שאני יהיה עובד שטן?"

קרול צחק. "תהיה מה שאתה רוצה להיות. תניח כל יום תפילין או תהיה רוצח סדרתי. לא אכפת לו".

"למי?", צעק דודי, "למי לא אכפת? מי זה שמציע את ההצעה הזאת?"

"השטן. אמרתי לך".

"ואם אני חותם על זה, אז כל החיים אני צריך - מה? לעשות מה שאתה אומר?"

"לא לא לא", אמר קרול, "אם אתה חותם, אתה לא תראה אותי יותר בחיים. הפעם הבאה שניפגש תהיה כשתמות. אני אבוא, אקח את הנשמה שלך, וזהו".

דודי הביט בו ולא הצליח להבין אם קרול עובד עליו, או סתם מטורף. "אוקיי", אמר, "אני הולך איתך. נגיד שאני חותם. מה תעשה עם הנשמה שלי? תשרוף אותה בגיהינום?"

"לא אני אישית", אמר קרול, "אני רק לוקח, מביא. אבל גיהינום זה לא מה שאתם חושבים. זה כמו מקלחת לנשמה. מנקים, מנקים, ואז אפשר להמשיך".

"להמשיך מה", אמר דודי, "מה קורה איתי אחר כך?"

"כלום", אמר קרול. "זה מה שיקרה איתך, כלום. היית, חיית, ניצחת, הפסדת - וזהו. נגמר".

דודי הביט בו.

"אתה חושב שאני משוגע", אמר קרול.

דודי לא ענה, אבל עיניו המתחמקות ענו במקומו.

"זה בסדר", אמר קרול, "כולם חושבים ככה. אבל אם אתה חותם, זה יקרה. אני מבטיח לך".

דודי הביט בו. הביט בנייר. וחשב: או שזאת בדיחה, ולא יקרה כלום. או ש...

וחתם.

קרול לקח את התיקייה מידיו, הביט בה וסגר אותה.

"אוקיי, אז אנחנו נתראה בעוד..." - הוא עשה חישוב בראש - "בעוד הרבה שנים".

הנהן לשלום, ויצא מהאוטו. דודי הביט בו הולך בין המכוניות המעטות שהיו שם, הולך ומתרחק, עד שנעלם.

***

6. למחרת דודי מקבל שיחת טלפון מפתיעה: הבעלים של הבניין שבו שוכנת הפיצוצייה מעוניין לקנות אותה. הוא נפגש איתו בבית קפה, ובתוך עשר דקות בעל הבית הזקן שולף עט, כותב מספר על מפית, ומעביר אותה לדודי.

"זה מה שאני מוכן לשלם".

זה מספר מופלא. דודי בוהה בו. "אני צריך לדבר עם השותף שלי". הוא אומר.

אבל הוא לא אומר לניב את האמת. הוא קונה ממנו את חלקו בחנות, בלי לגלות לו שבעצם יש על השולחן הצעה הרבה, הרבה יותר נדיבה. נשאר לו מספיק כסף כדי לקנות עוד פיצוצייה. ועוד אחת. תוך כמה שנים הוא מוכר את כל הפיצוציות שלו ברווח עצום, ועובר לנדל"ן. והכל היה יכול להיות מושלם לולא ניב גילה, כמה שנים אחר כך, מה קרה שם באמת. מאז הם לא מדברים.

***

7. השנה היא 2033.

בית חולים. דודי מוקף בני משפחה, יודע שההקרנות לא עוזרות יותר, שהכימו לא עוזר יותר, ששום דבר כבר לא יעזור יותר. הוא מבקש מניב שיבוא לבקר אותו, בפעם האחרונה. כבר שנים הוא רוצה לבקש סליחה, וניב מסרב להיפגש. אבל הפעם, ניב נעתר.

למחרת בערב ניב מגיע לבית החולים. מתקשר ממחלקה אחרת, בבניין אחר, אומר שהלך לאיבוד במסדרונות האינסופיים, ודודי שולח אליו את בנו הבכור, שנמצא איתו בחדר. אבל ברגע שבנו יוצא וסוגר את הדלת, דודי מגלה את קרול, שעמד בשקט בפינה וחיכה שהחדר יהיה ריק מאדם.

דודי קופא.

קרול אומר: "נו -"

"לא לא לא", אומר דודי, "תן לי דקה, אני בדיוק -"

אבל לקרול יש עבודה לבצע, והוא אף פעם לא מאחר, אפילו לא בשנייה.